כנרת רוזנבלום כתבה את הגרסה הפתח-תקאווית של "יורשים"

באחת מקבוצות הקריאה שאני חברה בהן נשאלה שאלה מעניינת: כמה זמן אחרי שסיימת ספר הוא נשאר איתך? שאלה לגיטימית בתרבות המטפחת את הבינג׳ ומגדירה הישג ספרותי על פי מספר העותקים שנמכרו, ולא על פי האיכות. אני קוראת המון, אבל כמה מהספרים שקראתי נותרו איתי יומיים אחרי הקריאה? שבוע? חודש? כמעט כל יצירת תרבות שאני מלקטת נמחית מהזיכרון בגלל שטף האירועים וההתרחשויות. מעטים נשארים.

אחד מהספרים שהצליחו לעשות זאת הוא ״בני טובים״, ספרה השני של כנרת רוזנבלום. לרוזנבלום נדרשו שבע שנים להשלים את הספר, ועדכון נוסף שהגיע לאחר 7 באוקטובר, רגע לפני הירידה לדפוס. הזמן, הכישרון, רוחב היריעה והיכולת המופלאה שלה לברוא עשרות דמויות עגולות ומובחנות התלכדו לכדי יצירת מופת, שמצליחה לזקק היטב את מראה דמותה של ישראל, שנת 2024.

מדובר בסאגה משפחתית (שמזכירה את "יורשים" של HBO, רק מתוך אחוזה בפתח תקווה), שנפרסת על פני ארבעה דורות: הדור המייסד, שבנה את הארץ; הדור השני, הבנים שהשכילו לקחת את הנדל״ן ולמנף אותו לאימפריה; הדור השלישי, השבע והמפונק, שחי בין יאכטות ומחוות כבוד, ושכל שנותר לו הוא "לא להרוס", אבל ביהירותו, ומתוך רצון להוכיח את עצמו, עלול להחריב הכל; והדור הרביעי, ששוקל אם בכלל כדאי לו להמשיך עם זה הלאה.

את הספר רוזנבלום פותחת בדרמה: בכתיבה ספרותית־תסריטאית היא מתארת באופן גרפי, רווי כתמי דם, מוות אכזרי על גג "אטלנטיס", החברה המשפחתית. מכאן נחשפת ההיסטוריה המשפחתית של אותם "בני טובים", כשרוזנבלום מוליכה אותנו קדימה ואחורה בזמן. הדמויות, אגב, נקראות בשמן הפרטי, בלי להבהיר בדיוק מי הן. כך, היא נותנת לקוראים לחבר בעצמם את הנקודות ונכנסת עם הבהרות נקודתיות רק כשצריך לקדם את העלילה.

בחירה מעניינת נוספת היא למקם את רוב ההתרחשות דווקא בפתח תקווה, מכל המקומות. נדמה לי שאלו יחסי הציבור הטובים ביותר שהעיר קיבלה אי־פעם, ולא יכולתי שלא לחשוב במהלך הקריאה שלא מדובר בקריצה מכוונת מאוד של הסופרת.

כמה אירועים מחוללים דוחפים את העלילה קדימה וחושפים את מערכות היחסים שקושרות ומפרקות את השבט האדיר. מעל כולם, היחלשותו של אב המשפחה, יהודה, הכל־יכול, בוחן כליות ולב, השליט היחיד, שהקים את החברה המשפחתית ויודע שהוא צריך להעביר את האימפריה שבנה הלאה, לבניו, אבל הוא לא באמת מסוגל לעשות זאת.

יהודה, דמות שכולנו פגשנו בשלב מסוים בחיים, גם בלי להכיר אילי נדל״ן, הוא הישראלי היפה, מלח הארץ. זה שידע לבנות, ולקנות, ולקשור קשרים עם הצבא והמועצה, שמכיר את כולם ושעושים לו כבוד, מהסיבה הפשוטה שאת כל מה שיש לו - השיג בעשר אצבעות. הפער בין תהילת העבר למציאות העכשווית, שבה גופו נחלש ושכלו מתערער, הוא נקודת שבר שנוגעת בכל בני המשפחה.

האירוע המחולל השני הוא הגעתה מלונדון של אליס - בתו האובדת (שמי ידע בכלל שהיא קיימת) של גידי, בנו השלישי הפרוע וההומו של יהודה. זה שנעלם ללונדון בשנות ה־80 והתנתק מהמורשת המשפחתית. כעת מופיעה בתו, ולה דרישות, בקשות והרבה יותר מדי אמביציה.

האירוע השלישי הוא הקמת קיר המחסום ״המכשול״ - פרויקט בנייה עתיר תקציב שנחפר בין עזה לישראל ושאמור למנוע פלישה מהרצועה. למעשה, כל אשר קרה בטבח 7 באוקטובר. ״המכשול״, שהיה פרויקט אמיתי שנבנה בישראל בשנים 2017-2021 ושעליו הוציא משלם המיסים מיליארדים, הוא העתיד הכלכלי של חברת "אטלנטיס", והקמתו מהווה את מבחן האש של הדור השני, בניו של יהודה, שבמהלכו יגלו אם גורלם להיות או לחדול.

רוזנבלום לא תכננה להוציא את ספרה בלב תקופת המלחמה, שבה גילינו ש"המכשול" המקורי לא רק כשל, אלא הפך לסמל להפקרות וה״יהיה בסדר״ הישראלי. באחרית הדבר בספר היא גם מתייחסת לעיתוי ולתיקונים הקטנים שהכניסה בעלילה. ועדיין, עבור הקוראים הלומי החדשות וסיפורי הזוועות - ההקשר האקטואלי, צירוף המקרים המצמרר הזה, מכניס רובד נוסף של כאב לקריאה. הכל היה ידוע מראש, גם בספרות הבדיונית וגם במציאות. רק בחרנו לעצום עיניים.

גדולתו של "בני טובים" לא טמונה רק בעלילה הזורמת וברתימה המוצלחת של המציאות הישראלית לזו הבדיונית, אלא גם ביכולת של הסופרת לצאת ולהיכנס מדמויות שונות, לדלג בין גילים, מגדרים ומצבי רוח משתנים, בלי להשמיע חריקות בדרך. כל ביטוי במקומו, כל מחוות גוף, כל דיאלוג ותיאור סביבה. מזמן לא נתקלתי ביכולת מרשימה כזו בספרות העברית העכשווית, והכתיבה הזו ראויה להערכה.