ג'ון גרין מציג: המדריך לטרמפיסט בכדור

ג'ון גרין לוקח אותנו למסע בזמן: ממגפת הדבר, דרך מלחמות עולם ועד ימינו אנו, כדי לתת אמיתות פשוטות על פחד, אחווה ותקווה

קבירת מי שנפטרו ממחלת הקורונה. רוסיה, 2021. צילום: רויטרס

קשה למקם את "האנתרופוקן שלי" בז'אנר מסוים. הוא לא ביוגרפיה, אף על פי שיש בו פרטים ביוגרפיים רבים. הוא לא ממש ספר עיון והוא בטח לא פרוזה, גם אם יש בו הרבה מאוד סיפורים מוצלחים. גרין מלקט בו תופעות תרבותיות רנדומליות לכאורה ומעניק להן דירוג, בין כוכב אחד לחמישה. דרך אותו דירוג טיקטוקי, הוא מתבונן בהיסטוריה האישית שלו ובהיסטוריה האנושית בכלל.

גרין מדלג בין נושאים רבים, מדובוני פרווה ודינוזאורים ועד מדבקות גירוד ריחניות. אבל התמות, כמו הפחד משינוי, חוזרות

כך, הוא מערבב סיפורים מגוחכים על תחרות אכילת נקניקיות ועל השימוש המוזר שלו באפליקציית הפתקים בסמארטפון ("אף שכעת היו לי בכיס ספרייה דיגיטלית וכלי לכתיבת הערות, הערותיי לא נעשו נהירות יותר. למה, למשל, כתבתי ב־2011 'צובעים את התקרה ברייקסמוזיאום'? צבעו אז את התקרה ברייקסמוזיאום? או שאולי חשבתי שזאת שורה טובה לסיפור?"), לצד סיפורים על הטרגדיות הגדולות של האנושות, הכוללות מגפות ומלחמות עולם.

ג'ון גרין, צילום: ויקיפדיה

כמו בספרו הקודם, "צבים כל הדרך למטה", גם כאן הוא מספר בפתיחות על ההפרעה הטורדנית־כפייתית (OCD) שממנה הוא סובל ושהפכה את חייו לגיהינום. רבים שסובלים ממנה, כך הוא כותב, מפחדים באופן קיצוני מחיידקים וממחלות. ואולי זו הסיבה שאחד מהפחדים הגדולים שלו היה שמגפה עולמית תתפרץ, תכחיד את האנושות ותביא את האפוקליפסה. כאן הוא חושף את המחשבות שרדפו אותו ואת הפחד מהכחדה של האנושות בתקופת הקורונה.

הדרך שלו להתמודד היתה להיצמד לעובדות. כאן, הוא פורש בפנינו את העובדות ההיסטוריות שבהן נאחז כדי לא לשקוע באומללות ובדיכאון, ומחזיר אותנו אל מגפת הדבר שהשתוללה במאה ה־14. כ־60 מיליון בני אדם מתו במגפה הזו, ובכל זאת האנושות שרדה. הוא מספר על כתביהם של בני התקופה, הנזיר הפרנציסקני ג'ון קלין וההיסטוריון ג'ובאני וילאני. גרין מציין כי הם מעולם לא השלימו את כתביהם, מתוך תקווה כי יהיה מי שישרוד את המגפה וישלים את היצירה במקומם.

האנתרופוקן שלי, ג'ון גרין, מאנגלית: תומר בן אהרון, צילום: הכורסא

"האנתרופוקן שלי" לא מסודר לפי סדר כרונולוגי, והסיפורים המופיעים בו נראים במבט ראשון כאילו לוקטו בתפזורת. ועדיין, כשקוראים אותם בזה אחר זה ניתן לעקוב אחר חוט של היגיון פנימי.

הפרק הראשון עוסק בהיסטוריה של השיר "לעולם לא תצעדי לבד", שנכתב עבור מחזמר מתחילת המאה ה־20, הפך להמנון קבוצת הכדורגל של ליברפול וסיפק רגע מרגש בזמן המגפה בסרטון של פרמדיקים בריטים ששרו את השיר לעמיתיהם שמעבר לקיר הזכוכית במחלקה לטיפול נמרץ. הפרקים העוקבים דנים בסוגיות כמו כמה מעט זמן המין האנושי מתקיים ביחס ליקום, בפחד מהיכחדותה של האנושות, בכוכב "שביט האלי" ובאופן שבו הוא מלווה את האנושות - לפעמים מקרוב ולפעמים מרחוק. רצף אסוציאטיבי לחלוטין על פניו. כשמתעמקים, מבינים שהוא עוסק בשאלות של זמן; זמניות מול אינסוף, שרשור הזמן, אבולוציה, אפקט הפרפר.

בשנת 2000, הכימאי פול קרוצן, זוכה פרס נובל לכימיה, טבע את המונח "אנתרופוקן" לתיאור התקופה הגיאולוגית שהחלה במהפכה התעשייתית ונמשכת עד היום, שבה האדם השפיע באופן חסר תקדים על כדור הארץ. ובאמת גרין בספרו מדבר על ההשפעה העמוקה הזו. הוא מדלג בין נושאים רבים ומגוונים, מדובוני פרווה ודינוזאורים ועד מדבקות גירוד ריחניות. בכל הפרקים שזורות תמות כמו הפחד משינוי, האחווה שבין בני האדם והדחף הקמאי להשאיר יצירות שיחיו הרבה אחרינו. את כל זה הוא עושה בכנות ובאומץ, בלי לפחד להיחשף ולצלול אל תהומות הייאוש והפחד, אבל גם להזכיר שבסוף הדרך יש טוב ולכן שווה להיאחז בתקווה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר