"כתבתי רק טרגדיה אחת מתוך כל 16 ספריי וזה די טוב, יחסית לרוסייה"

את מכירה את הבדיחה - מה זה סוף טוב עבור רוסי?" שואלת הסופרת פאולינה סיימונס בראיון זום שנערך מביתה בניו יורק, ועונה בצחוק מתגלגל: "סוף טוב עבור רוסי הוא כשבסוף הסיפור הגיבור מגלה את הסיבה לסבל של עצמו".

סיימונס בת ה־61 היגרה מרוסיה לארה"ב בגיל 10 ומאז, היא אומרת, היא "מרגישה ברוסית אבל כותבת באנגלית". ספרה הרביעי, "פרש הברונזה", שיצא לאור בשנת 2000, הפך אותה לסנסציה בקנה מידה עולמי. בספר, שבהמשך הפך לטרילוגיה, היא סיפרה את סיפור אהבתם האפי של טטיאנה הרוסייה וקצין הצבא האדום אלכסנדר, על רקע הפלישה הגרמנית לרוסיה במלחמת העולם השנייה. גם שם, היא אומרת, השילוב בין הלב הרוסי לאופי האמריקני בא לידי ביטוי.

"מצד אחד יש לי נשמה רוסייה מלנכולית וסובלת שרוצה לבכות, לשתות וודקה ולומר 'הכל עגום, שום דבר לא יצליח', אבל החוויה האמריקנית שלי הופכת אותי לוורודה"

"אני אוהבת לכתוב סיפורים אמיתיים שיש בהם מומנטום של תנועה קדימה, אבל יש לי גם את כל החרדה הזאת, של לשבת ולחשוב מה המשמעות של הכל, והמלנכוליה. ב'טטיאנה ואלכסנדר' (הספר השני בטרילוגיית "פרש הברונזה", ק"מ) כשהם עוברים מפולין לגרמניה, בשיא התנועה קדימה - הם עדיין מדברים על המשמעות של אלוהים, יש שיחה ביניהם על למה יש נשמה ומה זה אומר שיש כזו. צחקתי על עצמי שלא משנה מה, הרוסיות תמיד יוצאת החוצה".

בדיעבד, את מבינה מה גרם לספר להתפוצץ?

"לדעתי זה בגלל שהאהבה של טטיאנה ואלכסנדר היתה לגמרי מאוזנת ושווה. סנט אוגוסטין, אחד הקדושים הקתוליים, דיבר על כך שהכל באהבה צריך להיות מאוזן. אם אתה אדם מאוד טוב ואוהב בעוצמה, אז אתה צריך מישהי שהיא גם טובה ואוהבת אותך באותה עוצמה. עם טטיאנה ואלכסנדר הצלחתי להשיג את האיזון הזה, אבל לא בכל הספרים שלי יש יחסי אהבה כאלו. לפעמים יש בהם אהבה לא נכונה, לא מאוזנת. טטיאנה ואלכסנדר מצאו את האהבה שהם נזקקו והיו ראויים לה - והקהל הגיב, או כי הוא לא הרגיש משהו כזה אבל רצה להרגיש, או כי הוא אמר 'מישהו סוף־סוף כתב בדיוק מה זה אומר בשבילי לאהוב את אשתי או בעלי'".

***

בשיחה בינינו נדמה שההשוואה בין הספרות האמריקנית לרוסית מעסיקה את סיימונס לא מעט. את הסופרים האמריקנים היא מתארת כ"קצת יותר שמשיים, נוצצים", ומוסיפה: "בלי להתרברב, אני חושבת שהדיכוטומיה הזו היא בדיוק הסיבה שחלק מספריי אהובים על קוראים בעולם - מצד אחד, יש לי נשמה רוסייה מלנכולית וסובלת שרוצה לבכות, לשתות וודקה ולומר 'הכל עגום, שום דבר לא יצליח', אבל החוויה האמריקנית שלי הופכת אותי לוורודה יותר. לספרים שלי יש את הסבל הזה בלב, אבל הם איכשהו עדיין מסתיימים בצורה מספקת, קושרים דברים ביחד בצורה נכונה. לפעמים הסופים טובים, לפעמים הם לא בהכרח טובים אבל מספקים. אנשים לפעמים שורדים, לפעמים מוצאים זה את זה, לפעמים מקבלים בדיוק את הסוף שהם ראויים לו. כתבתי רק טרגדיה אחת מתוך כל 16 ספריי וזה די טוב, יחסית לרוסייה".

ספרה האחרון של סיימונס, "אגם הגעגועים", שלאחרונה יצא בעברית (בהוצאת מודן), מספר את סיפורם של איזבל ופין. איזבל היא חוואית אוקראינית, שנמלטת מארצה ומאבדת את משפחתה בעקבות הלחץ הסובייטי על האוקראינים; פין הוא בנקאי אמריקני עשיר, שיורד מנכסיו בשל השפל הכלכלי הגדול, רגע לאחר שהוא מסכים להעסיק את איזבל בביתו. ואצל סיימונס כמו אצל סיימונס, על רקע הקשיים של השניים - נרקם ביניהם רומן.

"כבר כשעשיתי את המחקר ההיסטורי לקראת 'טטיאנה ואלכסנדר' למדתי הרבה על אוקראינה והסבל האוקראיני. החלטתי אז לא לצלול עמוק לזה, כי חשבתי שמגיע לזה סיפור משל עצמו. ואז עלה בדעתי הרעיון להציב זה בצד זה את הסבל האוקראיני והסבל האמריקני במשבר הכלכלי, מה זה באמת אומר לחיות איפה שכל חייך ופרנסתך וכל מה שבנית מאוים, ומה זה דורש לבנות הכל מחדש במקום שבו זה אפשרי.

"חשבתי על הסיפור הזה המון זמן, אבל מגפת הקורונה היתה הטריגר להפיכתו לספר. הנה אנחנו כאן, מבודדים, רבים מאיתנו ללא עבודה, מנסים להתפרנס. איך נעשה זאת? איזבל, דרך הסיפור שלה, אומרת: 'אנחנו יכולים, כל מה שצריך זה מעט, שממנו נוכל לגדל את כל השאר - ואז נצליח להיבנות שוב'. דווקא בסיטואציה של המגפה נמשכתי לספר את הסיפור הזה".

ב"אגם הגעגועים" איזבל האוקראינית נמלטת מהסובייטים. במקרה, בדיוק כשסיימת את הספר החלה מלחמת רוסיה־אוקראינה.

"נכון. הסיפור של הכוח, האיום של רוסיה על אוקראינה, היה חלק מהסיפור שלי, ואז המלחמה התחילה. אני חשבתי שזה יהפוך את הספר ליותר אקטואלי ומדובר, שאפשר יהיה לראות את הקשר בין השניים - הרבה זמן, בלי קשר לפוליטיקה, רוסיה לא הרגישה שאוקראינה היא מדינה בפני עצמה וניסתה להשתלט עליה בכוח. אבל אז גיליתי שהקוראים לא מדברים על זה, אולי כי הם פחדו להיכנס לעובי הקורה הפוליטית של הדברים וליצור מחלוקת. לאנשים יש דעות שונות, חלק לא חושבים שרוסיה היא הרע המוחלט פה, ומכיוון שיש עוד מדינות מעורבות ואינטרסים שונים - זה מרתיע מלעסוק בדברים".

ומה את חושבת?

"כמהגרת רוסייה אני חושבת שמבחינה היסטורית - עוד לפני הקומוניזם - רוסיה היתה תמיד רודנית. היא הגיעה ממקום של מעט אנשים שאומרים להרבה איך לחיות - כשהמנהיג מחליט עבורנו איך לחיות ומה לחשוב. חייתי בקומוניזם, אז אני מבינה בשקרים ובתעמולה מול המציאות. כשהגעתי לארה"ב גיליתי שאנשים כאן חווים את הניסוי הקומוניסטי ברוסיה כדבר חיובי, באופן שהוא ממש אפולוגטי. בבית הספר האופן שבו דיברו על היסטוריה רוסית היה פשוט כיבוס ("ווייט וושינג") של האמת.

"כשדיברתי על החוויה שלי, שאבא שלי נשפט ונשלח לגולאג, וידעתי כמה כולם היו עניים ומאוימים - הטיעון נגדה היה שזו החוויה האישית שלי. אנשים פה דיברו על זה כאילו 'הם ניסו לתת לכולם ושכולם יהיו שווים', ולי היתה פרספקטיבה אחרת. הם לא בדיוק הבינו מאיפה אני באה, מבחינה פוליטית. למה תמיד הייתי יותר בעד חופש ונגד צנזורה, נגד התערבות ממשלתית ובעד אחריות אישית. זה תמיד היה בגלל החוויה הסובייטית שלי".

***

סיפור ההגירה האישי של סיימונס שווה ספר שלם בפני עצמו. אביה היה אסיר במשך שלוש שנים ונשלח לגולאג בשל מאמרים שפרסם בעיתון "פראבדה". בינתיים, לסיימונס הקטנה סיפרו שהוא "יצא לטיול ארוך". כשהשתחרר, המשפחה הצליחה לצאת מרוסיה בדרך היחידה האפשרית אז - באמצעות ויזה ישראלית, שכן אף שסיימונס אינה מזהה עצמה כיהודייה, סבה מצד אביה היה יהודי.

"סבא שלי מצד אבא והמשפחה שלו היו יהודים גרמנים. סבתא שלי היתה נוצרייה, וכך גם אמא שלי. ברוסיה סבא שלי עוכב מלעלות גבוה בסולם הדרגות בחברת ההנדסה שעבד בה, כי הוא היה יהודי. הם הרשו לו לעצב את הספינות של הצי הסובייטי כי הוא היה מתמטיקאי גאון, אבל הוא לא יכול היה להתקדם. לעובדת היותך יהודי היתה אז הרבה משמעות".

גם כיום. מה דעתך על התפרצות האנטישמיות בארה"ב עכשיו?

"לפעמים קורים דברים בעולם, שמאפשרים לאנשים שמסתירים רגשות שנאה לא רציונלית ליהודים להגיד את הדברים האלה בקול. זו לא המלחמה הראשונה של ישראל עם שכניה, ובכל פעם שיש פרץ חדש של עוינות כזו יש פרץ חדש של עוינות ליהודים במערב, וכשהמלחמה מסתיימת זה דועך, וחוזר חלילה. אפילו כשברור שיש לישראל זכות להגן על עצמה, תמיד יש את זה מתחת לפני השטח. למרבה הצער, היהודים הם הרבה פעמים בצד המקבל של הדברים האלה. כל כך מקובל להאשים את היהודים בכל מה שלא הולך טוב בעולם, שמת לב לזה? היית חושבת שזה ייפסק, ועדיין הסרטים, המצב הכלכלי, המלחמות, ההשפעה על הממשל האמריקני - זה איכשהו תמיד קשור ליהודים. יש בסך הכל כמה עשרות מיליוני יהודים בעולם (כ־15.8 מיליון יהודים, ק"מ), ועדיין הם אשמים".