מתחיל להימאס לכם מהסרטים של מארוול? אני לא מאשים אתכם. הרצף האחרון שלהם (שכלל את "האלמנה השחורה", "הנצחיים" ו"שאנג צ'י") באמת לא היה מלהיב או פורץ דרך בשום צורה, ואם להודות על האמת, על אף כל הגימיקים והופעות האורח, גם "ספיידרמן: אין דרך הביתה" לא הפיל אותי.
החדשות הטובות הן ש"ד"ר סטריינג': בממדי הטירוף", סרט הסולו השני על המכשף הזעוף עם השיער הכסוף שמגלם בנדיקט קאמברבאץ' (והסרט ה־28 ביקום הקולנועי של מארוול), מהווה שינוי מרענן לשגרה המנומנמת והמבאסת שנפלה על פס הייצור של ה־MCU. בעיקר מפני שמי שהופקד על הבימוי הפעם הוא סם ריימי, מאסטר עתיר ניסיון עם מוח פרוע וטביעת אצבע ייחודית.
על אף שלא ביים סרט קרוב לעשור, ריימי היה ונשאר רב אמן בכל מה שקשור לאימה קאמפית ולבידור הוליוודי מסחרר ובלתי מתפשר. הוא חתום על טרילוגיית ספיידרמן המקורית (שהושקה לפני 20 שנה בדיוק), ועוד קודם לכן רכש לעצמו מעמד פולחני בזכות סרטים כמו "The Evil Dead", "דארקמן", "המהירים והמתים", "קחי אותי לגיהינום" ועוד.
ב"ממדי הטירוף" ריימי אמנם לא עושה ככל העולה על רוחו (הוא נאלץ להתחשב בהמשכיות של ה־MCU, להתייחס לסדרת הטלוויזיה "וונדה ויז'ן" ולשלב כל מיני הופעות אורח שקורצות למעריצים ולסרטים עתידיים) אך בניגוד לרוב סרטי מארוול, מדובר בסרט מוזר, מפוזר, מופרע וקיצוני, הן ויזואלית והן תוכנית.
כמו סרטים וסדרות רבות בתקופה האחרונה ("ספיידרמן: ממד העכביש", "הכל בכל מקום בבת אחת" ו"ריק ומורטי" לדוגמה), גם סרט זה מתרחש ב-multiverse – כלומר ביקום שכולל מספר אינסופי של יקומים מקבילים. במרכז העלילה ניצבת נערה חביבה בשם אמריקה צ'אבז (סוצ'י גומז בת ה־14), שניחנה ביכולת נדירה לנוע בין יקומים. כישרונה של צ'אבז הופך אותה למטרה עבור וונדה מקסימוף/סקרלט וויץ' (אליזבת אולסן), שמתאבלת על אובדן שני בניה וזוממת להשתמש בכוחה של צ'אבז כדי לעבור ליקום שבו ילדיה חיים.
כפי שבוודאי כבר ניחשתם, מי שנחלץ לעזרתה של הנערה הוא דוקטור סטריינג', שיוצא למסע בין־ממדי הזוי ועתיר תפניות כדי למנוע ממקסימוף להשיג את מבוקשה.
למרות שאולסן אינה משכנעת כלל בתפקיד הנבל, ולמרות שהסיפור לא באמת כזה מעניין, "ממדי הטירוף" לא מתקשה לספק את הסחורה. אם שובר קופות ממוצע נועד להיות רכבת הרים, הרי שסרטו של ריימי דומה יותר להיכל מראות בקרנבל נודד. הוא מלא במפלצות ענק, בספרים מכושפים, ברוחות רפאים ובמתים־חיים; הוא נע בתזזיתיות חיננית בין פסיכדליה לאימה; והאימג'ים ההזויים, היצירתיים והלעתים די מפחידים שהוא מפמפם בווירטואוזיות לאישוני הצופים מכל הכיוונים - אפילו מצדיקים צפייה בתלת ממד.
"ממדי הטירוף" אולי לא ייזכר כאחד מסרטיו הגדולים של ריימי. אבל נהניתי ממנו מספיק כדי לרצות לראות אותו שוב, וזו הפעם הראשונה שזה קורה לי עם סרט של מארוול מאז "הנוקמים: סוף המשחק", כך שבהחלט מדובר בצעד לכיוון הנכון. שימשיכו כך.
ציון: 7
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו