ג'וליה פרמנטו־צייזלר חוזרת ברומן חדש, שמעלה שאלות על תנועת מיטו

"כל אדם נולד מלך, אבל רוב בני האדם מתים בגלות". כך קבע מורנו ורבנו השנון אוסקר וויילד. אבל אצל ג'וליה פרמנטו־צייזלר, ברומן הקאמרי החדש שלה "גלות", גם הילדוּת בנהריה היא גיהינומית ממש כמו החיים הבוגרים עצמם בתל אביב או על אי בקריביים.

כזה הוא רובי ירושלמי, קולנוען ודמות בולטת בזירת התרבות התל־אביבית, המואשם בעבירות מין חמורות ובורח הרחק מן ההוויה הישראלית הקרתנית התרבותית, המעגל הקטן שלנו, אל אי בודד. פרמנטו־צייזלר יודעת היטב, כיום, לכתוב דמות גברית וגם נשית עגולה ומורכבת. בעיקר נוגע ללב כיצד הילד השמנמן והדחוי מנהריה, מעין גרסה ישראלית לַבּרווזון המכוער של הנס כריסטיאן אנדרסן, נהפך לאיש משפיע, אך לבסוף הגיע לשפל שכזה.

מוטיב מרכזי ברומנים של פרמנטו־צייזלר הוא המתח בין הפרובינציה לעיר הגדולה. הגיבורים ממש מתנקזים לעיר הגדולה, נשפכים אליה, עולים מן הביבים. זאת תל אביב המיתית שקיימת רק בחלומות שלהם. אין עיר כזאת באמת

פרמנטו־צייזלר היא סופרת בשלה, והדבר ניכר ברומן הזה. היא יודעת היכן היא עומדת על פני הרצף ומה היא עושה שם. לפני שנים רבות קראתי את רומן הביכורים שלה, "ספארי", שסבל מעודפוּת של מיניוּת מלאכותית ומוגזמת, וגם מפרובוקציה לשם פרובוקציה. אחר כך קראתי את הרומן הטוב שלה "כפר סבא 2000", המשלב בין רצח ואלימות ישראלית קרתנית לאמנות הקולנוע, האהובה מאוד על סופרת זו.

גם כאן, ברומן "גלות", יש מקום מרכזי לאמנות הקולנוע. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בעובדה שהגיבור הוא קולנוען, אלא בכך שהרומן בנוי מקטעים ללא חלוקה לפרקים, קצת כמו סצנות ומִיזנסצנות בקולנוע, מעין שוטים וטו־שוטים שכאלה, חלקם מזכירים אגב סרט מתח או סרט בלש, תוך חקירת משטרה שמתנהלת באשר לאותו רובי.

צידו האחר של המטבע הוא הקורבן של רובי, רומי הלר. גם אותה פרמנטו־צייזלר מצליחה לתאר ולספר ביד אמונה. הלר, שרצתה בכל מאודה להיות אמנית בכלל ושחקנית בפרט, חוזרת לבית ילדותה לאחר שנאנסה, מצטנפת בעצמה, מעשנת באופן כפייתי וכמעט לא יוצאת מן הבית. הטכניקה הפסיכולוגית שהסופרת בוחרת כאן כדי לתאר את המצב היא ההדחקה הטוטאלית.

הדמות אינה מודה בינה לבין עצמה כי נאנסה, והסביבה שלה, הוריה וחברותיה, לא מעלה השערה שכזאת על אף מצבה הנפשי ההולך ומידרדר. רק סימנים חיצוניים כמו אותות או מופתים של העולם הקורא לה מבחוץ באמצעות צירופי מקרים של חפצים, אנשים ומצבים, מדומיינים ואמיתיים, מרמזים כל הזמן כמו קוד אלוהי על האונס שהיה ושהקורא מכיר היטב מן הדפים הקודמים.

מוטיב מרכזי ברומנים של פרמנטו־צייזלר הוא המתח בין הפרובינציה לעיר הגדולה. הגיבורים ממש מתנקזים לעיר הגדולה, נשפכים אליה, עולים מן הביבים. זאת תל אביב המיתית שקיימת רק בחלומות שלהם. אין עיר כזאת באמת. מקום אורבּני, שם יישאו אותם על כפיים כגיבורי תרבות. אך חלומות לחוד וחיים לחוד - תקוות גדולות לא מתגשמות, וחלומות רבים נגוזים. את התחושה הזאת של האמנים הקטנים אך הגדולים בנפשם, אלה שקיים אצלם פער בין השאיפה לביצוע, יודעת הסופרת להעביר יפה.

פרמנטו־צייזלר היא סופרת חברתית מאוד במהותה. תיאור החברה מודגש אצלה וחשוב לה, בעיקר מקרי קיצון במציאות שהשפיעו על החברה האזרחית. ב"כפר סבא 2000" היה זה הרוצח רעי חורב. כאן בספר הזה נראה כי אפשר לחשוב על כמה דמויות מעולם התרבות שלנו ועל מעלליהן המיניים, הטרדות ואונס, ששימשו השראה לסופרת.

לפרמנטו־צייזלר יש טכניקה די מעניינת של כתיבת דמויות ומצבים המותירה קצוות פרומים, שוב כמו בקולנוע פוסט־מודרניסטי. דמויות צידיות מן העבר, של שני הגיבורים, נכנסות ויוצאות למקוטעין על פני הרצף, מאירות את הגיבורים, ואחר נזנחות באמצע הדברים. אפשר לומר שזה לא לכיד וזאת פגימות סיפורתית מצד אחד; ומן הצד האחר, וזה מדויק יותר, הן לא מבליחות סתם, אלא מאירות את הגיבורים באור אחר ושונה. זאת כל מטרתן, ובכך הפרוטגוניסט והפרוטגוניסטית הופכים לדמויות מעניינות ומורכבות עוד יותר.

עוד נשאה חן בעיניי התפיסה הארוטית־אורבנית של פרמנטו־צייזלר של האמן באשר הוא. הנחת היסוד כאן היא שדמויות קָצֶה הקרובות אל עצמן, נרקיסיות, עשויות לעשות מעשים שייתפסו על ידי החברה כנלוזים ביותר ולא לגיטימיים בצדק; אבל המעשים נובעים לא רק מתוך יצר חייתי ובהמי, אלא מתוך היותם אמנים החיים על הקצה ונפשות חשופות לכאב החיים. לכאורה תפיסה רומנטית שמרנית ומיושנת משהו של "האמן", ועם זאת, לנוכח הצחיחות הנוקשה של ענייני המגדר והעריצות של הפוליטיקלי קורקט שייבשה לצערי כל חלקה טובה, הרי יש כאן משהו מרענן.

מחרוזת הסיפורים הנודעת והמאוחרת של הסופר האהוב אלבר קאמי "גלות ומלכוּת" לוקחת את המימרה החכמה של וויילד מתחילת הרשימה הזאת ופורטת אותה לסיפורים: מצבים ודמויות. מדובר אצל קאמי באנשים, חמישה גברים ואישה, שעברו את הילדוּת והנערוּת דהיינו המלכוּת, ונכנסים כעת לגיל התבונה וההכרה הסארטריאני ובעצם מוצאים עצמם לפתע פתאום בגלות.

כאלה הן בדיוק שתי הדמויות הראשיות של פרמנטו־צייזלר ברומן הקאמרי הזה. הן יוצאות בדרכן האישית מהמלכוּת התודעתית לגלוּת, רובי ירושלמי ורומי הלר, שימו לב למצלול הקרוב בשמות הפרטיים שאינו מקרי, הן השתקפויות זה של זו וזו של זה כמעשה מראָה, אף על פי שמדובר בתוקף ובקורבן, ופרמנטו־צייזלר כותבת אותן היטב.