"בצעירותי לא היו שמות כמו אטיאס בספרות. זה היה חסר לי"

כשיובל אטיאס החלה לצפות בסדרת ההמשך של "בנות גילמור" וגילתה שרורי, הגיבורה שעתידה נראה כה מבטיח בסוף הסדרה המקורית, הפכה לעוד בת 30 ומשהו שמחפשת את עצמה, היא כיבתה את הטלוויזיה. "הייתי בטוחה שהיא תזכה לחיים מדהימים, ואז ראיתי לאן החיים שלה הלכו, כי היא לא הצליחה להגשים חלומות. זה היה נורא מדכא, ולא המשכתי לראות את זה. זה לא קיים מבחינתי".

על מה זה יושב לך?

"אני לא יודעת מה הייתי עושה אם 'הרואה' היה מוכר רק 200 עותקים, כי לא הרשיתי לעצמי לחשוב את המחשבה הזו. היה לי ברור שהספר יצליח, ולא הרשיתי לעצמי להתעסק במה אם לא, כי זה מדכא ושובר לב, אבל אם לא, יכול להיות שהייתי מוצאת את עצמי כמוה, במועדון ה־30 ומשהו שלא הגשימו את החלומות שלהם".

נשמע שנושא ההגשמה הוא מרכזי אצלך.

"אנחנו מדברים הרבה על חלומות בבית, וגם ממוקדים בלהגשים אותם בצורה פרקטית. אני יכולה להגיד שמצב תעשיית הספרות מדכא, או - לעשות מאמץ אקטיבי להתפרנס ממה שאני אוהבת ולקבל את זה שזה השוק. אצל החברים שלי, אגב, זה לא ככה. רובם עשו מהלך חכם והלכו ללמוד תכנות".

גבוה ומהר

אם יש משהו שאפשר לומר על אטיאס, 31, זה שהיא לא מורידה את הרגל מהגז. אולי מתוך אותה חרדת אי־הגשמה. ספרה הראשון, "הרואה", ראה אור בשנת 2023, ובימים אלו יצא ספר ההמשך, "שם הטוטם", השני מתוך טרילוגיה.

בעולם שבראה, אטיאס מספרת את סיפורה של תרז, שמגיעה לארץ להשתתף בהלוויית אביה ומגלה שהוא היה המנהיג של שבט אנימלים, בני אדם המסוגלים לשנות את צורתם לבעלי חיים. על תרז מוטל לא רק להתמודד עם המציאות החדשה שגילתה, אלא גם להבין מה ייעודה האמיתי ולהתמודד עם אויבים מבית ומחוץ, וכל זה תוך שהיא ניצבת במרכזו של משולש רומנטי הכולל גם את יואב ופלג, שני אנימלים בני שבטים אויבים המנהלים מאבק על ליבה. כמיטב מסורת סדרת ספרי "דמדומים", הקוראים ברשתות נחלקו ל"טים יואב" ו"טים פלג" וניהלו ביניהם ויכוחים נמרצים איזוהי הבחירה העדיפה.

אלא שהחתירה לעשות ולהשיג כמה שיותר גבוה, גדול ומהר לא תמיד היתה מובנת מאליה עבור אטיאס. "נולדתי בחצור הגלילית, עיירת פיתוח קטנה. היו בית ספר אחד ושתי מגמות שאף אחת מהן לא היתה ספרות, ולא היו סביבי הרבה אנשים שקוראים או כותבים סיפורים, לכל היותר הגיעו סופרים מהמרכז שבאו 'לתמוך בפריפריה'. פעם שירי ארצי הגיעה, והייתי התלמידה היחידה בסדנה שלה".

איך זה השפיע עלייך?

"זה השפיע על תפיסת העולם שלי והתפיסה שלי את החיים עד גיל מאוד מאוחר. היכולת ללמוד דברים כשאת במקום קטן מאוד מוגבלת, וגם אם לא ידעתי לומר בקול רם שבגלל זה אני מרגישה:יותר קטנה ביחס לאחרים - כיום אני יודעת לומר שזו היתה החוויה. יצא לי לעבוד בארגונים חברתיים עם בני נוער מהפריפריה, והתחושה שלי היא שהמשותף לכולנו הוא שאת מגיעה לכל מקום עם רגשי נחיתות, כי את תמיד מתחילה צעד אחד אחרי כולם וצריכה להיות מאוד טובה כדי להתקדם. אנשים מוצלחים שמגיעים מהפריפריה עבדו מאוד־מאוד קשה. נקודת הפתיחה שלך היא פחות טובה ואת צריכה להדביק את הפער מהר, בטח אם את רוצה לסיים תואר ראשון תוך כדי שאת עובדת במשרה מלאה, ואז או שתדביקי או שלא. חוץ מזה, אני עדיין צריכה לעבוד קשה מאוד כדי להיפטר מתפיסות ישנות שלי על כסף ועל העולם ועל מה צריך לעשות כדי להצליח".

אילו תפיסות?

"למשל, שאי אפשר לקחת סיכונים אם המחיר הוא כספי. אבל בעיקר להוריד קצת את תחושת ה'הגעתי מהפריפריה, וזה מה שיש, ואני לא יכולה להשיג יותר מזה'. אני יכולה, פשוט צריך לעבוד קשה.

"הייתי במכינה קדם־צבאית לפני הצבא, מה שגם היה חריג בנוף בחצור. התחלתי לראות אנשים שונים ממני, והבנתי שמה שאני חושבת על העולם הוא לא בהכרח המציאות האובייקטיבית בחוץ. ואז היה תהליך ארוך שנים שבו הבנתי שיש אפשרויות אחרות, מציאות אחרת שאפשר לתפוס אותה, ושהסיפור שאני מספרת לעצמי הוא לא היחיד. הסיפור הישן זה שהאפשרויות שלי מוגבלות, והסיפור שאני מנסה לספר לעצמי עכשיו הוא שזה לא בהכרח הסיפור הנכון. אני מאוד מוכשרת ואני יכולה להצליח אם אני מתאמצת. אני לא תמיד מצליחה לספר את זה, אבל זו השאיפה".

"אנשים מוצלחים שמגיעים מהפריפריה עבדו מאוד־מאוד קשה. נקודת הפתיחה שלך היא פחות טובה ואת צריכה להדביק את הפער מהר, בטח אם את רוצה לסיים תואר ראשון תוך כדי שאת עובדת במשרה מלאה, ואז או שתדביקי או שלא"

איך את מרגישה כיום לגבי המקום שממנו הגעת?

"במשך הרבה שנים לא הייתי גאה במקום הזה שבאתי ממנו, ועברתי תהליך של קבלה. זה חלק גדול ממי שאני, ואני צריכה להיות גאה שאני יכולה לספר סיפורים שאחרים לא יכולים, כמו סיפורים על שדים שמשאירים טביעת רגל של תרנגולת בקמח שבמטבח - סיפור שסבתא של ילד מהכיתה סיפרה לו והפחיד אותי עד אימה. אני יכולה לספר על ללמוד להתגבר על מי שאתה חושב שאתה, על ללמוד לקבל אחריות לדברים שלא חשבת שהם שלך, על ללמוד להגיד - המציאות לא חייבת להיות ככה, החיים שאני בוחרת לחיות הם לא בהכרח החיים שנבחרו לי. זה קצת הסיפור של ה'chosen one' בכל ספרי הנוער. אני יכולה לבחור את החיים שאני רוצה, לקחת על עצמי את האחריות הזאת, למרות שזה לא מה שתכננתי".

בדומה לתרז, הגיבורה של טרילוגיית "הרואה".

"זה חלק מהמסע שלה, מסיפור ההתבגרות שלה. היא הולכת לנהל שבט שלם של אנשים שהיא לא הכירה, שהפכו למשפחה החדשה שלה. היו לה שאיפות בחיים, יכול להיות שהיא תשיג אותן בהמשך - אבל הן לא הדבר הכי חשוב שהיא יכולה להשיג עם היכולות והכוחות שלה. היא לוקחת על עצמה משהו שהוא גדול ממה שחשבה שתקבל בחיים האלה".

והחלום להיות מתאגרפת שהיא צריכה לוותר עליו - איפה זה פוגש אותך?

"יש לנו את החלומות שלנו, והם באים עם מחיר. גם לי יש משפחה וילדה, שתמיד מגיעה על חשבון הכתיבה, וזה אומר שעושים ויתורים. אולי לולא היתה לי ילדה הייתי מצליחה יותר בקריירה, אבל זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. זה הסיפור של כל אישה עם חלומות לקריירה - איך הילדים משפיעים על היכולת שלך להגשים חלומות".

סיפור של הגירה

עם תחילת לימודיה באוניברסיטה עברה אטיאס לבאר שבע, שבה היא גרה כיום עם בן זוגה ובתם בת השנתיים. באר שבע היא גם המקום שבו טרילוגיית "הרואה" מתרחשת, מהלך שזכה למחמאות רבות מקוראים שלא רגילים לפנטזיה בחצר האחורית שלהם.

"רציתי לכתוב סיפור ישראלי, ובטיוטה הראשונה החלטתי שרירותית שהעלילה תתרחש בתל אביב. באר שבע לא עלתה לי לראש כמו שהיא לא עולה בראש לרוב האנשים, כי הכתיבה על ערים בפריפריה לא נפוצה. זו תסמונת הפריפריה, את לא חושבת על המקום שלך כמקום שאפשר לייצר בו תרבות. אף אחד לא כותב על חצור הגלילית, אז זה פשוט לא נראה הגיוני שיהיו בה דרקונים. אבל כשכתבתי על תל אביב זה יצא מאוד גנרי, כמו עוד ספר פנטזיה אמריקני. אני לא מחוברת לתל אביב והבנתי שאני לא יכולה לכתוב על עיר שהיא לא חלק מהותי בזהות שלי. גדלתי במקום קטן ועברתי למקום יחסית קטן, זה מה שאני מכירה. כיום יש לי גם סיפורים קצרים על מכשפות שקורים בחצור, יש במקום הזה המון פינות שיכולות להתאים לפנטזיה".

איזו, למשל?

"חצור יושבת על צלע הר, וכל מה שיש מאחוריה זה היער של ביריה. זה כמו לחיות בכניסה ליער האפל. הולכים ברחוב, בצד יש חורשה ומי שגר קרוב ליער שומע את התנים מייללים. ממערב לחצור, ביער חצור, נמצא הקבר המשוער של חוני המעגל. יש מערת קבר בתוך ההר וזה מקום נהדר לפנטזיה, כתבתי כבר סיפור שמתרחש שם. זו לא רק חצור - בבאר שבע יש מדבר, בטבריה יש מיליון קברי צדיקים וזו גם עיר שקל לחזור בה בזמן, בגלל ההיסטוריה שלה. אני מעדיפה מקומות שיש להם היסטוריה שאפשר לשחק איתה, דברים שאפשר לבסס עליהם סיפור ושהם לא תלושים".

באמת קל יותר לדמיין שדים ומכשפות מסתובבים במקומות פחות מיושבים.

"תל אביב מאוד מוכרת וברורה לכולם, הכל נמצא בטלוויזיה וחשוף. אבל את לא מכירה את הירידות בסמטאות של טבריה אם לא טיילת שם, וגם לא את הסמטה המפחידה ליד בית הספר בחצור. זה מסתורין שאפשר לבנות עליו, ואפשר להחביא שם דברים. בחצור את מסתכלת לתוך החורשה, ובאמת נראה לך שאולי יש שם אנשי זאב".

משני־צורה נשמע מאוד בינלאומי, קשה לחשוב על זה כמשהו שקורה בישראל.

"זה נכון. אין פה, למשל, זאבים אפורים גדולים כמו שיש בחו"ל, הזאבים פה קטנים. אין פה יערות אירופיים אפלים ומגניבים אלא חורשות קטנות או מדבר. הכל נורא קטן, אין איפה להתחבא. ואיפה תדחפי דובים עכשיו - לא היו פה דובים מאות שנים. זה לא מחובר להיסטוריה של המקום. לכן הייתי צריכה להבין ביני לבין עצמי לפני הכתיבה איך קרה שהם הגיעו דווקא לכאן, ויצרתי סיפור הגירה. ומכיוון שהם פה כבר 500 שנה, הם נטמעו במקום".

לא סתם נטמעו, להרבה דמויות יש שמות מזרחיים.

"זה בדיוק אותו עניין כמו עם הפריפריה. כשהייתי צעירה לא מצאתי את עצמי בספרות, לא היו שמות כמו אטיאס וזה היה חסר לי. אני חושבת שחשוב שנראה את עצמנו בספרים שאנחנו כותבים וקוראים, ולכן השמות מזרחיים, גם אם הדמויות לא עוסקות במזרחיות של עצמן. היה לי חשוב שכשבת נוער מטבריה תקרא את הספר, היא תגיד - יש להם שמות משפחה כמו שלי. ממש עכשיו כתבה לי מישהי - איזה מגניב שלתרז יש שיער חום ועיניים חומות ושהיא נראית כמוני, היא לא בלונדינית".

וזה קשור למה שאת קראת כנערה, או במקרה הזה לא קראת - והיה חסר לך?

"ברור. רוב הספרים שקראתי התרחשו בעולם מומצא בארה"ב ולגיבורים היו שמות לועזיים. ברגע שהבנתי שבכתיבה שלי אני מחקה ספרים שראיתי ולא כותבת משהו משלי, התחלתי ליצור מתוך התרבות הישראלית במקום לחקות את האמריקנית, ואז דברים הסתדרו. מה שאני מנסה לעשות זה לכתוב ספרות שבני נוער יקראו ויגידו - זה כמו לקרוא ספרות מתורגמת, אותה רמה, אבל הכל קורה כאן".

סוף־סוף "כן"

למרות גילה הצעיר, לאטיאס יש לא מעט שנים על כביש הכתיבה. "בגיל 14 קראתי את 'אראגון' של כריסטופר פאוליני, ומאחור היה כתוב שהוא הוציא את הספר בגיל 15 ושהוא הפך לרב־מכר", היא מספרת. "אז ישבתי לכתוב וסיימתי ספר בתוך שנה, שלחתי להוצאות וקיבלתי תשובות שליליות, ואז גם גיליתי שלפאוליני יש אבא שהוא מוציא לאור אז אולי זו לא תחרות שווה. עדיין הייתי בטוחה שזה יקרה בסוף, כתיבה היתה פשוט הדבר שידעתי שאני טובה בו, וגם לא היתה לי הרבה מודעות עצמית. עם השנים הבנתי כמה זה מורכב ומסובך להוציא ספר בישראל. המשכתי לכתוב עוד ספרים, לשלוח אותם ולקבל תשובות שליליות, עד ש'הרואה' קיבל תשובה חיובית".

קשה לקבל דחיות חוזרות ונשנות מהוצאות שחלמת עליהן, ועדיין להתמיד במחשבה שפעם זה יקרה.

"הדבר היחיד שבו הייתי מאוד בטוחה לאורך החיים הוא שאני כותבת היטב. בחצור אמנם הייתי עוף מוזר עם הקריאה והכתיבה שלי, אבל זה גם גרם לכך שכולם תמיד התפעלו - המשפחה, המורים תמיד הופתעו מזה. אולי זה הביא לאמונה הפנימית שלי, החוויה הבסיסית שלי לגבי העולם - שאני יודעת לספר סיפורים. אחרי הצבא ועוד דחיות שקיבלתי היה שלב שבו זה קצת נסדק, והתלבטתי אם יכול להיות שאני טועה וצריכה לחשוב על זה שוב. אז הלכתי ללמוד תואר לא קשור, בפסיכולוגיה וניהול, אפילו חשבתי לעבוד בייעוץ ארגוני. למזלי זאת היתה אפיזודה קצרה.

"בעקבות עוד סיפור שקיבל תשובה שלילית עשיתי סוויץ' בראש, והבנתי שצריך ללמוד את זה לעומק, שזאת מלאכה, ושכישרון זה אחלה אבל זה לא הדבר היחיד שיגרום לי להצליח. ואז התחלתי ללמוד איך כותבים סיפורים מעניינים - מקורסים ברשת, מסדנאות כתיבה בישראל".
ועדיין, במציאות של היום, גם כשספר הביכורים שלך טוב, ההוצאות יהססו לפני שיהמרו על מישהי לא מוכרת. אני חושבת שנכנסתי לוואקום של ספרות פנטזיה לנוער שלא קורית בתל אביב, לא במרכז של הדברים, וזה הקליק. זה סיפור טוב שקורה במקום לא שגרתי. זה היה חסר בשוק".

עכשיו, אחרי ש"הרואה" התפרסם והצליח, את מרגישה כבר שאת חלק מהברנז'ה?

"ממש לא. התחברתי עם סופרים, ואני מרגישה הרבה פחות לבד מבתחילת הדרך, אבל גם הסופרים שאיתם אני מתחברת הם סופרי פנטזיה, וספרות הפנטזיה היא עוד לא חלק מהמיינסטרים הישראלי. עכשיו איל חיות-מן מועמד לספיר וזה מדהים, אבל חוץ ממנו ומשמעון אדף אף אחד אחר לא היה. לכן גם להיות חלק מקבוצת הכותבים זה עדיין לא המיינסטרים. אני לא מאמינה שהגעתי לנקודת ההצלחה המטורפת שבה אני חלק מהברנז'ה, אלא דווקא שאני צריכה עוד לעבוד מאוד קשה כדי להגיע לשם. אבל, כאמור, אני פריפריאלית וזה אופן החשיבה שלי".

חשוב לך לזכות בהכרה דווקא מאותו מיליה?

"רוב הסופרים היו רוצים לקבל הכרה במה שהם כותבים ולזכות בפרסים. אין לי בעיה לומר בקול שהייתי מאוד שמחה ש'הרואה' יזכה בפרס, אבל הוא נופל בקטגוריית ספרי הפנטזיה־נוער־רומנטי שלא מתאימה לשום פרס ישראלי כרגע. כן זכיתי בקהל מעורב, אוהב ומגיב. זה השיקוף המציאותי האמיתי שלי לגבי הספרים האלה בעולם החיצון, שהוא לא חדר העבודה שלי".

"רציתי לכתוב סיפור ישראלי, ובטיוטה הראשונה החלטתי שהעלילה תתרחש בתל אביב.
באר שבע לא עלתה לי לראש כמו שהיא לא עולה בראש לרוב האנשים, כי הכתיבה על ערים בפריפריה לא נפוצה. זו תסמונת הפריפריה, את לא חושבת על המקום שלך כמקום שאפשר לייצר בו תרבות"

הבחירה לכתוב ספרות פנטזיה רומנטית ישראלית לנוער היא באמת בחירה מעניינת.

"בספרות נוער אפשר לעשות כמעט כל מה שרוצים. לגיבורים עדיין אין אופי שלגמרי עוצב או משקעי עבר עצומים, בדרך כלל, והכל בעצימות גבוהה, הכל דרמטי, כל סיפור אהבה הוא אהבת חיי, ואז אפשר להגיע לנקודות קיצון שבספרים למבוגרים ייראו פחות אמינות. למשל, שהדמות אמורה להתאהב במישהו רק בגלל איך שהעולם הזה עובד, או שהגיבורה צריכה לוותר על חלום חייה ולעשות את מה שאבא שלה אומר לה לעשות.

"פנטזיה זה כמו להרכיב פאזל של איך עולם שלם הולך להיראות, ואז יש בעיות לוגיות שצריך לפתור. החלק שאני מאוד אוהבת זה כשנדלקת הנורה מעל הראש ואני פותרת את הבעיות. לא הייתי מוותרת על כל הדברים האלה בשביל לכתוב ספרות יפה על שלושה דורות שעלו מפרס ומתוניס, זה פשוט לא מעניין אותי".