מפקד יחידת המסתערבים מכניס אותנו אל הסמטאות בספר מתח חדש

השורה "לכתוב על המים" נלקחה משיר שנכתב על ידי המשורר הערבי הנודע ג'ובראן חליל ג'ובראן (יהיו מי שיכירו אותו כשיר של הזמרת הלבנונית פיירוז). משמעותו היא שבן אדם, בסופו של דבר, הוא כמו שורה שנכתבת על מים. יש לו אולי השפעה רגעית בזמן שהשורה נכתבת, אך ברגע שהאצבע הכותבת יוצאת מן המים, כלומר עם מותו, הוא נמחק. היה כלא היה.

למרות המשמעות הלירית־פואטית של שם הספר, תוכנו, לדידי, הופך אותו לספר האולי־הכי צה"לי שנכתב. לא רק בגלל הנושא, המסתערבים ביחידת דובדבן, אלא גם בגלל הלשון הצבאית שבה הוא כתוב, עולם המושגים, ובגלל הערכים שלאורם פועלים גיבוריו. המתח שבין התיאורים הצבאיים פר אקסלנס לבין השירה הפילוסופית של פיירוז וג'ובראן מזין היטב את העניין שהספר מעורר.

בספר מתואר יריב, הגיבור, שיושב לסשנים עם פסיכולוג - סשנים שהיחידה מחייבת אותו לעבור בעקבות מבצע שהשתבש. בפגישות מגולל יריב מבצעים רבים שבהם השתתף כלוחם וכמפקד דובדבן בתחילת שנות ה־90. צ'קוטאי, שבעצמו היה לוחם ומפקד יחידת המסתערבים, מכניס הרבה מעצמו ומסיפוריו מאותה תקופה.

לפחות חלק מהגיבורים מופיעים בשמם האמיתי, כמו קפטן ג'ורג', חוקר שב"כ מעורר היראה, או מחבל חמאס מחמוד קוואסמה, שנידון ל־20 שנות מאסר ושוחרר בעסקת שליט. איני יודע אם סיפור הלכידה של קוואסמה באמצעות משאית אשפה הוא באמת סיפור הלכידה שלו, אבל לפחות עם מחמוד קוואסמה האמיתי המעגל נסגר במלחמה הנוכחית, כשהוא נלכד בביה"ח שיפא.

אי אפשר לכתוב על הספר ולהתעלם מהטיימינג של פרסומו. לפני 7 באוקטובר ספר כזה היה מן הסתם מעורר דיון ציבורי, והגילויים על דרכי ההכשרה ועל שיטות הפעולה של יחידת דובדבן היו נושא לפאנלים בטלוויזיה. אבל בעיצומה של מלחמה ששברה את כל הכללים, אני חושש שהקשב למעלליה של יחידה צבאית נועזת ככל שתהיה, אלו שקרו לפני כ־30 שנה, יהיה נמוך מהמגיע לה.

לפני 7 באוקטובר הספר היה מעורר דיון ציבורי, והגילויים על דרכי ההכשרה ועל שיטות הפעולה של יחידת דובדבן היו נושא לפאנלים

ובכל זאת, חלק מהתיאורים רלוונטיים עד כאב לימינו. כזה הוא תיאור חוליית המודיעין שמגיעה לביתו של יריב כדי לבשר על נפילת אחיו. זהו תיאור מצמרר ומכמיר לב, מדויק ומחריד של אירוע שחוו לצערנו כל כך הרבה ישראלים השנה. המודיעים מגיעים לקרני שומרון, אז עוד יישוב בבנייה, והם לא יודעים איפה בדיוק גרה המשפחה. "הרכב עוצר באמצע הרחוב. מתוכו יוצאים אנשים במדים. עכשיו ברור לכולם מה הולך להיות פה.

אחי, אני נשבע לך שנהיה כזה שקט, שהיית יכול לשמוע את הלב של האנשים על המרפסות. זה יישוב קטן, כולם מכירים את כולם ולהרבה מאוד יש בנים ביחידות קרביות [...] הם מסתכלים על הבניינים בהמשך הרחוב, ולאט־לאט אתה מרגיש שהם מצמצמים אפשרויות ואתה שומע את הטיק־טיק־טיק של הכדור הכסוף ברולטה שמאט לאט־לאט, עד שפתאום הם קולטים את הבניין שלנו".

צ'קוטאי מתאר כיצד הגיבורים מקבלים משימות ומבצעים אותן ללא היסוס, בלי שום פקפוק בצדקת הדרך. כאן אנו עדים לפער בין המפגשים המדממים עם המחבלים לבין המפגשים עם הפלשתינים שאינם מחבלים, שבהם נתקלים המסתערבים ברחובות ובשווקים של ערי הגדה מדי יום. יש לא מעט מפגשים שבהם המסתערבים, אם בתחפושת ואם באמת, נזקקים לעזרה - למשל, בהחלפת גלגל מפונצ'ר באוטו או בחילוץ מתוך בניין העירייה בבית לחם, והם מקבלים כל סיוע שלו הם זקוקים. ברמה האנושית, הפשוטה, המקומיים מתגלים כאנשים שמוכנים להושיט עזרה ברצון למי שנמצא במצוקה.

הסיפורים מאפשרים לקורא הממוצע, זה שלא היה בשטחים, להציץ אל עולם שונה לגמרי, מסתורי ועמוס תפניות, מהסוג שאפשר לראות ב"פאודה", רק על ספידים. ובתוך כל זה אי אפשר שלא לשים לב לכך שמה שמניע את גיבור הספר, יריב, הוא הרצון שלא להיות שורה על המים, או כפי שהוא אומר, "אני חש שבשורה התחתונה אני לא משאיר חותם אמיתי בעולם. אתה מבין? פשוט נמאס לי לכתוב על המים". ואולי זו הסיבה שהספר הזה, דווקא בתקופה הזו - ראה אור.