אף אחד לא הכריז על כך במפורש, לא עבר חוק כזה בשום מקום, אבל כשהייתי ילד זה היה לגמרי ברור: התרבות והאמנות, היצירה והספרות - הן שייכות לחילונים בבלעדיות מוחלטת. וכן, היה עגנון, והוא אפילו קטף נובל. אבל עגנון זה מפעם, זה לא לילדים ולנוער, ובעצם גם לא לרוב המבוגרים. כל הזמרים היו חילונים; בערוץ היחיד בטלוויזיה לא הופיעו דתיים, אלא רק בחדשות ולא בהקשרים חיוביים; גיבורי ילדותנו היו כוכבי "זהו זה", הזמרים שהתארחו ב"זהו זה", דליק ווליניץ מ"שמיניות באוויר" וטוליפ, הכלב שלו, שאולי שמר מצוות בסתר. בשורה התחתונה, כל כוכבי התרבות היו חילונים בגלוי.
משכך, בספרות הילדים והנוער איש לא סיפר על החיים שלנו, הילדים הדתיים, איש לא שר על הדברים שהעסיקו אותנו, וכשכבר הופיעה דמות דתית היא היתה לרוב נלעגת ומזולזלת, כיאה לדמות שנרקמה על ידי מי שאינו מכיר דתיים במקרה הטוב ובז להם במקרה המצוי.
דווקא התוכנית היחידה בטלוויזיה שהוקצתה לדתיים העידה יותר מכל על כך שדתיים ויצירה פשוט לא הולכים יחד. קראו לה "שבוע טוב" והיא שודרה בכל מוצאי שבת. שני אנשים דיברו בה על נושאים שברומה של פרשת השבוע, ובין לבין היתה הפוגה אמנותית.
וככה נראתה האמנות הדתית: פעם היו שם "צמד רעים", זוג זמרים חביבים, בוגרי להקת הרבנות הצבאית, שהכוריאוגרפיה שלהם היתה קבועה - צעד ימינה וחזרה למקום, צעד שמאלה וחזרה למקום, ופעם היו שם להקות של ילדים - "פרחי מיאמי", "פרחי לונדון" או "פרחי ירושלים", תמיד פרחים. הפרחים היו לבושים בווסט ובפפיון, ותמיד־תמיד היה משורר אחד ויחיד שכתב את המילים לכל השירים, קראו לו דוד המלך. גם הלחן היה עתיק, ובדרך כלל הופיעה על המסך שקופית עם הכיתוב: "מילים - מן המקורות. לחן - עממי".
וכך, ללא מילים, נחקק החוק גם בליבי - אמנים דתיים אינם יוצרים, הם צינור ליצירה שגדולה מהם, הם שרים מילים שלקוחות מהנצח ואין להם רשות להפיק מעצמם יצירה בת חלוף. כך, במשך עשרות שנים, אנשים דתיים דיברו דתית וקראו חילונית.
נשמה של יוצר
זו לא היתה רק סוגיה של תקציבים ושליטה בערוץ השידור היחיד. גם אם היו מתקצבים בסכומי עתק את היצירה הדתית, היא עדיין היתה ממשיכה לשיר שירים מן המקורות, מפני שמשהו מאוד מהותי בעולם הדתי, אחרי אלפיים שנות גלות, כמעט לא מאפשר אחרת.
התורה נשענת על מסורת, על קבלה ועל המשכיות של אוצרות מהדורות הקודמים. המשפט המכונן של היהדות פותח במילים "שמע ישראל", זוהי הדגשה של נכונות לשמוע, להקשיב בענווה. אפילו האמן היהודי הכי מפורסם בתורה, בצלאל, שעל שמו האקדמיה לאמנויות - הוא שהצליח ליצור את כלי המשכן בדיוק מוחלט על פי הציווי האלוקי. גם אצלו, לא מדובר באמנות מקורית.
האמנות העכשווית, לעומת זאת, מקדשת את ההקשבה של האמן לעצמו, את היכולת לבעוט ולבקר, לקרוא תיגר על מוסכמות ולשרוף את כל הפרות הקדושות. היא בעצם סמל החופש, וככה גם קראו לחילונים פעם, החופשיים. כאמנים חופשיים, הם מרגישים חופשי גם לכתוב או לצלם ולהראות את כל הדברים העדינים שבעיניים של אמונה הצניעות יפה להם, וכשהכל מושפרץ החוצה בלי גבולות ולעיתים עם נטייה אמנית נרקיסיסטית, נראה כאילו יצירה ותורה הן שני עולמות מתנגשים, וכשצריך לבחור - דתיים בוחרים בתורה. מי יודע כמה כישרונות אדירים פספסנו בגלל הצורך לבחור.
וכך, ללא מילים, נחקק החוק גם בליבי - אמנים דתיים אינם יוצרים, הם צינור ליצירה שגדולה מהם, הם שרים מילים שלקוחות מהנצח ואין להם רשות להפיק מעצמם יצירה בת חלוף. כך, במשך עשרות שנים, אנשים דתיים דיברו דתית וקראו חילונית.
רק שתורת חיים אמיתית, כך אני רואה את זה, לא סותרת את היצירה האמנותית, להפך. היא מעודדת להתבונן על העולם, להרגיש אותו וליצור. פעם גדולי תורה כתבו שירים ופיוטים, ואת מה שכבה אפשר להדליק מחדש.
מי שסלל את הדרך ליוצרים מהעולם הדתי בעולם הכתיבה לילדים ולנוער היה אורי אורבך, ואחר כך הגיע הרב חיים סבתו ועשה אותו הדבר למבוגרים. קולות בודדים, שבעקבותיהם צועדים היום רבים אחרים, שמביאים קול תרבותי חדש ומרענן ליצירה הישראלית. וזה לא עוצר בספרות - המוזיקה השתנתה לבלי הכר, תראו את שולי רנד וישי ריבו, הרזאלים וחנן בן ארי, עקיבא ואביתר ועוד ועוד, כי כמו שכתב הרב קוק: "מי שיש לו נשמה של יוצר, מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות".
איך אפשר ליצור באופן חופשי מתוך מחויבות דתית? כשחושבים על זה, כל אמן כותב מתוך מחויבות לסל הערכים שלו. סופר ליברלי בא עם המטען הזה לכל כתיבה שהיא, לא מפני שאיזשהו שוט ליברלי מכה בו ואומר לו איך ומה לכתוב, אלא מפני שהערכים הללו הם חלק ממנו ומאישיותו.
גם עולם של אמונה הוא חלק מאישיות ומהתבוננות על העולם, והוא מייצר פרספקטיבה שעשויה להיות מאוד עמוקה ומגוונת. למעשה, דווקא בעולם שבו כמעט כל האמנים באים מנקודת מבט די דומה על העולם, נדמה לפעמים שהמקהלה קצת מצומצמת, וקולות של יוצרים חדשים יכולים לשחרר את היצירה מקיבעון שדבק בה. הרי כשאמנות "חייבת" להתריס, "חייבת" לבעוט בממסד, "חייבת" להשמיע ערכים מאוד מסוימים - גם היא, בשם החופש, עלולה להפוך ל"אמנות מטעם", וכמה טוב להכניס טעמים חדשים לסלט הזה.
ההכרח מביא לעומק
"אבל סופר דתי לא יכול לכתוב הכל?" שואלים אותי חבריי הכותבים. שאלה טובה. למען האמת, גם סופר חילוני לא יכול לכתוב הכל. לא שמישהו אוסר עליו, אלא שיש לו מנגנון פנימי של גבולות, גם בענייני צניעות, אגב. לא הכל נכתב. וזה לא שאני כ"כותב דתי" מת לכתוב סיטואציות מסוימות ואלוקים לא מרשה לי, אבל זו תשובה חלקית. אני רואה את זה דווקא כאתגר כתיבה שמעמיק אותה, ובשביל להסביר את זה, הנה סיפור (אמיתי) קצרצר:
לפני כמה שנים פנו אלי להעלות ערב על במה תל־אביבית עם אחד הקומיקאים הכי מוכרים כאן, לא אזכיר את שמו. מפגש דתי־חילוני כזה, מצחיק־רציני, ולא, אני לא הייתי בהכרח מופקד רק על הרציני. נפגשנו בבית שלו לתכנן והחלטנו לא לתכנן, פרי־סטייל, מה שייצא אני מרוצה. לפני שנפרדנו (כי התביישתי לפני כן) אמרתי לו שיש לי רק בקשה אחת, כדי שארגיש נוח לעמוד על הבמה ולחלוק איתו את הערב. "אם אפשר בלי גסויות", ביקשתי. "בלי גסויות זה לא מצחיק", אמר מייד. ואני ניסיתי לומר שבלי גסויות צריך להצחיק ממקום עמוק יותר. אני באמת חושב שגסויות הן קיצור דרך אל המכנה המשותף הנמוך שיעורר צחוק, קצת כמו ילדים בגן שאומרים מילים שאסור לומר, אבל סטנדאפיסט שבטוח בעצמו כבר לא צריך את הנשק הזול הזה, הוא יכול להצחיק באמת.
אני חושב אותו הדבר בדיוק על כתיבת אהבה. בלי לכתוב על אהבה הכתיבה לא שלמה. האהבה היא המנוע של החיים, וספרות שלא תכתוב אהבה היא ספרות נטולת לב. אבל אני חושב שכאן, דווקא המגבלה־לכאורה שלי כסופר דתי הופכת ליתרון. אני לא יכול לקצר את הדרך בעזרת תיאור גרפי, ובדיוק בשל כך, על מנת לכתוב אהבה משכנעת אני נאלץ להעמיק יותר, לצלול פנימה אל מרחבי הנפש.
האם אני מצליח? זה כבר יחליטו הקוראים, אבל אני חושב שתרגילי הכתיבה הכי טובים הם אלה עם חוקי כתיבה מגבילים. ההכרח מביא אותך לעומק חדש. משחק כדורעף שבו אי אפשר לתפוס את הכדור ביד הרבה יותר מסעיר ודינמי מכדור־רשת, שבו מותר לתפוס והמשחק איטי ולא יצירתי.
בתחקיר המרתק תוך כדי כתיבת ספרי "סולם גנבים" נפגשתי עם עבריינים, עבריינים לשעבר, וגם עם משקמי עבריינים. באחד המפגשים עם זאביק לייסטן, שניהל את "שאנטי במדבר", ועם נערים בכפר המופלא שלו, הוא אמר לי: "אחי, אתה מבין שתצטרך להכניס קללות בלי סוף לספר שלך. ככה מדברים". אמרתי לו שאני מבין, וידעתי שאני לא מתכוון לעשות את זה, אבל אעשה הכל כדי שלא הוא ולא אף אחד אחר ירגיש שחסר. בינתיים, לפי התגובות, זה עובד.
בספר הראשון שלי, "לא מפסיקים אהבה באמצע", כתבתי על המגזר המוכר לי, על משפחה ואהבה ואיש חינוך שצריך להיגמל מהתמכרות מכאיבה. בספר הבא, "קשורה בנפשו", כבר צעדתי צעד נוסף והפגשתי בין שתי משפחות אידיאליסטיות מאוד, תל־אביבית ומתנחלת, שמאורע טרגי של שכול מפגיש ביניהן. ב"סולם גנבים" כבר הרחקתי עד משפחת פשע - סיפורו של הבן הצעיר במשפחה שאמו נשבעת לחלץ אותו משם, וכך, הוא מבין בשלב מסוים - להרחיק אותו מהמשפחה. מאז שיצא לא מפסיקים לשאול אותי מה לי ולמשפחת פשע. אבל דווקא הסיפור הזה, הרחוק לכאורה, הוא בסוף סיפור עלי, ואולי גם עליך. דווקא בזכות ההרחקה שלו מהעולם המוכר שלנו, אנשים קוראים אותו בלי הגנות, וכשהם מבינים שהסיפור עליהם, כבר מאוחר מדי והאגרוף בבטן, וצריך לעשות עם זה משהו.
וכן, אני יודע שסופרים רבים אומרים שהם לא כותבים כדי לומר משהו לעולם ולא לחנך אף אחד, ולהיות "דידקטי" זה החטא הכי גדול, אבל מהמקום שאני בא אין לי שום עניין רק להנעים את זמנו של הקורא או להעביר לו את הטיסה. אני כותב כי אני רוצה לומר משהו, קודם כל לעצמי. אני רוצה להזיז את עצמי מהמשבצת הנוחה. איכשהו, מה שמזיז אותי כנראה יכול לטלטל גם אחרים.
להיות סופר דתי זה גם להיות קצת אאוטסיידר, בסוף המיליה הספרותי מורכב מאנשים מאוד דומים זה לזה ושונים ממני. כדי להפוך ספר לסדרת טלוויזיה, צריך לומר את הגבולות שלך, ובעולם ההפקה - לא תמיד מבינים איך אפשר שיצירה תהיה צנועה וכנה, עדינה ובועטת, ועם זאת נוגעת עמוק בלב. חובת ההוכחה עלי. עובדים על זה. בעזרת השם.
