בספרו מעורר המחלוקת של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל" מופיע נאום זכור במיוחד, שבו מוכיח הסופר את תושבי ההתנחלות עפרה. עוז, במסגרת מסע חובק מדינה שאליו יצא בסתיו של 1982, ושבמהלכו פגש קבוצות שונות בפסיפס הארץ־ישראלי - ובהן חרדים, מושבניקים, תושבי עיירות פיתוח וערבים - הגיע לעפרה, נפגש עם אנשיה והחליט להקדיש להם בספרו שני פרקים, שאותם קטלג תחת הכותרת "על החיים ועל המוות".
פרק אחד הוקדש לשיחות עם בני המקום ולתיאור הנוף שנגלה לעיניו בשבת שבה התארח אצלם. הפרק השני היה אותו נאום שנשא במוצאי השבת, במועדון זמני שהיה עמוס וצפוף בתושבי עפרה שבאו לראותו. אף שהנאום החל במשפט המלכד "הציונות היא שם משפחה. כולם היו בניי", בהמשך הוא הפך לאחד הרגעים הטעונים ביותר בין מי שהיה סמל החילוניות לבין מתיישבי השומרון.
ליאור אנגלמן: "הספרים לא היו בגבולות היכולת ההלכתית. זה היה בעייתי, כי היצירה חושפת את כל הצדדים האינטימיים, הרבה פעמים מדובר בשפה גסה ובאופן כללי העולם הערכי של היצירה היה רחוק מהאדם הדתי. אנשים אמרו 'זה בחוץ, זה לא שלי'"
עוז מחה שם על ההפרדה בין היהדות הסטטית, הנוקשה, המקובעת, שאותה לטעמו ייצגו אנשי הציונות הדתית, לבין זו המודרנית, הדינמית, שמתכתבת עם ההווה ועם הנעשה בעולם - שאותה ייצגו בעיניו החילונים. אין לאיש מונופול על היהדות, קבע. במתנגדיו, ששלחו אותו בחזרה אל התל־אביביות של "כסית", הטיח בכעס את השאלה: "איפה הסופרים שלכם?" איך זה ייתכן, תהה, שהיצירה בארץ היא נחלתם של חילונים גמורים, אנשי שמאל מובהקים, ובקרב הדתיים־הלאומיים - שממה יצירתית?
ספרות חול
כמעט 43 שנים עברו מאז. עמוס עוז ז"ל כבר לא איתנו, אך הספרות הדתית־לאומית חיה ובועטת מאי־פעם. ליאור אנגלמן, שהרה בלאו, אריאל הורוביץ, יהודית קגן, הם רק חלק משמות הסופרים החתומים על כמה מהיצירות המוערכות והפופולריות ביותר בספרות הישראלית של השנים האחרונות.
לא מדובר רק בהצלחה מסחרית. גם האליטה הספרותית כבר לא יכולה להתעלם ממה שנראה כמו כוח עולה ונוכח בתחום, שמועמד לפרסים (וגם זוכה בהם), מוערך על ידי המבקרים וכובש קהלים ספרותיים רבים. וזה קורה אחרי עשורים ארוכים שבהם המגזר הדתי התנהל תרבותית כמו כלכלה אוטרקית: משק סגור שלא מתכתב עם שווקים אחרים, ולא בא במגע עם סביבתו.
"אם מסתכלים על השטח בשנות ה־80, באמת רואים שיש ואקום מטורף של יצירה דתית־לאומית. זה נתפס אז כמשהו לא רלוונטי", אומר המשורר ויוצר הקולנוע עמיחי חסון, שבעצמו גדל במשפחה דתית־לאומית ולמד בישיבת קריית הרצוג בבני ברק ובישיבת ההסדר בעתניאל.
"זה היה משהו של אנשים עם פנאי, ולאנשים אידיאולוגיים אין הרבה פנאי. אמנות גם נתפסה אז כמשהו יותר פרובוקטיבי, כזה שיש בו סכנה, משהו יותר חופשי. אמנם היתה נציגות דתית־לאומית מסוימת בספרות, ש"י עגנון למשל, אבל היתה תחושה שזה לא העסק שלנו, של החברה הדתית".
"בתחילת הדרך, נגיד מאז קום המדינה ועד לפני עשור ואולי אפילו יותר - החוויה של האדם הדתי היתה שבאופן כללי - יצירה, אמנות וכל המרחב הזה, פחות שייך לו", אומר גם הסופר והרב ליאור אנגלמן, החתום על רבי־המכר "סולם גנבים", "נשמה יתרה", "קשורה בנפשו" ואחרים.
"הספרים, הסרטים, כל סוג של יצירה, היו משהו שלא נמצא בגבולות היכולת ההלכתית בכלל. הלכתית זה היה בעייתי, כי היצירה חושפת את כל הצדדים האינטימיים, הרבה פעמים מדובר בשפה גסה, ובאופן כללי העולם הערכי של היצירה היה רחוק מהאדם הדתי, בטח מהאדם הדתי־הלכתי. אנשים אמרו 'זה בחוץ, זה לא שלי. אני יכול להיות אורח'. ולכן ספרות יפה נתפסה כספרות חילונית, והגישה היתה 'אני מתארח שם. אני פוגש עולם שהוא לא שלי'".
זה אומר שהמגזר גם לא קרא יצירה חילונית?
"חלק לא קראו, כי זה באמת היה זר ברמה הערכית, וחלק קראו והרגישו 'זה לא אני, זה בטח לא עלי'. אחד הדברים שקורים בשנים האחרונות זה שהעולם הדתי החליט להיכנס למשחק, להפסיק להיות צופה מתוסכל שבא ואומר 'זה לא שלי, חבל שאין משהו שאני יכול להזדהות איתו'.
"עד לפני כמה שנים, כמעט תמיד הדמות של דתי בסדרות טלוויזיה היתה של איזה מעפן. דמות נלעגת כזו, הזויה. פתאום אנשים דתיים אמרו - אני נכנס למגרש. אני לא צופה מתוסכל מהצד, באיזה מקום גרוע ביציע. אני רוצה לכתוב".
איך אתה מסביר את זה?
"בתחילת דרכה של המדינה לא היו בתי מדרש דתיים־לאומיים. העולם הישיבתי היה שייך לחרדים. המורים שלי בישיבה היו חרדים שאמרו 'ספרות חול זה ביטול תורה'. כלומר, ספרות שמדברת על החיים - בעצם מפנה את הגב לתורה. אבל היום בתי המדרש הדתיים־לאומיים עוסקים בתורת החיים, לא רק בתורה הלכתית שאומרת לאדם איך להתנהג, אלא כזו שנותנת משמעות לכל מרחבי החיים, טבע, יצירה, משפחה, כלכלה, ושואלת שאלות על משמעות, כמו 'איך אני חי את זה, איך אני חווה את זה?' זה גורם לכוחות היצירה לפרוץ.
אורנה לנדאו: "ברגע שיש כסף תמיד יהיה מי שירצה לקחת אותו. אז אם עכשיו יוצא קול קורא על 100 אלף שקלים לסופרים שיכתבו רומן שעוסק בזהות יהודית, יש לך ספק שהקרן תוצף בפניות? כך קרה עם קרן אבי חי במוזיקה, וכך קורה עם ספריית פיג'מה בספרות הילדים"
"כשאדם חי את החיים הוא מתחיל להביע אותם, וברגע שזה התחיל לעבוד, עוד ועוד אנשים התחילו לכתוב. אני מעביר סדנאות כתיבה, ויש ביקוש עצום של חבר'ה דתיים מכל הגילים, גם ותיקים שפתאום התחילו לכתוב וגם צעירים".
כלומר, מהרגע שהדת הפכה גמישה יותר, היא אפשרה ליצירתיות לצאת.
"כשאדם הולך בזירה של אסור ומותר קשה לו לפרוח. אבל יש שלב שתורה הופכת להיות התורה שלך פשוט. ומה שקרה זה שבתוך ציבור לומדי התורה של המגזר נוצר מצב שבו התורה הפכה להיות הרבה יותר חיה, תוססת, בוערת. תורת חיים. היא חיה את העולם, מדברת אותו, כואבת אותו. היא המשקפיים שאתה מסתכל דרכם על העולם, והם נותנים משמעות להרבה דברים בחיים. תורה וחיים לא מתחרים זה בזה".
השינוי, הם אומרים, הגיע בסביבות שנות ה־90. "בתחילת הניינטיז אנחנו מתחילם לראות בעולם ישיבות ההסדר והאולפנות סדנאות כתיבה, משהו שהיה בלתי אפשרי לדמיין בכלל בשנות ה־50", אומר חסון.
"ואז גם העולם הדתי השתנה לנצח ונפתח לעולם. הוא הפסיק להיות 'משגיח הכשרות' ויצא מהבועה שלו. במקביל, גם החברה הישראלית השתנתה והיתה לה יכולת לשמוע קולות. פתאום כתיבת שירה נתפסה לא רק כשירה במובן החילוני של המונח. אני חושב שבמוטיבציות של ההתחלה זה נתפס כדרך נוספת לעבוד את השם, ולכן היא קיבלה יותר לגיטימציה. כבר אז היו זלדה, שהיתה משוררת דתייה, או משוררים כמו יונדב קפלון ומירון איזקסון, שאוגדו יחד ב'משיב הרוח', כתב עת והוצאת ספרים לשירה יהודית־ישראלית. אבל אז התחילו גם לשמוע קולות חדשים".
והיום?
"היום המצב קיצוני: יש המון ישיבות הסדר ואולפנות שיש בהן סדנאות כתיבה, וזה גם הוליד המון יצירה בינונית. אני בא מדור שזה כבר לא היה דבר מוזר לראות אנשים כותבים שירה, ומצד שני זה עוד לא היה נפוץ כמו היום, כשהתהליך הושלם.
"בעיניי יש כאן ממד של תיקון: קהל דתי־לאומי תמיד היה צרכן כבד של תרבות, אבל במשך זמן רב מדי הוא לא מצא את עצמו נוכח בה, כי היא נתפסה כמשהו מחולן מדי. השינוי הגיע עם דור חדש שסירב לקבל את ההגבלות הללו.
"עולם הקולנוע והטלוויזיה הוא דוגמה טובה לכך: אם סרטים וסדרות ישראליים שנוצרו עד שנות ה־90 הציגו קריקטורות של דמויות דתיות־לאומיות, מאז שנות האלפיים יוצרים מרקע דתי נכנסו לתעשייה, ועל המסך נראו לראשונה דתיים כדמויות בשר ודם, ולא כייצוגים חלולים. דמויות מורכבות. הדבר הטוב, בעיניי, הוא שזה כבר לא סיפור גדול. אין כבר שום דבר פורץ דרך בלהיות אמן דתי או סופר דתי, לא מצד העולם הדתי ולא מצד העולם החילוני".
פופ אמוני
לצד היצירה הטלוויזיונית והקולנועית, נראה שהזירה שבה הייצוג הדתי־לאומי הפך בשנים האחרונות להרבה יותר מקוריוז היא זו המוזיקלית. ישי ריבו, חנן בן ארי ואודיה אמנם ממוסגרים על ידי אניני טעם כ"פופ אמוני", אבל בפועל מדובר ביצרני הלהיטים הגדולים ביותר של התקופה. שאלו את ילדיכם, שחוזרים מהגן כשהם מזמרים מהמושב האחורי של הרכב את "תמיד אוהב אותי", להיט הענק של הזמר יאיר אליצור, שזכה לגרסת כיסוי פופולרית של ששון איפרם שאולוב, שכתב הרב שלום ארוש, מראשי רבני חסידות ברסלב בישראל. המנון רליגיוזי מובהק של התקופה, שאותו שרים בלהט חילונים גמורים על רחבות ריקודים במסיבות פרועות.
דן ערב: "גם סופרים חובשי כיפה מחפשים קהל, ומה שאולי נראה פעם כקהל שלא זמין עבורם - הוא היום אפשרות קיימת. הקהל הזה לא ידחה אותך רק בגלל שאתה חובש כיפה, זה נגמר. אנחנו כבר לא פוסלים אנשים בגלל שהם דתיים, ויש לזה קשר לתהליכים פוליטיים"
"הכניסה של אנשים ממה שמוגדר 'הציבור הדתי־לאומי' אל תוך עולם הספרות היא חלק ממגמה רחבה יותר, של השתלבות בעולם התרבות באופן כללי", אומרת הסופרת, העורכת והמו"לית אורנה לנדאו. "ראינו את זה גם בתקשורת, שבה יש היום יותר ויותר דתיים, כמו עמית סגל ועקיבא נוביק. יש הרבה גם במוזיקה, וזה קרה גם בספרות. אני חושבת שזה חלק מהרצון להתערות ולהשפיע במרחב הציבורי הישראלי, והכניסה הזו מעניינת משום שהיא דו־כיוונית: הם לא רק משפיעים, הם גם מושפעים. אם נסתכל למשל על הספר 'בבת אחת' של רבקה רוזנר, או על הספר של צבי בן מאיר 'מי שסוכתו נופלת', נראה סופרים דתיים שכותבים רומנים שעוסקים בשאלה של זהות מינית. במקרה של בן מאיר, הקונפליקט הוא הגילוי שהוא הומו בחברה דתית, ואצל רוזנר הקונפליקט הוא לסבי".
היית מכניסה את הכתיבה הזו תחת הטייטל "כתיבה אמונית", כמו במוזיקה?
"לא הייתי מגדירה את הז'אנר כ'כתיבה אמונית', לא. זו פשוט כתיבה שמציפה קונפליקטים של חברה דתית. קונפליקטים שקודם לא הוצפו, והזירה הספרותית הפכה למקום שאפשר להציף אותם בו. עצם הכניסה של סופרים דתיים לספרות היא ביטוי להשפעה של התרבות הכללית עליהם. אם בחור בישיבה פעם שאל את עצמו 'אני הומו? אני לא הומו?', וגילה שהוא הומו - הוא כנראה היה שומר את זה לעצמו, ובטח לא כותב על זה ספר או מקיים את הדיון הזה בתוך הספרות הכללית".
גם הסופר ומבקר הספרות מוטי פוגל מבקש לדייק. "אני לא בטוח ש'אמוני' זו המילה", הוא אומר, ומבחין בין ספרות שעוסקת בעולם הדתי, לבין זו שכותביה פשוט באים ממנו. "'מי שסוכתו נופלת', למשל, עוסק במגזר, אבל גם לפני כן היו כאלה. חיים באר הוא בן המגזר הדתי־לאומי שכתב עליו כבר בשנות ה־70, חיים סבתו הוא בן המגזר שכותב עליו, אף שכל אחד מהם נמצא במקום קצת שונה. אני חושב שבספרות, בשונה מבמוזיקה, המילה 'אמוני' מגדירה את היוצר ביחס לגישה לחיים. בספרות מה שאנחנו מדברים עליו זה לא בהכרח ספרות אמונית, אלא ספרות של בנים ובנות של הציונות הדתית, שנמצאים באיזשהו יחס לחברה שהם שותפים בה.
"בוא ניקח את הספרים של אריאל הורוביץ, לדוגמה. הספר 'טובי בנינו' באמת מדבר על הציונות הדתית וגם הספר השני שלו, 'עורך צללים', מתרחש בחברה הדתית. אז אנחנו אומרים 'אוקיי, יש כאילו עלייה של ספרות מסוג מסוים'. אבל מצד שני, אני בכלל לא בטוח שזה מסוג מסוים. כאשר אני קורא את 'זיכרון דברים' של יעקב שבתאי, ספר שהגיבורים שלו הם תל־אביבים חילונים בני 35 שמתחבטים במשברים של החיים, האם אנחנו קוראים אותו כספר כללי על החברה הישראלית, או כספר על אנשים שהם בני חברה מסוימת?"
שאלה טובה. מה אתה חושב?
"אני חושב שהנטייה שלנו היא לאפשרות הראשונה, למרות שזו למעשה השנייה, כי כל כותב - כותב מתוך החוויות וההיכרות שלו את העולם. גם אנשים בני אותה חברה ימצאו בו עניין. מצד שני, ככל שהחברה שבה מדובר נתפסת כיותר מסתורית, אקזוטית ולא מפוענחת, כך היא תהיה יותר מעניינת. הנטייה של כותבים היא לכתוב יותר מהעולם שהם מכירים, לא שונה משבתאי בשנות ה־70 שכתב על תל אביב שהוא מכיר. אני משער שבזמן אמת זה נתפס כספרות כלל־ישראלית, והיום אנחנו קוראים את הספרים האלה כתמונת מצב של חברה מסוימת".
איפה הכסף?
"רוב מה שהופך פופולרי, משקף זרמי עומק והתרחשויות ברמה הפוליטית והנפשית, ברמה העל־לאומית, וצריך להסתכל על זה ככה", אומר ד"ר דן ערב, חוקר תרבות וזיכרון במכללה למנהל ובאוניברסיטת תל אביב.
"בשנים האחרונות אנחנו מרגישים חיפוש גובר אחר משמעות, מכיוון שאנחנו בתקופה של אי־ודאות. זה בא לידי ביטוי בתקופת הקורונה ובוודאי בשנה וחצי האחרונות בארץ, אבל זו תופעה כלל־עולמית - משברים כלכליים, לאומיים, משברי זהות, משפיעים על כך מאוד. אנחנו רואים יותר ניו אייג', אנשים שמשנים מקצוע ורוצים לממש את עצמם, יותר דאגה לסביבה. התקופה האחרונה גם הפכה אותנו להרבה יותר יהודים מאשר ישראלים. זאת אומרת, מובן שאנחנו ישראלים ואוהבים את המדינה, אבל ההכרה ביהדות שלנו הפכה יותר ויותר משמעותית. גם אם לא בחרתי בזה - זה נכפה עלי ואני מבין שמבחינת מקומי בעולם, קודם כל מסתכלים עלי כיהודי. אני לא יכול להשיל את זה ממני".
מתבקש לקשר בין התופעה הזו לבין תמורות פוליטיות שהתרחשו בישראל בשני העשורים האחרונים. נניח מאז ההתנתקות.
"כן, זה התחיל הרבה לפני ישי ריבו, עם שירים שהם קצת אמוניים, כמו נגיד 'קול גלגל' של שוטי הנבואה. הם הציעו נחמה, או אשליה של נחמה. איזשהו חיבור לנפש שאומר 'עזוב את הכאן והעכשיו, עזוב את הפוליטי ואת המעשי. תתמסר לדברים שהם יותר מטאפיזיים'. והיום, בגלל תהליכים שעברנו כחברה, יש לזה ביקוש יותר גדול. וגם הקרקע בשלה, כך שזה יכול להיקלט בתרבות הפופולרית".
עמיחי חסון: "עולם הקולנוע והטלוויזיה הוא דוגמה טובה: אם סרטים וסדרות ישראליים עד שנות ה־90 הציגו קריקטורות של דמויות דתיות־לאומיות, מאז יוצרים מרקע דתי נכנסו לתעשייה ועל המסך נראו לראשונה דתיים כדמויות מורכבות, בשר ודם, ולא כייצוגים חלולים"
וגם, אומר ערב, בציבור הדתי יש סקרנות גדולה יותר כלפי העולם החילוני. "ההתנגדות המאוד גדולה של חרדים לגיוס נובעת מהעובדה שיש חשש שחלק מהציבור הזה פשוט ייטמע בתרבות החילונית. אנחנו שומעים הרבה על חזרה בתשובה, אבל כמעט לא שומעים על הצד השני, של היוצאים בשאלה, והוא קיים. אז נוצר מצב של חיבור דו־כיווני: גם סופרים חובשי כיפה מחפשים קהלים, ומה שאולי היה נראה פעם כקהל שלא זמין עבורם, שחסום בפניהם - הוא היום אפשרות קיימת. הקהל הזה לא ידחה אותך מלכתחילה רק בגלל שאתה חובש כיפה, זה נגמר. אנחנו כבר לא פוסלים אנשים בגלל שהם דתיים. ובהחלט יש לזה קשר לתהליכים פוליטיים".
"מדינת ישראל משתנה, ובאופן כללי האוכלוסייה פה נהיית יותר מסורתית, לצד צמיחה דמוגרפית של ציבורים מסורתיים", אומרת לנדאו. "ולכן זה רק טבעי שנראה יותר ספרות שמבטאת את עולם התוכן ואת הרעיונות האלה. חלקם יהיו יותר דתיים־אמוניים וחלקם לא. אם ספרות היא חלק מהתרבות, והיא ביטוי אותנטי של הציבור שבו היא פועלת, זה רק הגיוני".
עם זאת, לנדאו גורסת שלא מדובר רק בתהליך אורגני, תוצאת תזוזה טבעית של לוחות טקטוניים תרבותיים וסוציולוגיים. "תמיד כשאתה רואה שינוי בתרבות אתה צריך לשאול 'איפה הכסף?'" היא אומרת.
איפה הוא באמת?
"במקרה של מוזיקה, הכסף מתקשר לקרן אבי חי (קרן צדקה פרטית שמטרתה חיזוק הזהות היהודית, הזיקה למקורות יהודיים והקשר למסורת, ע"פ). לאורך השנים היא מאוד חיזקה מוזיקה וקולנוע יהודיים, ונתנה תמיכות משמעותית לעיסוק ביהדות ובזהות יהודית. היא נתנה תמיכות לפרויקטים של זמרים דתיים, שעסקו בתכנים של יהדות והיסטוריה יהודית. ברגע שיש כסף, תמיד יהיה מי שירצה לקחת אותו. אז אם עכשיו יוצא קול קורא שאומר שקרן כך וכך מציעה 100 אלף שקלים לסופרים שיכתבו רומן שעוסק בזהות יהודית, יש לך ספק שהקרן תוצף בפניות? כך קרה עם קרן אבי חי במוזיקה וכך קורה עם ספריית פיג'מה בספרות הילדים בארץ".
ספריית פיג'מה היא תוכנית ללא מטרות רווח, שנתמכת על ידי קרן פילנתרופית ומשתפת פעולה עם משרד החינוך. "ילדי גנים ויסודי מקבלים ספרים שיוצאים במסגרת הספרייה הביתה ובחינם", אומרת לנדאו, "וזה אומר שכל ילד בישראל מקבל ספרים שמשקפים איזושהי תפיסה יהודית־ישראלית. בהחלט אפשר לראות שם אלמנטים מסורתיים, עיבודים של אגדות מסורת או חז"ל והתייחסות לחגים. כלומר, באופן כללי יש כניסה של תמות יהודיות כבר בספרות הילדים. אז כל עוד הכסף ישנו, גם התופעה הזו תישאר".
כניסת שבת
אפרופו כסף, מזכיר הרב אנגלמן, "כל הוצאות הספרים יודעות את הסוד, והוא שבגלל שיש שבת, שיעור הקוראים מהמגזר הדתי הרבה יותר גדול ממשקלם באוכלוסייה. ככה זה, מי שלא שומר שבת באופן טבעי יימשך יותר לטלוויזיה, לסדרות וכו'. אז בסוף יש פה ביקוש של צרכנים מסוימים שרוצים לשמוע קולות מסוימים. ההוצאות מתחילות להביא את זה בחשבון בצורה הרבה יותר גדולה, כי במילים פשוטות - יש לזה שוק".
זו הסיבה שאת הספר הראשון שלך הוצאת בהוצאת ספרים דתית? כי לא היה לו ביקוש בהוצאות הגדולות?
"פשוט ידעתי שאני, כסופר דתי, הולך להוציא אותו בהוצאה כזו, כי את מי מעניין מה בכלל יש לי להגיד? רק אחר כך היה לי האומץ לפנות להוצאה גדולה, ומהצד השני, לכנרת זמורה דביר היתה הפתיחות להגיד 'יאללה, בואו נלך על זה'. כך שההצלחה מניעה את הפתיחות עוד יותר. בסוף, העושר התרבותי של החברה הישראלית לא יכול להצטמצם למרחב החילוני. ברגע שרק חילונים כותבים ואומרים את דברם - באיזשהו שלב זה ממצה את עצמו. כשאלי עמיר התחיל לכתוב את המרחב הספרדי, אחרי שנים שהיתה פה כתיבה מאוד אשכנזית, פתאום יצא 'תרנגול כפרות' ונחשפנו למשהו חדש. אז גם יוצרים מהעולם הציוני־דתי הם מרחב חדש. זו שפה חדשה, עושר חדש, יש עוד צבע לתרבות שלנו. ומי שיש בו מספיק פתיחות בשביל לשמוע את זה, אומר 'זה מעניין אותי'. לא בקטע של לחזור בתשובה".
ליאור אנגלמן: "כל הוצאות הספרים יודעות שבגלל שיש שבת, שיעור הקוראים מהמגזר הדתי גדול בהרבה ממשקלם באוכלוסייה. יש ביקוש של צרכנים שרוצים לשמוע קולות מסוימים, וההוצאות מתחילות להביא זאת בחשבון. יש לזה שוק"
לא במקרה מוזכרת כאן גם הכניסה של התרבות הספרדית לזרם המרכזי, ושינוי מאזן הכוחות העדתי. הציונות הדתית, בין שהודרה ובין שהדירה את עצמה, לא היתה חלק מהשיח התרבותי במשך עשורים - אבל היא בטח לא היתה המגזר היחיד שלא זכה לביטוי בתרבות הישראלית.
יש מי שראה את זה הולך ומתרחש, והרגיש את הבעבוע מתחת לפני השטח עוד בשלבי הרעד הראשונים. ביניהם העורך והפרופסור לספרות יגאל שוורץ. "ישבתי לפני 30 שנה עם חיים באר במסעדה כורדית בירושלים, ואמרתי 'חיים, תראה בעוד 30 שנה, מי שייקח את השרביט בתרבות העברית יהיה מזרחים מסורתיים מהפריפריה'. אתה יכול לבדוק את זה איתו. ואז הוא שאל 'למה?' ועניתי, 'ההגמוניה התרבותית, האשכנזית והחילונית, איבדה את המניות שלה'. זה גם מה שקרה בספרות".
איך בעצם זיהית אז את המגמה הזו?
"לא היה אפשר שלא לשים לב, באמת היית צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה. כל זה קרה משום שהאשכנזים שהגיעו לארץ החליטו לוותר על הנכסים התרבותיים שהם הביאו מהבית לטובת הציונות, שהפכה למשנה שלהם. אם אמא באה מהונגריה או מפולין, אז הם לא שימרו את התרבות היהודית, אלא הפנו את הגב, אמרו 'רק עברית' ופחות או יותר ביזו את התרבות שהם באו ממנה, בוודאי את תרבות היידיש. בגלל שאירופה התנכרה להם, הם אמרו 'אנחנו לא רוצים להיות אירופאים, אלא ציונים'. הם הסתכלו אחורה בזעם, כמו אשת לוט, והחליטו לפתוח דף חדש. לעומת זאת, המזרחים והפריפריה - והיה מאוד פשוט לראות את זה כבר לפני שנים - שימרו את התרבות שלהם. וזה כי ברגע שיש לך תרבות ונכסים מהבית שההגמונים מבזים אותם - אתה מכניס אותם למרתף ומשמר אותם. ובאיזשהו שלב זה יוצא החוצה".
אז למה בעצם דווקא עכשיו?
"אליטה משרתת זה דבר שצריך לעבוד בשבילו, וזה קורה בכל הגמוניה: בהתחלה הם משרתים, עושים הכל, הולכים לצבא. באיזשהו שלב הם רוצים לשבת על התחת, לראות הצגות, ואז מישהו אחר נכנס למערכת הזו ולוקח את התפקידים האלה. עמוס עוז, א.ב. יהושע וכל הצד הזה - כבר הפסידו במערכה. בצבא יש היום פי 600 יותר מזרחים. כשאני שירתי לא היה קצין אחד שהיה מזרחי. אם אתה לא משרת, אז מישהו צריך לקחת את האלונקה הזו של המדינה והתרבות על הכתפיים. אם אתה לא עושה את זה, אז מישהו אחר יעשה. אז דתיים־לאומיים בהתחלה עבדו את האדמה, אחר כך הם עברו לצבא ולאט־לאט התחילו לייצר תרבות. וזה מגיע להם, כי הם עובדים קשה. זה תהליך של שנים, שעכשיו גם מקבל ביטוי בפרוזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו