ביוגרפיה חדשה מתעקשת להשוות את טיילור סוויפט לשייקספיר

כבר שני עשורים שז'אנר ביוגרפיות הסלבס בפריחה. בניגוד למה שהיה אפשר לחשוב, לא מדובר באוטוביוגרפיות על מעללי האצולה ההוליוודית, אלא דווקא בכאלה שעוסקות בכוכבי פופ צעירים ושמיועדות לקהל המעריצים, הצעיר גם הוא.

לביוגרפיות הללו אין ערך ספרותי אמיתי. מדובר באוסף פריטים רכילותיים, עשירים בצילומים ובפרטי טריוויה קלים לעיכול, הנאספים לספר. הניסוחים נגישים, נמוכים, רוויי סלנג, מעין רצף הודעות ווטסאפ, עם תבנית נרטיבית אחידה: היה היה ילד או ילדה דחויים עם דימוי עצמי נמוך, שנגד כל הסיכויים הפכו לאימפריה וזכו לתהילת עולם.

"היקום של טיילור", הביוגרפיה שמוקדשת לטיילור סוויפט, מפנה עורף לכל מה שאנו מכירים בתחום הכתיבה הביוגרפית העכשווית

בניגוד לציפיות, "היקום של טיילור", הביוגרפיה שמוקדשת לטיילור סוויפט, מפנה עורף לכל מה שאנו מכירים בכתיבה הביוגרפית העכשווית לילדים (למעט האיורים הסכריניים של הזמרת שמופיעים בו). לא עוד ביוגרפיה שטחית על כוכבת, אלא מונוגרפיה מלאה שמזמינה שתי קריאות מנוגדות: זו של המבוגר, חובב ז'אנר הביוגרפיות, וזו של הסוויפטיז - מעריציה הנאמנים.

לפנינו מעין ספר מחקר ספרותי, שמנתח את שיריה, הממילא־אוטוביוגרפיים (כפי שנהוג להאמין), אלבום אחר אלבום. פרק אחר פרק מוצגת סוויפט ככותבת גאונה שמקורות השראתה הם "המוזות שאהבה ואיבדה, תקופת התבגרותה, אנשים אמיתיים בחייה, וגם יצירותיו של וויליאם שייקספיר".

היניקה משייקספיר חוזרת שוב ושוב, כדי ליצור נרטיב המגולל את בריאתה של גאונה פואטית. הפמיניזם הסוויפטי מתגלה במלוא צביעותו כשערך האחווה הנשית שהיא מקדמת בחייה התקשורתיים, מומר לטובת הדגשת עליונותה על יוצרות אחרות. כך, מסבירים לנו, סוויפט אמנם שאבה השראה מאלבום הבכורה של ליאן ריימס, אולם כתיבתה של סוויפט אמינה יותר; סוויפט מושפעת משיריה של מריה קארי, אך המילים בשיריה "מתעלות" על אלו של קארי. והדוגמאות נמשכות.

וכאן נקודת החולשה: הניסיון להתבונן באופן מעמיק בשיריה של סוויפט נכשל, שכן הקביעות הספרותיות מופרכות. למשל, "טיילור היא לא האמנית הגדולה היחידה שכתבה כמה מיצירותיה המוצלחות ביותר על קראש שהיה לה על בחור חמוד; גם וויליאם שייקספיר כתב סונטות אהבה. סונטה מספר 18 ('האם אשווה אותך ליום קיץ?') היא רומנטית וקליטה לא פחות מהשיר 'Our Song'".

הניסיון להציג את סוויפט כממשיכת דרכו המודרנית של שייקספיר קושר לה כתרים שאין לה. השיר "Our Song", שכתבה לתחרות כישרונות בכיתה ט', זוכה כאן לתואר "המטאפורה המושלמת", בלי שיוסבר מהי אותה מטאפורה. "אחד הכישרונות שתמיד היו לטיילור הוא היכולת להתבונן ברגע אחד קטן תחת זכוכית מגדלת, ולבטא כל היבט של התחושה שלה באותו הרגע", מוסבר ברוב חשיבות. אולם במה מתבטאת השונות מכל כתיבת פופ אחרת? זאת לא נדע, שכן הספר יוצא לדרך עם האקסיומה כי לפנינו יוצרת של שירי מופת, ששיריה מכילים "קונפליקט", "מתח" ו"רגשות שמחים". מפרק לפרק חוזרים על התפתחותה של סוויפט ככותבת, בלי שהצ'ק נפרע. ה"גאונות" של השיר הראשון היא ה"גאונות" של השיר האחרון.

אין ספק כי ההתייחסות לזמרת ככותבת־יוצרת עושה עימה חסד וחותרת תחת הניסיון להציגה כ"זמרת שכותבת על האקסים שלה". ומכאן, שבקריאה אחרת של היצירה, קריאה שמתבצעת על ידי מעריציה, מדובר בספר משובח. כזה שדוחה את הסיפורים שמאחורי השירים לטובת העיסוק ב"איך"; כיצד מתרגמים חוויות לשירים? כיצד לנהל שיח על שירה? וכאן יש מסע מעניין, שעובר בין מקורות ההשראה, חיי הזמרת, התחנות השונות בחייה, ומאפשר לבחון את שיריה המוקדמים, שנכתבו בשנות העשרה שלה, לעומת אלו האחרונים, שנכתבו כשהיא כבר בת 30 פלוס.

האידיאולוגיה המרחפת מעל הפרקים היא שבזכות עבודתה הקשה, חוכמתה והגישה הנגישה והנעימה שלה למעריצות, נבנה היקום של טיילור סוויפט. הקוראות הבקיאות בדיסקוגרפיה זוכות לסגירת מעגל מעניינת ובניתוח מכבד של שיריה, כמו גם של אישיותה הרבגונית הממזגת בין הכמיהה לאהוב לבין אקטיביזם, מודעות לעוולות חברתיות וחשיבה פוליטית. ואם נשוב לעמדת המבקר, הרי קריאת הספר משולה לקריאת מחקר שכותבו אינו פועל על בסיס אמות מידה אקדמיות מקובלות.

בעידן אנטי־אורייני שהפך את ספרות הנוער לאנטי־גיבורה, סוויפט וסאטו האמינאהו־פוקס מחזירות את המעריצות לקריאה הדקדקנית של מחקר ספרותי רב אזכורים והערות, ומכינות אותן לצלוח קורסים בכתיבה אקדמית. אין כאן פרוזה וודאי שלא שירה.

זהו ספר מידעי המקיים את הבטחתו - מדריך להבנת עולמה השירי של הזמרת. וכאן ניתן לומר שחרף היומרנות, "היקום של טיילור" הוא הביוגרפיה הטובה ביותר שנכתבה לבני נוער על כוכב/ת פופ, שכן נקודת המוצא של סוויפט כדמות היא של מחנכת - זו שמלמדת את העולם הכוחני והשוביניסטי שיעור במנהל עסקים, בה בעת עם כמה קורסי בחירה במגדר, בפמיניזם ובמודעות פוליטית, וכמובן, את אמנות השליטה בנרטיב. אם להתבסס על תמיכתה המתוקשרת של סוויפט בקמלה האריס, נראה ששיעוריה לא הצליחו להעביר את המסר.