אי אפשר להוריד את העיניים: הסקס אפיל המסתורי של הצלף

קשה לפצח את הקסם שמהלך עלינו הרוצח השכיר. משהו בבדידותו, באכזריותו, בשליטתו העצמית, נותן השראה להמוני ספרים, סדרות וסרטים. כך גם בסדרה "התן", שמבוססת על ספרו הנודע של פרדריק פורסיית' "יומו של התן", שיצא לאור ב־1971 וכבר עובד לא פעם למסך הגדול והקטן.

הספר, שזכה להצלחה בינלאומית מדהימה (אני מנסה להתעלם מפרט הטריוויה המקומם, שלפיו הספר נכתב בתוך 35 ימים בלבד), מספר על רוצח שכיר אלמוני, צלף בריטי מיומן, המחסל את קורבנותיו ממרחק ופורסיית' מצליח לרדת לפרטי הפרטים הטכניים הבונים את העלילה באופן מרתק ובלי לייגע. הסיפור מעוגן במציאות היסטורית, ועל בסיסה מפליג למחוזות הבדיון. הוא מתרחש בתחילת שנות ה־60, בימים שבהם שארל דה גול מנהיג את צרפת ומחליט, לאחר מאבק אכזרי ומדמם - לוותר על אלג'יריה ולהעניק לה עצמאות, אף על פי שמיליוני צרפתים בנו בה את חייהם. מחתרת של הצרפתים האלג'ירים התנגדה לנסיגה, ואנשיה ניסו להתנקש בנשיא הצרפתי וכשלו פעם אחר פעם.

הפחד מכך שהקוראים יידעו מראש את הסוף גרמה לכמה וכמה מו"לים בריטים לדחות את ספרו של פורסיית', והנה לפנינו עוד אחד מסיפורי ההחמצה הגדולים של התעשייה

וכאן מתחילה המציאות לפנות את מקומה לבדיון: ראשי המחתרת מבינים ששורותיהם חדורות בידי שירות הביטחון הצרפתי, ומחליטים לשכור מתנקש זר שיעשה את המלאכה. הם מאתרים את הטוב ביותר, צלף בריטי בעל מוניטין, שזהותו חמקמקה ושמו האמיתי אינו ידוע לאיש. תמורת סכום עתק הוא מוכן לבצע את המשימה, וחלק גדול מהספר מוקדש להכנות שהוא עושה: איתור הזירה שבה יבצע את ההתנקשות, איסוף מל"מ (מודיעין למבצע) מפורט וקפדני, רכישת רובה צלפים המיוצר עבורו במיוחד על ידי מומחה בלגי, בניית זהויות בדויות שיתמכו במימוש המשימה, ועוד הכנות מדוקדקות המתוארות באופן מרתק ומקצועי והופכות את הקורא לשותף סמוי למבצע המורכב.

חלקו השני של הספר הוא המרדף אחר הרוצח, המכנה עצמו "התן". מידע על עצם המזימה מגיע לידי שירותי הביטחון הצרפתיים, המערבים בחקירה גם את עמיתיהם הבריטים. המרדף עוצר נשימה, ובמהלכו מתגלה התן במלוא ערמומיותו ואכזריותו, אך מתגלה גם נחישותם הקשוחה של הקצינים המנסים לעלות על עקבותיו.

וכאן קורה קסם: הקוראים יודעים שהנשיא דה גול לא חוסל (הוא מת במיטתו בגיל 80), ובכל זאת המתח נשמר עד לשנייה האחרונה. אגב, הטענה הזו - שהקוראים יודעים מראש את סוף העלילה - גרמה לכמה וכמה מו"לים בריטים לדחות את ספרו של פורסיית', וכך נכתב עוד פרק נוסף בספר ההחמצות הגדולות של התעשייה.

מעבר לפירוט האמין והמדוקדק של העולם החשאי שבו פועלים שירותי המשטרה והביטחון, רוצחים שכירים, זייפני מסמכים ויצרני נשק עבור העולם התחתון, עלה פורסיית' על משהו נוסף: הקסם המיוחד הטמון בדמותו של הצלף הבודד, שאצבעו על ההדק היא אצבע אלוהים - לוקחת חיים ולעיתים מוחלת, כרצונה.

הפרטים הקטנים

סרטו של קלינט איסטווד "צלף אמריקאי" מספר את סיפורו האמיתי של כריס קייל, לוחם ביחידת אריות הים. קייל היה צלף במלחמת עיראק ושירת בה בארבעה סבבי לחימה. לקייל 160 הריגות מתועדות של חיילי אויב, המספר הגבוה ביותר בצבא ארה"ב מאז ומעולם. אבל קייל לא היה הצלף הקטלני ביותר בתולדות האנושות. הצלף הפיני סימו האוהא הרג 505 חיילים רוסים במהלך "מלחמת החורף" בין פינלנד לבריה"מ (1939-1940), והוא כנראה השיאן העולמי, ככל שמצמרר לדבר על הרג במונחי שיאים. שאלתי את עצמי - כשקראתי על ממדי ההרג שגרם לו הצלף הפיני, אדם אחרי אדם, עיניו תמיד רואות את פני קורבנו דרך הכוונת הטלסקופית - איך אפשר לשאת משא כזה. מתברר שהוא נשא אותו בקלות, והוא מת בשיבה טובה מאוד, בגיל 96.

ואולי הקונפליקט הזה, או אי־הקונפליקט, במקרה של האוהא, הוא גם הסיבה שהצלפים שובים כל כך את דמיונם של היוצרים. ספרו של חגי ליניק, "המחסל", המנסה לרדת למעמקי נפשו של רוצח בשירות המדינה, זכה בשעתו בפרס ספיר. בספר "הגעגוע החריף של הלב" גיבורת הסיפור היא מחסלת בשירות המוסד, החומלת על המחבל ומסיטה במילימטרים ספורים את קנה רובה הצלפים שלה, כדי לא להורגו. באופן פלאי, ללא כוונת טלסקופית, גם המחבל רואה את עינה הכחולה, ויוצר ממרחק קשר אינטימי עם הרוצחת שלו. הוא מסיר בעדינות את חגורת הנפץ שעל גופו, ולא מוציא לפועל את הרצח ההמוני שתכנן. עשרות ספרים נוספים, דוקומנטריים ובדיוניים, נכתבו על צלפים שבידם הופקד כוח־על להרוג ממרחק, בדיוק קטלני ומפתיע, ולהיות כוח מערער בשדה המערכה. ספרים רבים עוסקים בחלקם של צלפים במלחמת העולם השנייה, שהיתה המערכה המשמעותית הראשונה שבה הופעלו צלפים באופן יעיל ומשמעותי.

שיא נוסף הנוגע לצלפים הוא הטווח הארוך ביותר שבו הצליח צלף לחסל את קורבנו. מחזיק בו הצלף האוקראיני ויאצ'סלב קובלסקי, שב־2023 הצליח להרוג את מי שהיה על הכוונת שלו מטווח לא ייאמן של 3,800 מטרים. טווח זה מביא אותנו היישר לסדרה "התן", הנפתחת בחיסול מטווח של 3,815 מטרים, נתון שמהווה קצה חוט לתחילת החקירה, שכן מספר הצלפים היודעים לפגוע ממרחק דמיוני שכזה מצומצם מאוד.

הסדרה זכתה לביקורות מעורבות, חלקן עסקו בשחקן הראשי, אדי רדמיין. יש הרואים בו שחקן נפלא, המחזיק את הסדרה כולה על כתפיו. אחרים לא סובלים אותו. אני חשבתי שהוא מפגין משחק וירטואוזי, הנובע מכך שהתן מחליף זהויות ללא הרף ומשנה את דמותו בהתאם לצרכיו. בכל רגע הוא משחק יותר מדמות אחת ומצליח להציג אכזריות, רכות, קשיחות וחום - והכל בטווח זמן של שניות. כדי לחדור לזירות הפשע (הוא זה שיהפוך אותן לכאלה), הוא מתחפש ומאמץ דמויות שונות ומגוונות - מעובד ניקיון זקן ועד לארכיטקט הומו רב־קסם. וזה חלק מסוד קסמו.

דמות עגולה

כדי להיות רלוונטית לימינו, הסדרה עברה עדכון גרסה. הפעם הקורבן המיועד אינו נשיא צרפת, אלא המיליארדר אולה דאג צ'רלס, העומד להשיק אפליקציה שתיצור שקיפות בעולם הפיננסי. ברור ששקיפות כזו תערער את מעמדם ואת שלוותם של בעלי ההון, ויש בקרבם שמבקשים לחסל את האיום. התן, שידו ארוכה ויעילותו הקטלנית מוכחות, נשכר למשימה.

השנים עשו לתן את מה שעשו לג'יימס בונד. בונד הקולנועי נולד כמכונת מלחמה חסרת רקע ושורשים, עולמו הרגשי היה בעובי של דף נייר ותפקידו היה לבדר ולהציל את העולם (אגב, בונד הספרותי, בעיקר בספר הראשון והייחודי "קזינו רויאל", היה קצת אחר). עם השנים בונד קיבל עומק, מצא את רגשותיו, נחשף בפנינו מעט מעברו ונחשפה כמיהתו לדמות אב (או M).

בסדרה "התן" נוספים רבדים ביוגרפיים ורגשיים לדמותו של מי שהיה בספר רק רוצח קר ומטיל אימה. נחשף בפנינו סיפור שירותו הצבאי באפגניסטן, שהקנה לו מיומנויות נדירות אך גם כרה בור עמוק בנשמתו; נוסף פרק בחייו העוסק במשפחה שהקים לעצמו. אשתו היפה והסוערת ובנו המתוק, הממס את ליבו. וסביבם, כמו במלודרמה צעקנית, אמה של אשתו ואחיה הכלומניק, הנהנים מעושרו של איש העסקים המסתורי, אך מוכנים לתקוע לו סכין בגב ללא היסוס.

מי שרודפת אחר התן ועולה על עקבותיו היא ביאנקה פולמן, עובדת שירות הביון הבריטי MI6. ביאנקה, אישה שחורה, מומחית לכלי נשק, עושה הכל, אבל הכל, כדי ללכוד את הרוצח השכיר. בספר וגם בסדרה עולה שאלת ההזדהות שלנו, הקוראים והצופים, עם הדמויות. לכאורה, לא אמורה להיות תחרות: רוצח שכיר, שנוטל חיים תמורת בצע כסף, מול נציגי הממשלה, המנסים למנוע הרג חסר הבחנה ולהגן על החוק, על הסדר הטוב ועל אזרחי המדינה. בפועל, ההזדהות היתה, למרבה המבוכה, מיידית: עם הרוצח.

משהו בדמות האלמונית שיצר פורסיית' מושך את הלב. משהו בבדידותו, במיומנותו הקטלנית, בשליטתו העצמית, בפגיעותו - יוצר קרבה ורצון שיצליח. אם בספר בכל זאת הרגשות היו מעורבים - הרי דה גול היה מנהיג דגול, שהקים את צרפת מאפרה וידע להעניק בסופו של דבר לאלג'יריה את חירותה - בסדרה קורבנותיו של התן לא עוררו אותה אהדה בסיסית.

הסדרה ממחישה עד כמה העולם השתנה ב־50 השנים מאז נכתב הספר. לאנשי עסקים ולחברות גלובליות יש כוח של ממשלות, הטוב והרע כבר לא מובחנים כמו שהיו, והטכנולוגיה יוצרת הזדמנויות ואיומים שלא היו מעולם. אבל האדם ונפשו לא השתנו, ומדהים להיווכח עד כמה הספר שרד את שיניו האכזריות של הזמן. המחסל האנגלי של פורסיית' דומה מאוד לתן של ימינו; הציידים של אז דומים מאוד לאלה של עכשיו; הבדידות והאהבה, הרצון לצבור כוח וכסף, לצד הכמיהה לשקט ולמקום מפלט - נותרו כשהיו.