"יריבים שמימיים": כשהארי פוטר פגש את נורה אפרון

בני האדם היו משוכנעים שכל האלים מתו מזמן, עד שהאל דייקר קם מקברו ופתח במלחמת נקמה באלה אנווה. באותה מלחמה משתתף אחיה של אייריס, שהותיר אותה ואת אמם מאחור. כשהאם מפסיקה לתפקד, לאייריס אין ברירה אלא לעזוב את לימודיה ולמצוא עבודה ככתבת ב"אואת' גאזט", העיתון המוביל בעיר, שם היא פוגשת את רומאן קיט העשיר והנאה. בסתר ליבם אייריס ורומאן מחבבים ומעריכים זה את זה, אבל במישור המקצועי נוצרת ביניהם יריבות, המגיעה לשיא כששניהם מתחרים על המשרה של כותב טור הדעות בעיתון.

בינתיים אייריס כותבת מכתבים לאחיה ומחליקה אותם תחת דלת הארון שבחדרה, באין כתובת לשלוח אליה. מה שהיא לא יודעת הוא שדרך קסם, המכתבים הללו מגיעים היישר לידיו של רומאן. כל זה - עד שבאחד הימים רומאן משיב לה, בעילום שם. משם מתחילה התכתבות שהולכת והופכת אינטימית, ואייריס מרגישה שהיא מתאהבת באלמוני שמעבר לדלת הארון. הבעיה: רומאן מאורס לאחרת. בהמשך אייריס מחליטה להפוך לכתבת בחזית, מה שצפוי לחשוף אותה מקרוב לאימת המלחמה - ולשנות גם את חייו של רומאן, שבשלב זה כבר מאוהב בה עד מעל לראש.

זו, בקצרה, היא עלילתו של "יריבים שמימיים", החלק הראשון בדואט "מכתבי הקסם", השייך לז'אנר ה"רומנטזי" - ספרים שבהם ניתן משקל שווה לפנטזיה ולרומנטיקה. שני הספרים בדואט נכנסו לרשימת רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס", הפכו לסנסציות טיקטוק וזכו בפרסים לרוב.

אלא ש"יריבים שמימיים" נקרא כאסופה של תמות חוזרות בספרי הז'אנר (tropes), מוכרות ומשומשות לעייפה. אייריס היא גיבורה שקל לאהוב - היא חכמה, אמיצה ורגישה, באה ממצוקות (אח אובד, אם המזניחה אותה והמטילה עליה את פרנסת המשפחה), אך יש לה רוח איתנה שתעזור לה להתגבר על כל אלו. משפחותיהם של אייריס ורומאן מאכזבות אותם ופוגעות בהם, אך כמקובל, בזמן קצר הם ימצאו לעצמם משפחת־אינסטנט המורכבת מעמיתיהם לדרך. כמו כן, לאייריס יש כישרון כתיבה ייחודי שבא לידי ביטוי בכתבותיה על המלחמה (אם ייעשה אי־פעם מחקר על המקצועות שסופרים מעניקים לגיבוריהם - מקצועות הכתיבה כנראה ינצחו בפער גדול).

בשורה התחתונה, הגיבורים מושלמים מדי, קשה למצוא בהם פגם, ולכן גם קשה להתחבר אליהם רגשית. השימוש בכתיבה בגוף שלישי לא עוזר להקל את הריחוק. גם ההתכתבות ביניהם - כזו שהיינו מצפים לראות בין שני צעירים שמגלים לראשונה את מורכבות החיים ושצריכים לחצוב בהם את דרכם - מצליחה להיות בנאלית ופואטית גם יחד. "את מרגישה לפעמים כאילו את עוטה שריון, יום אחרי יום? שכאשר אנשים מסתכלים עלייך, הם רואים רק את ברק הפלדה שהקפדת לעטוף את עצמך בו? איך להפוך את החיים לשלך, בלי להרגיש אשמה על כך?"

החלקים המעניינים יותר קשורים בעולם שרוס בוראת: ערבוביה מסקרנת בין פנטזיה (אלים, מפלצות ומיתוסים) לבין מלחמה מאוד ארצית ואנושית. הקרבות בין הצבאות נכתבו בהשראת מלחמות העולם, וכוללים שוחות וכלי נשק מיושנים. את מקומם של המטוסים המפציצים תופסות מפלצות קסומות שיודעות לאתר תנועה מהשמיים ולהשמידה, אבל צפירה היא זו שמתריעה על בואן - אולד־סקול סטייל. לאלים דייקר ואנווה יש כוחות, אבל לא לגמרי ברור מהם, והם נלחמים באמצעות בני אדם.

רוס משתמשת באותו הטריק גם בעלילה הרומנטית: המכתבים שאייריס שולחת דרך הארון נכתבים במכונת כתיבה - אך כזו שיש לה היסטוריה קסומה (רמז לקסם שעוד שרד ושנמצא ברחבי העיר). כך, רוס מוסיפה קסם ועניין למה שאחרת היה עלילה רומנטית סטנדרטית לחלוטין, והכל ביחד מצליח לעורר בקוראים סקרנות לקרוא את ספר ההמשך, שבו האלים והפנטזיה תופסים מקום נרחב יותר.

לאורך הספר רוס עושה עבודה טובה גם בתיווך אימת המלחמה לקוראים הצעירים בנחישות וברגישות, על כיעורה ועל המחירים שהיא גובה ממעגלים רחבים של אנשים בחזית ובעורף. הדמיון בין המלחמה שבספר לבין המלחמות שקורות בימינו הופך את הכתיבה למציאותית ולרלוונטית לחיי היום־יום כאן, וזה לא עניין של מה בכך.