"הפאנליסט" הוא סיפורו של שי תמוז, עיתונאי ותיק שבשלהי המאה הקודמת דרך כוכבו בתל אביב הבוהמית. כתיבתו היתה רעננה ומקורית, הופעותיו בטלוויזיה כאיש תרבות וכמבקר היו מוצלחות. הוא היה אמנם אדם של אמצע הדרך, מתון ומאוזן, אבל באותם ימים רחוקים נחשב הדבר למעלה ולא לחיסרון. עד שנחתה עליו המכה בתחילת האלף הנוכחי.
השתתפותו בפאנל של תוכנית טלוויזיה פופולרית בערב שבת הופסקה. כשהתעקש לדעת מדוע, קיבל אגרוף לפנים. מנהל הערוץ הטיח את האמת בפניו: "אתה לא כריזמטי[...] אתה לא משרה תחושה של הזדהות או כעס אצל הצופים[...] ליתר ביטחון עשינו גם סקר אצל חמש מאות צופים. אתה לא מעניין אותם[...] אתה כותב יפה מאוד ואומר את הדברים הנכונים, אבל בשביל להופיע בטלוויזיה צריך תכונות אחרות שאין לך. מצטער".
שריד מצליח לברוא בדמותו של שי דושבג מושלם, גבר עלוב ופתטי, שלמען תהילה מפוקפקת, חיפוש נואש אחר אהבה וכן, גם רצון להתפרנס, מוכר את נשמתו
כאן החלה ההידרדרות. מעמדו כעיתונאי דעך, הכנסותיו ירדו, אשתו היפה אלונה התרחקה ממנו והתמקדה בעבודתה כגלריסטית, ילדיו המתבגרים, עומר וגוני, הסתגרו בעולמם. שריד, בכתיבה אכזרית ומדויקת, משרטט את דמותו של שי כלוזר מושלם, אדם עלוב, נואש ופתטי. האובססיה של שי היא לחזור לתהילתו שהתפוגגה. הוא מבין שהעולם השתנה, שהוא צריך להיות נוכח ברשתות החברתיות, להיות פחות מאוזן ושקול, ויותר חד ובוטה.
"הצורך להיות בוטה גרם לו בכל פעם מחדש מצוקה, ובעיקר התקשה לתקוף אנשים באופן אישי, לקרוא להם מטומטמים או פשיסטים או חלאות, כמו שעשו אחרים שהצליחו יותר ממנו[...] אחרי כל פרסום שהעלה היה עוקב אחר התגובות ומספר הצפיות במשך שעות, כאילו חייו תלויים בזה. לעיתונאים אחרים היו עשרות אלפי עוקבים, והוא הגיע לכמה מאות. הם מופיעים בטלוויזיה, הסביר לעצמו לבסוף, זו הסיבה היחידה והמוחצת". משהבין זאת, הפך את החזרה לטלוויזיה למשימת חייו.
***
ההזדמנות לחזרה נפתחה בפניו לאחר אירוע מזעזע שחווה ביפו. הוא ראה חבורת צעירים אלימים (תיאורו המצמרר של שריד הזכיר לי את בריוני "התפוז המכני") שלהם כלבי תקיפה אכזריים ומעוררי אימה, נמוכים ושריריים ונוטפי ריר. הם השליכו למרחק גורי חתולים חיים, והכלבים החזירו להם בנאמנות גושי בשר קטנים ומדממים. כשהעיר להם על כך וניסה לצלמם בטלפון, הפנו את זעמם ואת אלימותם כלפיו, תקפו אותו באכזריות ושיסו בו את אחד מכלבי הטרף.
על האירוע הנורא הזה כתב בסערת נפש ברשת החברתית. הפוסט שלו זכה לתגובות רבות, ושר המשטרה בכבודו ובעצמו התקשר אליו והבטיח שיסגור חשבון עם הערבים שתקפו אותו. הוא הוזמן להתראיין בערוץ הפטריוטי, והבין שגלגל הענק של החיים מציע לו הזדמנות שאסור לוותר עליה.
שריד מקפיד לא לנקוב בשמות מפורשים. לא של שר המשטרה, ולא של עוזרו עם הפאות הארוכות, לא של ערוץ הטלוויזיה שכולם מזהים, לא של ראש הממשלה עם קול הבריטון הנעים, רעייתו ובנו. הוא לא נוקב בשמה של הרשת החברתית הישנה, שאותה הגיבור זנח, ולא קורא בשם לרשת החדשה שאליה הצטרף. אפילו לבית החולים בעירו אינו נותן שם.
רק עוזר ראש הממשלה לתקשורת שמכתיב לו מסרים מקבל שם פרטי, גולן. תהיתי אם זו בחירה סגנונית או ניסיון להימנע מתביעות דיבה. האם זו המלצה של עורך או הנחיה נחרצת של יועץ משפטי. העדר השמות מעניק לעלילה נופך קצת מעורפל, אפילו סוריאליסטי, אבל אין בו כדי למנוע אפשרות להבין בדיוק על מה הסופר מדבר. זו כתיבה בזמן אמת, בשידור חי. מעניין יהיה לראות מה יעשה הזמן לכתיבה כל כך אקטואלית.
***
מהרגע שנפתחת בפניו ההזדמנות, שי נאחז בה בכל מאודו. הוא מחליט להיות קיצוני וחד, הוא מתכחש לכל מה שהאמין בו בעבר, הוא מגיש את המסרים בתנופה ובנחרצות, ותופס את העמדה של האינטלקטואל שהתפכח, חצה את הקווים, ונלחם בהתמסרות טוטאלית עבור ראש הממשלה.
כשראש הממשלה התקשר אליו אישית, שי חש שהוא נמס בתוכו מהכרת תודה. "כשניתקה השיחה פרצה ממנו יבבה והוא המשיך להתייפח והרגיש שהוא ממרק מתוכו את כל הצער והתסכול והעלבון שהצטברו בתוכו במשך שנים רבות. כשנרגע חש אחר. הוא עמד באמצע הסלון, גבוה על פסגת העולם. זה לא גולן בטלפון היומי, או הבן בשיחה החטופה ליד המעלית, אלא המנהיג עצמו. הוא נסך בו ביטחון ונתן לו תחושת ערך שלא הרגיש אף פעם בחייו".
שי נסחף אל עולמו החדש. הוא הופך למי שמכירים אותו מהטלוויזיה, למי שחצה באומץ את הקווים כדי להגן בנחישות וללא היסוס על השלטון. הוא מוזמן לאירועים רבים, ובהם מפגש בסוויטה מפוארת עם תורם גדול, יום הולדת של פעיל במפלגה ותוכנית בשידור חי מקברו של הבאבא סאלי.
אירועים אלה מתוארים על ידי שריד ביד אמן, תיאוריו חדים, מרובי פרטים ומרושעים, והם העלו בדעתי את ציוריהם של פיטר ברויגל ושל הירונימוס בוש - סצנות מלאות עליצות, זוועה וכיעור אנושי. כך, הוא מצליח לברוא בדמותו של שי דושבג מושלם, גבר עלוב ופתטי, שלמען תהילה מפוקפקת, חיפוש נואש אחר אהבה, וכן, גם רצון להתפרנס, מוכר את נשמתו. תוך כדי כך הוא מתאר איך פועלת מכונת רעל, המפיצה זוהמה ופועלת באכזריות, בפלגנות ובהסתה.
כשספר כזה נכתב בזמן אמת אין דרך אלא לקרוא אותו כספר פוליטי. הוא ספר על "נושא" ולא על מסע נפשי ורגשי של אדם אחד. הוא הזכיר לי בהקשר זה את ספרו הקודם של שריד, "מגלה החולשות", שעסק אף הוא ב"נושא" - הסייבר ההתקפי על סיכוניו והרשעות הטמונה בו, ועל הסחר האכזרי של ישראל במוצרים המתקדמים והאכזריים שפיתחה.
כספר פוליטי נוטה "הפאנליסט" לקיצוניות ולהשטחה. ייתכן מאוד שיש אנשים כמו שי תמוז שמכרו את נשמתם לשטן. אבל האם כל מי שנמצא בצד ששריד נלחם בו הוא עלוב נפש, דוחה וחלש כמוהו? האם כולם אופורטוניסטים, רודפי כוח ובצע? האם לא יכול להיות שמישהו יחשוב אחרת? האם אי אפשר לכתוב על המחנה האחר בשמץ של הזדהות, סקרנות, אמפתיה? לא סקרנות של חוקר מוטציות, אלא סקרנות אל מול העושר האנושי וגווניו המרובים?
ישי שריד כותב טוב. רהוט, חד, מדויק. תיאור כמו "לבשה מכנסיים חדשים שקנתה כמו של חוואית יפה בטקסס" לכד את דמיוני, וידעתי בדיוק על מה הוא מדבר. כספר פוליטי אכזרי הוא מעיד על נואשות ועל ייאוש, שאני בטוח שהם אותנטיים, אבל הם מקשים על הספר להיות מאתגר, מרגש ומורכב, כפי שיכול היה להיות. כל החומרים הנכונים כבר שם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו