בעצם, זה נורא משונה שאנחנו ממעטים כל כך לדבר על מוות. מלבד העובדה שחיינו כאן מספקים לנו מפגשים תכופים - בדרגת קרבה כזו או אחרת - עם המוות, כבר אמרו חכמים ממני שכאשר בין שני אנשים עומד נושא שהם לא מסוגלים לדבר עליו, בעצם הם אינם מסוגלים לדבר על שום דבר. כלומר, כדי לפוגג את האילמות הזו, כדי לדבר באופן מלא ושלם ומעניין וגלוי לגמרי על החיים, חייבים לדבר על המוות - על המוות שלנו, שרובנו מקווים שהוא ממתין לזמנו בסבלנות, ועל מותם של אחרים שצובע את חיינו. על החוויה האחת שאין לנו דרך לחמוק ממנה.
לשם כך המצאתי את הפודקאסט שלי, "על החיים ועל המוות", ובחרתי לשוחח בו עם יוצרות ויוצרים (בעיקר סופרות/ים ומשוררות/ים) על חוויות המוות והאבל הפרטיות שלהם. יצאתי מהנחה שאלה כבר עיבדו את הצער, הגעגועים, הכאב והתובנות שהמוות הביא לחייהם, ויש להם "סיפור", איזו יכולת מודעת להביט אל מעבר לרגשות הקשים ולראות איך משפיע היעדרו של אדם קרוב על השקפת העולם, על הביטחון העצמי, על הנכונות להתקרב לאנשים אחרים, וכמובן - על היצירה. ולא טעיתי. אותה רגישות גדולה שמולידה יצירות ספרות או שירה מתוך חוויה אישית, ייחודית וחד־פעמית (אבל מצליחה לטעון אותן בגרעין שמהדהד חוויות אחרות לגמרי, ועם זאת זהות לחלוטין, אצל הקוראים), הפכה את השיחות על המוות והאבל למעניינות כל כך.
שיחות שמתחילות ממוות מגיעות אל החיים מזוויות מפתיעות. ברבים מפרקי הפודקאסט מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם, ביחד עם המרואיינים שלי, צחוק שמתאפשר מתוך אינטימיות, כשסופרת מספרת על חדרו של סבא, שקירותיו היו מכוסים בתמונות של נשים עירומות, או כשסופרת אחרת מלמדת אותי לירוק מכל הלב כדי לגרש את עין הרע
ראשונת המרואיינות שלי היתה המשוררת נעם פרתום, שסיפרה, למשל, איך נהגה להיכנס לסופרמרקט שאחד מעובדיו נשא את שמו של אביה המנוח, אבינעם, כדי לשמוע את השם מדי פעם במערכת הכריזה. א.ב. יהושע, שהרומן היפהפה שלו "מולכו" נפתח ברגעי מותה של רעייתו של גיבור הספר, חזר והתעקש שאין לכך קשר למות רעייתו, וכי הוא מעולם לא כתב מתוך פצעיו. נורית זרחי, לעומתו, סיפרה על אינספור הניסיונות הספרותיים שלה לחבוש את הפצע שנפער בה כשאביה מת, בהיותה בת 5.
הפודקאסט נולד עבור שיחות כאלה בדיוק, על מה שקרוי בעגה המקצועית־ביורוקרטית "שכול אזרחי". כי מה שאמרתי בפתיח הרי אינו מדויק: אנחנו מדברים כאן בארץ לא מעט על מוות, אבל רק אם אפשר לקשור לו כתרים לאומיים, הרואיים. לייחס לו משמעות, הקרבה, מסירות נפש שמולידה מסירת נפש. ואני רציתי לפנות מקום לאבל הזה, על מי שהלכו לעולמם שבעי ימים, או מתו ממחלה, או נטלו את חייהם, ואף שבסיפור מותם אין לכאורה דבר יוצא דופן - הרגשות שהוא מעורר, ההתחבטויות, התובנות, וגם הזיכרונות מצדיקים שיחה, מרחב, התבוננות.
כזו היתה השיחה שלי עם שמעון אדף, שאמר על ספר שיריו הנפלא "אביבה־לא", שנכתב אחרי מותה הפתאומי של אחותו הגדולה, כי לא צריך היה לפרסם אותו. כי מילות האבל, כמו יום מותה, מתקיימים במישור אחר, במציאות מקבילה; או שיחתי עם מרית בן־ישראל, שהיתה קשורה עמוקות לסבהּ ולסבתהּ, גדליה וציפורה. לזמן קצר היא שינתה את שם משפחתה לראשי התיבות של שמותיהם, ואחר כך גם ליהקה אותם בטרילוגיה הפנטסטית שלה "עיר האושר". והשיחה עם חיים באר, שהדגימה באופן מורכב ומרתק את תהליך ההשתנות של האבל. חיים הילד, שידע בחושיו כי משהו נורא ואפל רודף את אמא שלו, שגילה בארון שלה את שמלותיהן של הילדות שאיבדה בטרם הולדתו, ונמלא פחד. הוא דיבר איתי, בהשלמה גדולה, מתוך חוסר פנימי והרבה מאוד הומור, על כך שהוא משפץ את מצבותיהם של בני משפחתו בהר הזיתים, כדי שיקבלו אותו בשמחה כשיצטרף אליהם, בעתיד הלא רחוק מאוד.
רגעים של חום
שיחות שמתחילות ממוות מגיעות אל החיים מזוויות מפתיעות. כל כך מפתיעות, שברבים מפרקי הפודקאסט מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם, ביחד עם המרואיינים שלי, צחוק שמתאפשר מתוך אינטימיות, כשסופרת מספרת על חדרו של סבא, שקירותיו היו מכוסים בתמונות של נשים עירומות; כשסופרת אחרת מלמדת אותי לירוק מכל הלב כדי לגרש את עין הרע; או כשמחזאי מתאר איך אמא שלו השתופפה לידו בהופעה הראשונה שלו בתסכית רדיו כדי ללחוש לו את הטקסט.
וישנם גם רגעים של חום יוצא דופן וגילוי לב שבהם כותבת מספרת איך להקת עורבים מלווה אותה בכל פעם שהיא עולה לקבר אמה; כשסופרת מתארת איך שקעה במחברות של אמה מתמודדת הנפש, וגילתה את אישיותה המורכבת החורגת כל כך מהתווית של "המחלה"; ואחרת מתארת את אינספור טקסי הזיכרון שהיא עורכת לאמה בארץ ובעולם, כולל פיזור עשרות לימונים מהעץ שלה על מושבים בתיאטראות לונדוניים.
שיחות על מוות מתחילות בנקודה שבה רוב השיחות האחרות נעצרות. כך היה באינספור הראיונות עם יוצרות ויוצרים שקיימתי בשנותיי כעיתונאית. אם היצירה החדשה אינה נוגעת ישירות במוות, ובעיקר אם המוות האמור בא בעיתו ולא מלווה בדרמה - נדמה שאין עניין לציבור. אלא שההבנה, כפי שיודע כל מי שכותב, למשל, מגיעה הרבה אחרי היצירה.
הטקסט נכתב, והתודעה ממהרת אחריו, מתנשפת, מבינה רק אחר כך את מה שהאמנות דיברה. ולכן שירה גפן, שכתבה את "חוט הזהבה", ספר ילדים שעוסק במוות בעדינות מרשימה, יכלה לומר שלא התעצבה או פחדה להיפרד מסבתה הגוססת, משום שהיתה אז ילדה קטנה, ולא עברו שנים רבות מאז שהגיעה מאותו מקום שאליו הסבתא הולכת. וכך יכול היה ישי שריד לקרוא מתוך ספרו "מנצחת" את הסצנה שבה הגיבורה נפרדת מאביה בבית החולים, סצנה שהעניק לה מאחר שהוא עצמו לא הספיק להיפרד מאביו, יוסי שריד, שמת בחטף. וסמי ברדוגו יכול היה להודות שאף כי הפרידה מאביו, בגיל 13, אינה מרפה ממנו גם כיום - היה בה שחרור שאפשר לו, כדבריו "לכתוב בעירום מלא".
הזכרתי כאן קמצוץ מהשיחות שקיימתי, אבל כולן מאששות את מה שאמרה לי מירב רוט, פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית ששוחחה איתי על מות אחותה, מיכל לפיד. רוט, שחקרה בספרה "מה קורה לקורא" את התהליכים הנפשיים שאנו עוברים בקריאת ספרות, הבחינה בין מצב של תקיעות שהופכת את האבל לפתולוגי, למצב שבו הוא הופך לחלק מהחיים. אין לי הכשרה כמטפלת, רק כמאזינה (ששואלת שאלות רבות), אבל אחרי יותר מ־120 מפגשים כאלה ברור לי שאחת הדרכים המצוינות לעבד אבל היא לדבר עליו. לנסות לפענח בשיחה עם אחרים את העקבות הרגשיים שמותירים בחיינו מי שהיו בהם ואינם. בניגוד לדימוי העצוב, המפחיד אפילו, שיחות על מוות (ממש כמו ספרות), כך למדתי, הן אחת הדרכים המשובחות ביותר להבין עד כמה אנחנו בעצם לא לבד.
