לאחר מותו של אבי, עלעלתי במסמכיו. גיליתי ביניהם את דרכונו הגרמני של סבי, הוגו, שברח מאימת השלטון הנאצי ב־1933. למרבה הפליאה, גיליתי שהדרכון לא הוצא בגרמניה - אלא בקונסוליה הגרמנית בירושלים המנדטורית, בשנת 1936. התברר גם שלאחר הוצאת הדרכון, סבי הגיע לקונסוליה הגרמנית אחת לחצי שנה, כדי להאריך את תוקפו (חוקי נירנברג דרשו מאזרחים גרמנים ממוצא יהודי החיים מחוץ לגרמניה לחדש את דרכונם אחת לחצי שנה, או שיאבדו את אזרחותם).
לתדהמתי, סבא הוגו בחר להאריך את תוקף הדרכון באמצעות ביקור דו־שנתי בטריטוריה נאצית בירושלים, תוך שהוא נאלץ להמתין שעות בתור, לעמוד בפני הקונסול ולהצדיע במועל יד, לענות לשאלותיו המשפילות ולהאזין לטון דיבורו המזלזל - ואז עוד לצפות בקונסול מנחית בידו השמאלית חותמת מעוטרת בצלב קרס על דרכונו.
למען האמת, לא הייתי אמור להתפלא כל כך. אבי סיפר לי לא אחת על תאוותו של סבי לחזור לגרמניה. סבא הוגו האמין שקריסת השלטון הנאצי בגרמניה היא עניין של חודשים ספורים בלבד. כל כך האמין בכך, עד שחלק מהמזוודות שהביא עימו ארצה נותרו נעולות, כדי שבבוא היום הוא יוכל להתארגן במהרה ולחזור אל ביתו הענק שבקניגסברג, אל חברת הדגנים שבבעלותו ואל אוסף הציורים היקר שלו.
בכל פעם שהוארך הדרכון צוין גם תאריך הזימון הבא. התאריך האחרון שעבורו קיבל סבא זימון היה 13 בינואר 1939. לתאריך זה הוא כבר לא הגיע. חודשיים לפניו התרחש ליל הבדולח, וסבי הבין לראשונה שלגרמניה הוא כבר לא ישוב לעולם.
החוויה המרגשת של מציאת דרכונו של סבא, לצד האבל על מות אבי, עוררה בי צורך לדעת יותר על קורות משפחתי. נקודת הפתיחה לא היתה רעה - אבי הרבה לספר על משפחתו בגרמניה שבין מלחמות העולם.
יותר מכל הקסימה אותי דמותה של אנה וינטר, דודתו של סבי. סבי ודודו ניהלו יחד חברה גדולה ליצוא קמח וקטניות, ששילחה את התוצרת מקניגסברג שבגרמניה למערב אירופה ולארה"ב. שתי המשפחות חיו כמשפחה אחת, בעושר רב, והעובדה שאבא נהג לספר על אנה יותר משסיפר על אמו אמרה הכל. בחברה המטריארכלית של יהדות גרמניה, מעמדה של אנה כמנהיגת משפחה היה מקובל. את "וילה וינטר" (כך קרוי המבנה עד היום) אנה תכננה עם האדריכל המפורסם פרידריך לארס, שגם תכנן את המאוזולאום הגדול של עמנואל קאנט. כשבעלה מת, היא קיבלה על עצמה גם את ניהול החברה.
***
לאחר עלייתו של היטלר לשלטון בינואר 1933, בני שבטה החלו לעזוב אט־אט את גרמניה, מי לארה"ב, מי לבריטניה ומי לפלשתינה. אנה ניסתה לשכנע אותם שאין זה הגיוני, שהמדבר בפלשתינה לא יכול להיות בטוח יותר מגרמניה, שמולדת לא עוזבים כל כך בקלות, וששלטונו של היטלר לבטח לא ישרוד יותר משנה. אך למרות הכריזמה וכוח השכנוע שלה - לא עלה בידה לשנות את דעתם של בני ביתה. בשנת 1938 היא נותרה לבדה בווילה הגדולה עם נהג המשפחה, ויט - עד לליל הבדולח, בין 9 ל־10 בנובמבר של אותה שנה.
כמו בערים אחרות, גם בית הכנסת בקניגסברג הוצת בידי פורעי האס.אס. בית היתומים היהודי הסמוך אליו הוצת אף הוא, והילדים שבו נשלפו ממיטותיהם והושלכו אל מחוץ למבנה בלילה המושלג. אנה, שהיתה בין התורמים העיקריים לבית היתומים, יצאה עם נהגה לחפש אחר הילדים והביאה אותם לביתה.
על סיפורם של אנה וילדי בית היתומים שמעתי לראשונה מאבי כבר בילדותי, אך לאחר מותו גבר בי התיאבון לדעת יותר על חיי משפחתו, לפני השלטון הנאצי ובמהלכו. באופן פרדוקסלי, דווקא לאחר שאנו נפרדים מהורינו, כשאין עוד את מי לשאול והיכן לחפש, אנו מתאווים לדעת עליהם יותר מאשר בעבר. בדרך כלל אנו מכים על חטא על שלא היינו קשובים דיינו לסיפוריהם בעודם בחיים, ועל כך שלעיתים ראינו בשיבה שלהם אל עברם מעין טרחנות.
הרצון לדעת עוד הוציא אותי לעבודת מחקר רחבה שמבחינות מסוימות היתה דומה למחקר אקדמי, ומבחינות אחרות - לחקירה משטרתית. במהלך התחקיר אספתי חומרים ממוסדות כמו יד ושם, מאתרים לאיתור שורשים ומספרי ההיסטוריה. התחקיתי אחר אספני חפצים כמו אנלייה קלינט הגרמנייה, שאיתרה באחד משוקי הפשפשים בגרמניה מסמך נדיר המעיד על החרמת וילה וינטר, ומכתב נוסף שכתבה אנה לאחת מחברותיה, מייד לאחר טקס הקבורה הצבאי לבנה הנס, שנפל במלחמת העולם הראשונה. "אנו חייבים להמשיך - וכך גם נעשה!" היא כתבה.
היו ממכריי ששאלו אותי - בתור פרופסור באוניברסיטה העברית שחוקר גם את נושא הכלכלה ההתנהגותית - אם ההחלטה לצאת למסע הזה, לחקור את סיפורה של אנה ולכתוב את הספר, היא רציונלית. לכאורה ניתן לחשוב שמדובר בהתגלמות אי־הרציונליות: התהליך ארוך ודורש מאמץ וזמן שנגרע ממטרות אחרות, התמורה הכספית נמוכה, והציפייה הנכספת שכל העולם יקרא את הספר בדרך כלל מתבדה בסופו של דבר.
ואכן, כמעט כבר הודיתי שבענייני רציונליות אני נאה דורש שאינו מקיים, אך לא. יש בכתיבת ספר - במיוחד בפרוזה, ובעיקר כזאת העוסקת בסיפור משפחתי - מעין רווחה. זוהי רווחה מעצם הביטוי המילולי של דברים שסחבנו בעמקי נשמתנו זמן רב, שלפתע יצאו החוצה. אני סחבתי את ההיסטוריה של משפחתי, וכעת, כשהספר הושלם, אכן רווח לי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו