"אנשים לא יודעים שסופר לא צריך להיות אדם רציני, הוא רק צריך לדעת לכתוב"

על שידה קטנה, ליד הכורסה שעליה יושבת זרחי במהלך הראיון שלנו, ניצבת תמונה קטנה בשחור־לבן. אני לא זוכרת אם ראיתי אותה בראיונות קודמים עם זרחי, שגם הם התקיימו בסלון ביתה עמוס הספרים, אבל הפעם היא מפנה אליה את תשומת ליבי. "יורם ואני בחתונה שלנו", היא אומרת.

יורם הוא יורם טהרלב, בעלה הראשון ואבי בנותיה, הפזמונאי והסופר שזרחי היתה נשואה לו כ־12 שנה. זרחי רק בת 22 בתמונה, "אבל יורם לא היה כזה צוציק", היא אומרת, "הוא היה כבר בן 24".
זרחי מראה לי את התמונה אגב שיחה, כדי לטעון שאז היא לא ידעה דבר על החיים, וכך גם היום, בגיל 82. מה שעוד לא השתנה ב־60 השנים שחלפו מאז צולמה, זו הסקרנות של זרחי.

השיחה איתה, כמו תמיד, בוערת. היא מרואיינת נינוחה, אבל על כל שאלה היא עונה בשאלה משל עצמה. היא מתעניינת בכל נושא שאפשר להעלות על הדעת, ובעיקר באנשים, והראש שלה לא מפסיק לעבוד לעולם. לא יפתיע אותי אם יתברר שגם במהלך השיחה שלנו זרחי חיברה בראשה סיפור חדש שלם, מראשיתו ועד סופו.

הון ספרותי

אין שום אפשרות לקרוא את כל כתביה של זרחי כהכנה לראיון עימה. מאז החלה לפרסם - תחילה בעיתוני ילדים ואחר כך בספרים - ראו אור "בין 130 ל־150 ספרים", כפי שהיא עצמה מעריכה. אבל ייתכן שהיא טועה, ובעצם מדובר בהרבה יותר. במהלך הראיון היא נזכרת איך בכנס ספרותי באוקספורד, קולגה בריטית הביטה בה במבט שמשלב בין תימהון, אי־אמון ורחמים כששמעה מפיה שכתבה יותר מ־100 ספרים.

"אבא שלי היה חולה זמן ממושך. אמא שלי שלחה אותי לאחותה, כדי שלא אהיה שותפה לכל החוויה הזו. יום אחד היא באה עם אחותי הקטנה על הידיים, והיא נורא בכתה, ואחותה נורא בכתה, והן לא אמרו למה. הבנתי, אבל בגלל שהן לא אמרו מפורשות - חשבתי שאולי לא הבנתי, ושהוא באמת חי באיזה מקום"

ההישג המפואר הזה - וגם רשימת הפרסים הארוכה שזכתה בהם, החל מפרס דבורה עומר, דרך עיטור הנס כריסטיאן אנדרסן ועד לפרס ישראל לספרות (2021) - לא צמצם את ההיסוס, הפליאה כמעט, שבהם זרחי מתייחסת לעובדה שספריה מתקבלים בהתפעלות. היא כותבת כי היא לא יכולה שלא לכתוב, אבל במהלך שיחתנו היא אומרת על עצמה לא אחת "אני לא אישה רצינית".

למה את מתכוונת? את סופרת נערצת.

"אויש, שטויות. אני לא יודעת אם אני בכלל סופרת. אני כותבת על דברים רציניים, אבל אני לא מתייחסת לעצמי מאוד בכובד ראש".

החודש ראו אור שני ספרים נוספים פרי עטה: "השעה חמש" (הוצאת אפיק), המלווה בקולאז'ים צבעוניים מעשה ידיה; וקובץ הרשימות־סיפורים "כישרון לציפייה" (הוצאת אסיה). שניהם נכתבו בשנה וחצי האחרונות, ובשניהם בולטת אותה תערובת שכל כך אופיינית לזרחי, בין המבט הישיר במציאות, שלעיתים קרובות היא צורבת וחורכת, לבין הפנטזיה, שלעיתים היא זוהרת ממש ובמקרים אחרים מצחיקה להפליא.

כך בסיפור "מכתב לגברת", שבו פמפקין, צעירה ישראלית, נקלעת לעבודה בארמון המלוכה הבריטי אצל וואליס סימפסון, האישה שלטובת אהבתה נטש המלך אדוארד השמיני את כס המלוכה. כך בסיפור "הכפר", שבו מתכננת אישה שהפסידה את ביתה שברחוב צייטלין לרכוש כפר שלם ב־100 דולר, ומבקשת להקים בו חווה של חדי־קרן. וכך ב"הלווייתן", שבו היונק הימי הענק מזמין את זרחי להיכנס לתוכו, למקרה שיש לה שליחות שהיא חייבת להימלט ממנה, ולבסוף מבקש ממנה לתקן עבורו את העולם.

בסופו של אחד מהסיפורים זרחי שואלת: "האם הדמיון מעיד על חוסר יכולת לחיות?". התשובה שלה - בחיים, לא בספר - היא כמובן שלילית. "הלוואי שהדמיון היה יכול להרחיק אותי ממחשבות על מה שקורה כאן", היא אומרת.

המצב הנוכחי, הפוליטי והחברתי מדאיג אותה מאוד, והמלחמה גורמת לה מצוקה קשה. זרחי, ילידת ירושלים, התייתמה בגיל 5 מאביה, הסופר ישראל זרחי, ועברה להתגורר עם אמה ואחותה בקיבוץ גבע.

"אובדן של אב זה לא פצע שמחלימים ממנו", היא אומרת. "תראי כמה שנים עברו, וההשלכות של זה נמצאות בכל מקום בחיים שלי. ועכשיו אני מביטה סביב, ורואה שהאנשים שמנהלים את העולם הזה חושבים שזה עניין של מה בכך, לנהל מלחמה שבכל יום נהרגים בה עוד ועוד אנשים, ועוד ועוד ילדים נשארים יתומים. אני יודעת על בשרי כמה זה נורא".

"זה היה אופנתי אז, כולם התנהגו ככה. אני לא מכירה אישה מהדור שלי שלא ניסו לאנוס אותה. זה היה הסטנדרט, ואת זה רציתי לומר. והיו נשים שאחרי שאנסו אותן אמרו לעצמן 'הוא רצה אותי', או 'הוא בחר בי'"

השיחה שלנו על המצב לא נפסקת כאן, כמובן, כי זרחי, על אף הצהרותיה, היא אישה רצינית. כלומר - היא אישה מצחיקה מאוד, אבל עמוקת מחשבה. ומשום שהתכנסנו כדי לדבר ספרות, היא מרשה לי לנווט את השיחה שוב ושוב מהמציאות לתחומים אחרים, רחוקים לכאורה.

זרחי כותבת בביתה שבגבעתיים, או בבית קפה סמוך. יש לה הרבה פנאי לכתיבה, היא אומרת, "כי הילדות שלי גדלו וגם הנכדים כבר גדולים". המרפסת שלה ירוקה מאוד, ומדי בוקר מבקרת בה להקה של עורבים שבאים לאכול. על הקירות שלה תלויים ציוריה המופלאים של בתה, הציירת רוני טהרלב, שתערוכת יחיד שלה מוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב.

כשאנחנו משוחחות, מונחת בחיקה כלבה חומה זעירה העונה לשם אנדה עמיר (כמובן, על שם המשוררת), שבוחנת בחשדנות את הזרה שפלשה לסלונן מצוידת במכשיר הקלטה. כלבה זעירה נוספת, לילי, מנצלת את ההזדמנות לתבוע ליטופים מהאורחת. בשיר "קשר" זרחי מכנה את שתי אלה "הילדות", ומתארת איך למרות תלונות השכנים על נביחותיהן - קרבתן הגופנית מנחמת אותה.

זרחי כותבת לעיתים קרובות על השאלות הגדולות של החיים - הפער בין תחושת האני להוויה הקולקטיבית בקיבוץ; האופן שבו התקופה שאנו חיים בה מוחק את האפשרות של קיומים אחרים; או השאלה אם החוכמה הנצברת בזיקנה היא רווח או הפסד - ומתברר שאין לה בעיה לבחון את כל אלה דרך עדשות הפרטים הכי טריוויאליים בחייה.

חשיבותה של רצינות

הסיפור "שָם", אחד מהסיפורים הקשים בקובץ, מספר על סטודנטית צעירה שתופסת טרמפ במשאית בדרכה חזרה הביתה, מהסמינר בירושלים לעמק יזרעאל. בבוקר הקר, כשהיא עומדת בתחנה ואצבעותיה קפואות, נדמה לה שנשלח אליה מלאך בתחפושת, בבגדי עבודה כחולים של אתא. אלא שהנהג דורש שתשכב איתו ומאיים להשאיר אותה בצד הדרך. "שברי החלום שלי התגלגלו לרגליי", היא כותבת, "מזוהמים ודביקים כמו בוץ שנדבק לנעליים".

"פעם סופרים לקחו את עצמם נורא ברצינות, ולא הבחינו בין החיים האישיים שלהם עצמם לבין החיים הציבוריים של המדינה והחברה. הם היו מין 'מוכיחים בשער'. עמוס עוז, א.ב. יהושע, דויד גרוסמן - לכולם, ללא יוצא מן הכלל, היה מה לומר על הקולקטיב. אבל אני, שגדלתי בקיבוץ, רציתי דווקא לדבר על היחיד, ולא על החברה כולה"

זרחי הצעירה הבטיחה לעצמה לשכוח את מה שקרה שם - אבל לא שכחה. "זה היה אופנתי אז", היא אומרת. "כולם התנהגו ככה. אני לא מכירה אישה מהדור שלי שלא ניסו לאנוס אותה. זה היה הסטנדרט, ואת זה רציתי לומר. והיו נשים שאחרי שאנסו אותן אמרו לעצמן 'הוא רצה אותי', או 'הוא בחר בי'. אז הנהג ההוא לא אנס אותי, אבל היה פער אדיר בין הדמיונות הרומנטיים מלאי האהבה שאני דמיינתי, כמו שמדמיינת הבחורה בסיפור, לבין הכוונה האמיתית שלו".

בכתיבה שלך את עוברת בקלות רבה בין מציאות לדמיון.

"כשאת רוצה לספר סיפור, לא תמיד את יכולה להסתפק במציאות. הסיפור לא תמיד מונח במה שקרה, אלא במה שלא רואים. במה שנמצא מול העיניים, אבל שלמרבה האבסורד רוב הזמן אנחנו לא רואים אותו. ככותבת, אני צריכה להסתכל ולגלות את הסיפור".

זרחי משבצת הערות מטעמה בתוך הסיפורים. מעין פסקי זמן שבהם היא משתפת בהרהוריה, בעיקר על ספרות ועל כתיבה, כמו "אבסורד הוא חומר מחיֶה", או "שירה ואהבה תמיד מנסות להידחק בין הסדקים של העולם", או "ההשראה, מילה וולגרית זו, יש לה נטייה להיעלם אם בונים עליה את היחסים בין הכותב לעצמו". "בעיניי זה לא פחות חשוב מהסיפורים עצמם", היא אומרת. "אלה דברים שאני רוצה להגיד, וזו ההזדמנות שלי".

אלה תובנות חדשות? היחס שלך לכתיבה השתנה עם השנים?

"לכתיבה לא, אבל לקריאה מאוד. אני כבר לא קוראת רומנים, אני לא יכולה. אני כבר לא מתעניינת במה קרה למישהו. אני מתעניינת במה שאנשים חושבים, אני קוראת דברים בניסיון להבין את המציאות. אני קוראת הרבה שירה. זה לא רק מעניין אותי, זו השפה שבה יותר קל לי. יש דברים שמעניינים אותי במיוחד. למשל הכתבים של מאדאם בלוואצקי, האישה שהקימה את האגודה התאוסופית. סיפור החיים שלה מדהים - בת של גנרל רוסי שחיתנו אותה בגיל צעיר, היא גנבה סוסה וברחה והתחילה להסתובב בעולם וללמוד, עד שהגיעה להודו. היא טענה שכל מיני גורואים עתיקים מכתיבים לה את החוכמה שלהם, ובעקבותיהם היא כתבה טקסטים על תולדות האנושות. אלה ספרי מחקר, לא המצאות, והיא ביססה אותם על כל מיני כתבים עתיקים. אם הייתי אדם יותר רציני - הייתי משקיעה יותר בקריאה שלהם".

את חוזרת ומתעקשת לציין שאת לא אישה רצינית.

"אבל זה בסדר גמור. אנשים לא יודעים שסופר לא צריך בכלל להיות אדם רציני, הוא רק צריך לדעת לכתוב. פעם גם סופרים לקחו את עצמם נורא ברצינות, ולא הבחינו בין החיים האישיים שלהם עצמם לבין החיים הציבוריים של המדינה והחברה. הם היו מין 'מוכיחים בשער'. עמוס עוז, א.ב. יהושע, דויד גרוסמן - לכולם, ללא יוצא מן הכלל, היה מה לומר על הקולקטיב. אבל אני, שגדלתי בקיבוץ, רציתי דווקא לדבר על היחיד, ולא על החברה כולה".

פעם גם הקשיבו לסופרים, ושאלו לדעתם בסוגיות פוליטיות. האם זה לא מתוך מחשבה שסופר או משורר הוא אדם רגיש במיוחד, שמכיר את צורכי הנפש האנושית?

"אני חושבת שסופרים ומשוררים לא צריכים לכתוב מהרגישויות הלאומיות שלהם, אלא מהרגישויות האישיות שלהם. הגברים בני הדור שלי כתבו טקסטים לאומיים גדולים, אבל אותי עניין לכתוב על הדברים האישיים. זה מספיק קשה לדעת מי אני ומה אני מרגישה, בלי לנסות להביע את קולו של הציבור כולו. למשל, אני זוכרת את הפילוג האידיאולוגי בין הקיבוצים. זה היה נורא דרמטי. אבל כשאת נערה מתבגרת, את לא חווה את העולם בצורה אידיאולוגית. בעולם שלך יש חשיבות יותר גדולה לחוויות האישיות שלך. את רוצה לדעת מתי תראי איזה בחור שאת מאוהבת בו. אחר כך קראתי מה שכתבו פילוסופים גדולים, ושוב - מה שמשך אותי היה סערות הנפש בחיים שלהם, ויכולתי להתחבר אליהם, כי חוויתי דברים כאלה בעצמי. בעיניי זה היה יותר גדול מכל הפילוסופיה שלהם".

"אני זוכרת את עצמי מאז ילדותי מחפשת בספרות גיבורות שאוכל להזדהות איתן, כאלה שידמו לי - יתומות קטנות, ילדות שמתחבטות בעניין השייכות והזהות שלהן. מצד אחד, הספרות היא מקום לברוח מהמציאות, לברוח ממי שאת, אולי למקום יותר מסעיר או יותר טוב. מנגד, החוויה הכי חזקה היא לקרוא ספר ולהגיד 'גם אני!'"

הגישה שלך מזכירה דברים שכתבה עמליה כהנא־כרמון. היא התלוננה שמצד אחד לא נותנים לנשים להשתתף בחיים הציבוריים, ומנגד מזלזלים בהן כשהן כותבות על החיים הקטנים שלהן.

"גם אני כאילו מתנצלת על זה, כי אני חלק מדור שהחשיב יותר את הזירה הציבורית. התרבות שלנו נתנה לגברים את הלפיד הזה, והם לקחו אותו ברצון, וכתבו ספרים לאומיים, כלליים, גדולים נורא".
היה לך טוב בטריטוריה הזו של כתיבה אישית, קטנה לכאורה?

"לא העליתי בדעתי שום אפשרות אחרת. במשך כמה שנים עבדתי כעיתונאית, ואז פרסמתי בכתבי עת, בעיקר שירים. אז לא כתבתי כמעט למבוגרים, וכשניסיתי - אף אחד לא התייחס לזה. כתבתי כמה ספרי מסות, וזה היה כמו קצף על המים, איש לא שם לב. את תשומת הלב העיקרית קיבלתי בזכות הכתיבה שלי לילדים".

זרחי לא מתכוונת לקוראיה - או ליתר דיוק לקוראותיה. אלה מגיבות בחום רב: "כותבות לי 'מזל שאת קיימת', או מספרות לי איך הן מזדהות עם מה שכתבתי. בהשקה לספר החדש היו רק נשים, וזה היה פנטסטי". ההתעלמות היא בעיקר מצד אנשי ספרות, "שמתקשים לסווג אותי, כי אני לא כותבת בז'אנרים מובהקים. הם לוקחים ביד ספר, ושואלים את עצמם: מה זה? למה זה משתייך?"

אם אנחנו כבר מדברות על ז'אנרים - את "כישרון לציפייה" ערכה מרית בן ישראל, כותבת שגם את הספרים שלה קשה מאוד להגדיר. איך היה החיבור ביניכן?

"מבחינתי זה היה כמו למצוא אוצר. כל הספר הזה היה שווה בשביל לפגוש את מרית. הכרתי אותה קודם רק דרך הכתיבה שלה, ופתאום מצאתי אישה שהיא גם יותר חכמה ממני, וגם מוכנה לקרוא את הטקסטים שלי שוב ושוב, בקול רם. היא עודדה אותי, כי לא הייתי בטוחה שיהיה לי כוח לגמור את הכתיבה".

גם אני!

כמו בקובצי הסיפורים הקודמים שלה, "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות" (2007), "בצל גבירתנו" (2013) או "יחסַי עם ג'וני מ'" (2021), זרחי כותבת הרבה על אהבה, על זוגיות ועל הניסיונות למצוא אחיזה בעולם דרך קשרים אינטימיים. היא לא נוטה לנוסטלגיה רומנטית, אבל היא בהחלט מאמינה באהבה, ולדבריה, כשהיא כותבת על מלך בריטניה שמוותר על כתרו לטובת אהובתו - זה מפני שברוב המקרים שהכירה, גברים לא היו מוכנים לוותר אפילו על משחק כדורסל.
ב"מכתב לגברת" זרחי כותבת: "'אם אהבה יכולה להתחיל בשש', הוא אומר, 'היא יכולה בהחלט להתחיל גם בשמונה' - והיא לא יכלה אלא לראות את כובד האחריות שנושאת על גבה אישה שגבר הקריב למענה כל כך הרבה".

"אני כבר לא קוראת רומנים, אני לא יכולה. אני כבר לא מתעניינת במה קרה למישהו. אני מתעניינת במה שאנשים חושבים, אני קוראת דברים בניסיון להבין את המציאות. אני קוראת הרבה שירה, השפה שלה יותר קלה לי"

"שמעתי על זה כשהייתי קטנה, ולא יכולתי לשכוח את זה", זרחי אומרת, ומתייחסת לנישואיהם של סימפסון ואדוארד השמיני, הנסיך שוויתר על המלוכה. "גם אחרי שכתבתי לא הצלחתי לפענח את העניין שלנו, שנמשך גם היום, במלכים ובמלכות ובנסיכים ובנסיכות. מה זה בכלל ענייננו? אני משערת שכולנו, וגם אני כמובן, מלאים בכל מה שאנחנו קולטים מהתקשורת ומהטלוויזיה ומהקולנוע, עד כדי כך שנדמה לנו שאכפת לנו מזה באמת.

"בכלל", היא מוסיפה, "האהבה שוכנת בקרבת האבסורד. כי את מתאהבת באדם, ולרוב את רוצה לאהוב הרבה יותר מכפי שאת רוצה שיאהבו אותך, ואת אומרת לעצמך שמצאת משהו נפלא, יוצא דופן, חד־פעמי. אבל לאט־לאט את מבינה שהוא רק בן אדם, כמו שאת בן אדם, וכדי לאהוב בן אדם כפי שהוא, צריך הרבה כוחות נפש, הרבה חמלה. אין לזה שום קשר להרואיות הזאת, זה עולם אחר לגמרי מהאהבות שבספרים. אני לא מומחית בזה, אבל נדמה לי שמנגד, כשאוהבים מישהו למרות כל הפגמים, יש בזה משהו נורא מקרב. זה רק לוקח המון זמן עד שלומדים את זה, ובדרך צועקים ומתעצבנים ורבים ולא תמיד מחזיקים מעמד ביחד".

את כותבת על כך שהאהבה בין גברים לנשים בעולם הזה השתנתה, והספרות, בתפיסה הרומנטית שלה, עדיין לא הספיקה להסתגל לשינוי הזה. שייתכן שהדור החדש של הנשים צריך ספרות מסוג חדש.

"יש בספרות מסורת ארוכה של לב שבור. הרבה גיבורות של ג'יין אוסטן או של האחיות ברונטה, שהתמודדו עם הרבה קשיים בחיים שלהן. זה לא שלא היה להן אומץ, אבל את כל המחשבות הרומנטיות שלהן הן הפנו לאיזו דמות של גבר בלתי ניתן להשגה. זה קיים בספרות עד היום, אבל במציאות יש היום יותר נשים שרוצות משהו אחר. הן רוצות להיות עצמאיות וחופשיות, הן רוצות להיות שוות לגברים באהבה. זה עדיין לא בא לידי ביטוי בספרות. אומרים לי שהרומנים הרומנטיים הם הז'אנר הספרותי הכי מצליח בארץ, ושם הרי אין שוויון כזה. האישה היא זו שרוצה אהבה, היא זו שזקוקה לחום והגנה, ושם גם יש סוף טוב שבו כל זה מתגשם".

ואת חושבת שהפער הזה בין הספרות הישנה לאישה החדשה מביא לכך שהספרות הופכת פחות רלוונטית?

"החיים הם מוזרים. יש בנשים משהו אחר מהגברים. הן לא יוצאות לאהבה מהשוויוניות, אלא מתוך רצון לנס. ולכן זה משונה, מה שקורה, אבל ככה זה. ואני משוכנעת שהספרות תמצא דרך להדביק את הפער הזה. למצוא את עצמך בספרות זה לא דבר של מה בכך. אני זוכרת את עצמי מאז ילדותי מחפשת בספרות גיבורות שאוכל להזדהות איתן, כאלה שידמו לי - יתומות קטנות, ילדות שמתחבטות בעניין השייכות והזהות שלהן. מצד אחד, הספרות היא מקום לברוח מהמציאות, לברוח ממי שאת, אולי למקום יותר מסעיר או יותר טוב. מנגד, החוויה הכי חזקה זה לקרוא ספר ולהגיד 'גם אני!'".

"כולם כתבו בקיבוץ"

זרחי מצאה מפלט בספרי "האסופית". "כשהייתי ילדה בקיבוץ גבע", היא מספרת, "כולנו היינו צריכים להיות יפים וחזקים ובריאים, ואני הייתי ילדה קצת אבודה, שלא ידעה חשבון וגם התביישה בזה שאבא שלה מת 'סתם', מוות שלא היה למען המולדת. היה בזה סוג של כישלון, פגם שהייתי צריכה להסתובב איתו, כי כולם ידעו. אן שרלי גם היתה יתומה, אבל היא לא ריחמה על עצמה, היא היתה מהילדים שניצחו את היתמות שלהם".

ואת?

"אבא שלי היה חולה זמן ממושך. אמא שלי שלחה אותי לאחותה בפתח תקווה, כדי שלא אהיה שותפה לכל החוויה הזו. יום אחד היא באה עם אחותי הקטנה על הידיים, והיא נורא בכתה, ואחותה נורא בכתה, והן לא אמרו למה. הבנתי, אבל בגלל שהן לא אמרו את זה מפורשות - חשבתי שאולי לא הבנתי, והוא באמת חי באיזה מקום".

אבל החיים השתנו לגמרי.

"כן, אבל שום דבר לא נאמר. אמא שלי מצאה עבודה בקיבוץ, ועברנו לשם. אני נחשבתי מפונקת, כי באתי מהעיר. זה לא היה קשור למציאות, אבל קשרו את זה לעובדה שלא הייתי ספורטאית מצטיינת, ולא היו לי הצדדים הגבריים של הנשיות, שהיו אז נורא חשובים, כי זה היה חלק מהציונות. וגם הייתי נורא לבנה, וכולם הרי היו צריכים להיות שזופים. אז התערבתי עם אחד מהילדים, וכתבנו את זה על פתק, שנראה אם כשאהיה בת 15 עוד אהיה מפונקת או לא. ידעתי מה אני צריכה לעשות כדי להישאר בחיים ולשרוד בקיבוץ. כשהגעתי לשם כבר היתה שם דליה רביקוביץ', שגם היא הגיעה מירושלים אחרי שאבא שלה נהרג בתאונת דרכים, והאחים התאומים שלה היו בכיתה שלי. דליה לא הסתדרה שם, אבל אני הבנתי שצריך להסתגל, שאין ברירה".

ואז גם התחלת לכתוב?

"אני באה ממשפחה שהיו בה כמה וכמה כותבים, וכנראה ידעו את זה עלי מגיל מאוד צעיר. כשהייתי קטנה דוד שלי הקדיש לי ספר, וכתב: 'לנורית המשוררת מדוד גרשון מזכרת'. מאוד התפלאתי, כי לא חשבתי שזה יוצא דופן. בגבע כתבו המון, זאת היתה תרבות כזאת. כתבו על זבובים וחצבים ועל האביב והציפורים, אז גם אני כתבתי, אבל לא עשו מזה עניין".

לעומת "האסופית", את "הארי פוטר" את לא אוהבת, כך את כותבת, אף שגם זה סיפור על ילד יתום שהופך לגיבור.

"אני יודעת שהוא אהוב מאוד על המון קוראים, אבל אני לא מצליחה להתחבר אליו. הוא מרגיש פחות מדי. אמא שלו מתה כדי להציל אותו, ואין בכלל עיסוק במה שזה עשה לו מבחינה רגשית. הוא מתגבר על זה בכל מיני אמצעים חיצוניים, כמו ניצחונות בספורט וכל מיני כשפים. זה נראה לי מנותק מדי".

את כותבת: "אימהות תמיד נדחקות בין הסדקים בעולם".

"נכון. כתבתי את זה על שירה, על אהבה ועל אימהות. אלה דברים נורא חשובים שאי אפשר בלעדיהם, אבל שגם לא נותנים להם את הנוכחות שמגיעה להם בעולם, והם נאלצים להסתנן בין הסדקים. היחסים שלנו עם אימהות, למשל, הם עניין מאוד חמקמק. אף אחת מאיתנו לא יכולה להבין את זה לגמרי, כי אנחנו חלק מהסיפור.

"אם את 'הילדה של אמא' ואם את אם בעצמך - את תמיד קרובה מדי לעניינים מכדי להבין את הקשר הזה בצורה מלאה. את יכולה לחשוב על היחסים שלך עם אמא שלך כל החיים, ועדיין יהיו המון דברים שלא תראי".

אבל את מנסה שוב ושוב לעשות את זה באמצעות הכתיבה.

"אני מנסה, אבל זה לא אומר שאני תמיד מצליחה. הכתיבה היא תהליך שמחייב אופטימיות. את חייבת להאמין שתוכלי להבין משהו או להגיד משהו ברור".

ולמרות הכל, את אישה אופטימית?

"אני אופטימית במובן שאני ממשיכה לכתוב, וממשיכה לאהוב את האנשים הקרובים אלי. זה מה שאני יכולה".

רגע לפני שאנחנו מסיימות את הראיון, אני שואלת אם היא כבר שקועה בספר הבא. "אני מנסה, ועוד לא הצלחתי", היא עונה. "כדי לעשות את זה, אני קודם צריכה לשכוח את מה שכתבתי בספר הקודם".