"המלחמה חושפת את האנושיות בקצוות הכי מחודדים שלה"

"עד שנות ה־90 כל מי שקרא את 'הוא הלך בשדות' פשוט סירב לראות את מה שבאמת כתוב שם", אומר פרופ' יגאל שוורץ, ראש המכון לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, אוניברסיטת בן־גוריון. "כולם חשבו שאורי נהרג בקרב, ולא קראו את הטקסט, שכתוב בלשון שאי אפשר שלא להבין אותה".  

"הוא הלך בשדות", שכתב משה שמיר, עוסק באורי, הצבר הכל־ישראלי שמחליט לצאת להגן על המדינה. "אורי חוזר לקיבוץ ומגלה שאמא שלו עזבה, אבא שלו חי עם מישהי אחרת ולו אין איפה להיות", מספר שוורץ. "באיזשהו שלב הוא נפגש עם מיקה והם מתחברים, ואז הוא מחליט להתגייס להגנה. זה היה לפני מלחמת השחרור, הוא נעשה מ"כ והוא מחליט שהוא רוצה להיות גיבור, אבל בסופו של דבר הוא פשוט מתאבד בלי שום צורך. כולם חושבים שהוא נהרג בקרב, בזמן שהוא בכלל קפץ על רימון כשהוא אימן את הפלוגה שלו. הוא נהרג כי הוא רצה להיהרג. הוא בעצמו אמר שהדבר היחיד שהוא יכול לעשות יותר טוב מאבא שלו זה למות. אבל שנים קראו את הספר אחרת, כי לא רצו לראות את זה, למרות שזה היה ממש שם".

והספר הזה, "הוא הלך בשדות", הפך להיות אחד מרבי־המכר הגדולים בתולדות הספרות העברית. "כשהוא יצא, ב־1947, הוא נמכר ב־60 אלף עותקים, כשבארץ היו בערך 200 אלף איש", אומר שוורץ. "כל אדם שלישי בישראל קרא אותו, ומאז ועד היום הוא נמכר בכמיליון עותקים בסך הכל. זה קרה כי במשך תקופה ארוכה הוא שירת את האתוס הציוני, ומה שראו בו היה פרופיל הצבר החדש: אורי, הגיבור הכל־ישראלי. פשוט סירבו לראות שבסוף מדובר בילד שהקיבוץ לא רצה בו, ושהחליט להתאבד".

שורות סדוקות

ספרות המלחמה הישראלית כבר מזמן הפכה לז'אנר, כזה שממלא מדפים על מדפים בספריות. עד היום נכתבו פה אלפי ספרים על המלחמות השונות, חלקם ספרי עיון ורבים מהם פרוזה - שנכתבה בצל המלחמה. ומה שמעניין הוא, שבעוד התפיסה הרווחת מדברת על ספרות מגויסת שנכתבה למטרות העלאת המורל הלאומי, המציאות דווקא מראה אחרת. קריאה צמודה בטקסטים הללו חושפת את הסדקים ואת השבר של אותן דמויות הרואיות.

יגאל שוורץ: "אי אפשר לקחת ילד בן 18, לגייס אותו, להביא אותו למלחמה ולצפות ששנים אחרי הוא יכתוב ספרות מגויסת. כשקוראים את הטקסטים מקרוב, רואים שהשבר והכאב יוצאים מבין השורות"

"פרוזה דורשת את הזמן שלה, והנימה שלה משתנה בהתאם למלחמה", מבהיר שוורץ. "ככלל, רוב הכתיבה על מלחמות נעשית ממרחק של שנים, וככל שהטראומה גדולה יותר - כך נדרשת תקופה ארוכה יותר כדי לעבד אותה. במלחמות שניצחנו בהן, כמו ששת הימים, נכתבו ספרים בטווח של שנתיים ושלוש. במלחמות כמו יום כיפור, לעומת זאת, הספרים הגיעו מאוחר הרבה יותר. היום, למשל, אנחנו כבר רואים המון ספרים על מלחמת יום כיפור, אבל הם החלו להתפרסם רק באמצע שנות ה־80. אז כבר היה לגיטימי לדבר בגלוי על המחדל, על התרסקות הנרטיב הציוני. אפשר היה להעביר ביקורת, לומר דברים שהציבור לא היה מוכן לשמוע קודם לכן, והעובדה שהספרים על מלחמת יום כיפור ממשיכים להיכתב גם היום רק מצביעה על עוצמת הזעזוע.

"אבל גם כשמתבוננים בספרות המוקדמת - מה שאנחנו רואים הוא שהסיפור הזה, שספרות הפלמ"ח ושספרות המלחמה בכלל היא ספרות מגויסת והרואית - הוא לא נכון. בסוף אי אפשר לקחת ילד בן 18, לגייס אותו, להביא אותו למלחמה ולצפות ששנים אחרי הוא יכתוב ספרות מגויסת. כשקוראים את הטקסטים מקרוב, רואים שהשבר והכאב יוצאים מבין השורות".

בחודש ספטמבר האחרון, לציון 50 שנים למלחמת יום כיפור, יצאו עשרות רבות של ספרים שעסקו במלחמה, אם עיון ואם פרוזה. "פדות", ספרו של זיו דורקם, עסק בטייסים שנפלו אז בשבי הסורי.

"הייתי בן 16 כשמלחמת יום כיפור קרתה", הוא מספר. "והמלחמה הזו, הטראומה שהיא יצרה, העסיקו אותי במשך שנים, הניסיון להכניס את המלחמה לאיזושהי מסגרת שתנסה לעזור ולהבין מה קרה שם. אני חושב שבכל מי שחי אז עברה המחשבה של מה הוא היה עושה אם הוא היה אותו חייל שנמצא במוצב מבודד ורואה את הכוחות המצריים חוצים את התעלה, כשכל העולם שלו מתהפך ברגע והוא חייב לארגן את החיים שלו מחדש.

"תחשבי על טייס שיושב בתוך מטוס, עם עוצמה בלתי רגילה שהוא מחזיק בידיו, ובתוך דקות הוא נופל בשבי. חייל שיושב בחזית ובתוך רגע מותקף. אלה אנשים שנדרשו להתמודד מול המבחן הבלתי נתפס הזה, ולעבור ברגע מלהיות הכי חזקים - להכי חלשים שיש. הערעור הזה, מהכוח העצום שהופך בשנייה לחולשה נוראית. ומה שהתרחש בישראל בשבוע האחרון הוא הדבר הזה בדיוק, וזה חומר ספרותי ואנושי מאוד חזק. במלחמה יש משהו שחושף את האנושיות בקצוות הכי מחודדים שלה. את האומץ והגבורה, ולצידם הכישלון והשכול. הכל נכרך בה יחד".

לופ שלא נגמר

"קו פרשת המים הוא מלחמת העולם הראשונה", אומרת ד"ר דנה אולמרט, מרצה לספרות וראשת התוכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת תל אביב. "עד אז ספרות המלחמה לא נכתבה בידי לוחמים, והיתה מלאה גלוריפיקציה ופטריוטיות והרואיזם. זו היתה ספרות מגויסת שראתה במלחמה יופי, חיוּת, והיתה מלאה שירי הלל לכוח ולגבריות. אבל אחרי שנתיים שבהן חיילים היו תקועים בשוחות, החלו להופיע סיפורים מהשטח - מי שחוו את המלחמה על בשרם החלו לכתוב, והספרות שלהם היתה מלאה צחנת גופות, זוועות, אימה. הם כתבו על כך שהם לא מבינים בשביל מה הם נלחמים ומה קורה, על סבל ומתים וסיזיפיות, כמו שבולט מאוד ב'במערב אין כל חדש' של אריך מריה רמרק הגרמני, ו'ג'וני שב משדה הקרב' של דלטון טרמבו. הספרות דרשה אותנטיות - ולכן היתה עדיפות לספרים שכתבו החיילים הפשוטים, ששאלו שאלות קיומיות וכתבו ספרות טראומטית".

אסף גורדון: "שירתי במוצב ריחן, בלבנון. עמדתי בשער של המוצב, ופתאום באמצע הלילה הגיע המפקד שלי לבדוק מה קורה. אנחנו עומדים במקום הכי מפחיד בעולם, 20 קילומטר מהגבול עם ישראל, ומתחילים לדבר על הביטלס"

ד"ר רון בן טובים, סופר ומרצה בכיר במחלקה לספרויות זרות ולבלשנות באוניברסיטת בן־גוריון, אומר שהכתיבה היא כלי שמאפשר לשרוד את זוועות המלחמה. "השבר בספרות המלחמה מאוד בולט. הרי המלחמה לא באמת נגמרת. האנשים שיוצאים ממנה לא באמת חוזרים יום אחרי כן לשולחן ארוחת הבוקר שמחים ומאושרים. הם לא אותו אדם, וזה בזמן שהחברה דווקא מצפה מהם להישאר שקטים לגבי זה, לא לדבר, להתקדם. החברה רוצה ודורשת לחזור לשגרה, והכתיבה היא דרך להתמודד עם זה. היא בעצם הניסיון להגיד שזה לא נגמר, שזה לא יכול להיגמר לעולם. כמו סצנה מסרט אימה, שבה יד יוצאת מהקבר ואומרת - אני לא מת, אני צריך להביע משהו".

ובתוך הספרות הזו יש מקום מיוחד לשאלות שעוסקות בגבריות, ובמה זה בכלל אומר, להיות גבר. "חלק גדול מהשבר שאני מתאר וההתמודדות איתו, שבא לידי ביטוי גם בכתיבה, קשור לציפיות שהיו מהגבר כשהוא נכנס למלחמה, ובמובן הזה הספרות הישראלית מיישרת קו עם ספרות המלחמה האירופית והאמריקנית. הציונות, שביקשה להשתחרר מעבר חולה וחלש והתארגנה כגבריות תכלסית שיכולה להתמודד עם העולם, נתקלת במלחמה בחוויה שהיא לא תמיד יודעת להכיל".

וזה למרות העובדה שהיום כבר יש שינוי בשיח הגברי, שמאפשר הכלה גדולה יותר?

"יש איזשהו שינוי. כשאנשים חזרו ממלחמת העולם השנייה - הם עברו לפרוורים ולא דיברו על כלום. היום יש יותר מודעות לדיבור על הדברים ולמצבים פוסט־טראומטיים, למשל. ועדיין, אני לא בטוח שזה בהכרח מחלחל ליחידות הקרביות בצבא, ושהאנשים האלה לא שבויים עדיין בקונספציה של מה גבריות 'אמורה להיות'. תנועת אחים לנשק, לדוגמה, שהיא תנועה מאוד מכילה ומאפשרת - גם בה השיח הוא מאוד צבאי, שיח תכלסי של עשייה. אז במקום שהגבר ילך ויהרוג מחבלים, הוא אורז חבילות באקספו.

"אגב, אחד הדברים שמאפיינים את הספרות הזו, הוא שבמקרים רבים נשים יישארו מחוץ לשיח, מחוץ למרחב הזה, כי לגברים קשה להכניס אותן פנימה. הם ירגישו מאוד בנוח בקרב חברים גברים, עם עדיפות למי שהיו איתם במלחמה ועברו את מה שהם עברו. נשים, בנות זוג - ימצאו את עצמן מורחקות מהספרה הזו. סיטואציות של אלימות נגד נשים היא ביטוי קיצוני של ההרחקה הזו. האישה נחווית כמי ש'תקפה' את המרחב הבטוח של הגבר, שכתוצאה מכך תוקף בחזרה".

אלכוהוליזם, אלימות במשפחה, חרדות, אלה הם רק חלק מהדברים שמאפיינים את דמות הגבר הספרותי שחוזר משדה הקרב. על פי בן טובים, במקרים רבים נוסף על כך גם השיבוש בתפיסת הזמן. "בכתיבה על המלחמה אנחנו נראה לעיתים קרובות החזקה של עבר והווה במקביל, עם הרבה משחקי זמנים. הדוגמה הקלאסית לכך היא 'בית מטבחיים חמש' של קורט וונגוט, שמספר על חייל שנשבה בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה, ומשייט בזמן בין העבר, ההווה והעתיד. וזה מעניין, כי זמן הוא אחד הדברים שהחברה לוחצת עליהם מול אותם חיילים לשעבר. אמירות כמו 'תמשיך הלאה', 'תתקדם', 'נעבור את זה'. מתי עוברים הלאה? כשדברים נגמרים והדלת נסגרת. אבל בהרבה מקרים מי שחוזרים מהמלחמה מרגישים שהזמן לא עבר ושהם עדיין תקועים שם, ובספרות זה בא לידי ביטוי במשחק עם הזמנים, כשהעבר משתלב בהווה ונותן תחושה של לופ שלא נגמר".
גם ב"ריחן סאנסט" שכתב אסף גורדון יש משחק בין זמנים. הספר, שעוסק בחוויות חיילים במוצב ריחן בלבנון, נע בין רצועת הביטחון של שלהי שנות ה־90 לבין ההווה שבו שאול, הגיבור, מנסה להבין את העכשיו דרך חוויות העבר.

"הכתיבה של הספר התחילה בחוויה אמיתית שלי. שירתי כחייל צעיר במוצב ריחן, בלבנון, בסוף שנות ה־90. עמדתי בשער של המוצב, לא באמת הבנתי מה קורה סביבי, ופתאום באמצע הלילה הגיע המפקד שלי לבדוק מה קורה. אני חייל צעיר, הוא המפקד, אנחנו עומדים במקום הכי מפחיד בעולם, 20 קילומטר מהגבול עם ישראל, ופתאום אנחנו מתחילים לדבר על דברים כמו מוזיקה, הביטלס. בהתחלה, כשכתבתי את הדברים, יצא לי מעין יומן מלחמה. ואז החלטתי לכתוב פרוזה, להתרחק מהמציאות ו'לשקר', ודווקא השקר הזה אפשר לי להוציא אמת אחרת".

במרכז העלילה עומדים שני חיילים: שאול, הקצין המצטיין, ותומר החובש - שמתחיל בנקודה חלשה מאוד. "כשאתה חייל, אתה שם על עצמך בבוקר את המדים, את המסיכה של החייל - ואז יוצא להילחם. אבל כולם נשברים מתישהו. גם לי היתה תקופה של חודשיים בצבא שנשברתי ולא הצלחתי לתפקד. בסוף חזרתי לעצמי, אבל השבירה הזו המשיכה ללוות אותי, וזה נכנס לדמויות. הדמות של שאול, שמתחיל כקצין נורא חזק ומצטיין - נשברת ונסדקת, עד שברגע האמת, כשהיה צריך, שאול לא מצליח לתפקד. תומר, החייל הפשוט, הוא בדיוק להפך, וזה מה שניסיתי להגיד.

"הדברים הם לא שחור או לבן. אחרי שהספר יצא, אנשים נורא הגיבו לדמות הגבר הישראלי המחוספס ששותה גולדסטאר והיה בקרבי, אבל מסתובב עם תחושת שבירות כי הוא עבר דברים בצבא שסדקו לו את הנפש. זה נורא קלאסי, ובאיזשהו מקום זה גם נכון. ומצד שני, הצבא היה התקופה הכי משמעותית שהיתה לי בחיים, והחברים הכי טובים שלי הם אלה ששירתו איתי. לכן זה לא חד־ממדי, כי החיים הם לא חד־ממדיים. הגבר שחזר מהמלחמה הוא לא 'רק' או 'או'. הוא גם הבחור שנשבר ולובש מסיכה, והוא גם, במקביל, עוד הרבה דברים אחרים".

נשים בחזית

בזמני מלחמה תופעות שממילא מתקיימות בציבוריות הישראלית הופכות בולטות יותר. כך גם בספרות, ובוודאי כשזה מגיע להקשר העדתי. "ייצוג המזרחיים בספרות המלחמה קשור ברצון להשתתפות בנרטיב הלאומי", אומרת ד"ר בתיה שמעוני, חוקרת ספרות מזרחית, אוניברסיטת בן־גוריון. "זה בולט מאוד אצל כותבים מהדור הראשון שהגיעו מארצות ערב, כמו סמי מיכאל ב'שווים ושווים יותר', שם החייל המזרחי מצא את עצמו מול חיילי האויב, פשט את מדי צה"ל, וכשהוא נשאר בתחתוניו - הם משוכנעים שהוא ערבי ולכן לא הורגים אותו. לעומת זאת, כשקבוצה של חיילים ישראלים פוגשים בו, גם הם חושבים שהוא ערבי ומשאירים אותו לגווע במדבר".

כאן אי אפשר שלא להזכיר את "קזבלן", המחזה של יגאל מוסינזון, שהיה הייצוג התרבותי הראשון של מזרחים בהקשר המלחמתי. "הדמות המזרחית, קזבלן, מוצגת במחזה המקורי כאלימה, מעוררת פחד, 'מרוקו סכין', בהתאם לסטריאוטיפ ממש", אומרת שמעוני. "רק כשחבריו ליחידה נזכרים איך הגן עליהם בקרב - הוא מתקבל לחברה הנורמטיבית. אפשר לראות דבר דומה ב'אם יש גן עדן' של רון לשם, כשלירז, הגיבור, מגדיר את עצמו כערס מעפולה. הוא חמום מוח, מסרב פקודה, מייד קופץ להילחם, ופועל מהלב ולא מהשכל".

ובזמן שהחייל המזרחי נוכח בשיח כלוחם מן המניין, נראה שמקומן של הנשים בספרות המלחמה הישראלית מצטמצם אל משפחת השכול. "בספרות, ממש כמו בשיח הציבורי, יש להורים השכולים, ועוד יותר מזה לאם השכולה - מעמד מאוד מתעתע", אומרת אולמרט. "האם נחשבת לקודש הקודשים, והכניסה שלה למשפחת השכול נותנת לה לגיטימציה להביע דעה גם בנושאים צבאיים ביטחוניים. בספרי הזיכרון שנכתבו מ־1948 ועד שנות ה־90 אימהות שכולות יכלו לדבר, אבל רק בתנאי שיגידו שמותו של בנם היה מוצדק, בלתי נמנע, בעל ערך. מותר להביע צער וגעגועים, אבל אסור להעלות את האפשרות שהמוות של הבן היה מיותר, או שאפשר היה למנוע אותו".

באותן שנים, הקולות האחרים היו בשוליים. בסוף 1958 יהושע בר יוסף פרסם את "סיפור הארבעה" כסיפור בהמשכים בעיתון "הארץ", על זוג הורים ששכלו שני בנים במלחמת השחרור. "היה ברור שהאם מבוססת על דמותה של רבקה גוּבֶּר, ששכלה את בניה במלחמה וכונתה 'אם הבנים'" אומרת אולמרט. "משום שבר יוסף הציג אותה כמי שעושה הון ממעמדה - פרצה שערורייה ציבורית ממש, והסיפור, שלא פורסם אחר כך שוב, גונה על ידי כל המי ומי, כולל נתן אלתרמן. גם חנוך לוין ניסה לפרק את דמותה המקודשת של האם השכולה, וב'מלכת אמבטיה' הציג מונולוג של שתי נשים שמתחרות ביניהן מי תהיה אם שכולה טובה יותר".

בספרה של אורלי קסטל־בלום "דולי סיטי", שנכתב לפני שלושה עשורים, היא מעיזה לומר שהעובדה שבנה התגייס - נתפסה על ידיה ככישלון חינוכי. הגישה הזו לא התקבלה היטב בקרב הציבור הישראלי, בלשון המעטה. "התגובות ל'דולי סיטי' היו קשות מאוד", מודה קסטל־בלום. "קראו לי מופרעת, משוגעת. אנשים באו אל אמא שלי, שעבדה אז בבנק אגוד, כדי לשאול אותה בזעזוע מה היה אצלנו בבית שככה גדלתי. אמא שלי אמרה שהיה בית נורמלי, שהילדות אכלו יפה, ולמה הם חושבים שלרצות לשמור על הבן שלך שלא ימות זה מופרע. הרי לתת אותו לצבא זה מנוגד לכל אינסטינקט אנושי".

חיים באר: "הספרות שלנו לא הצליחה לדמיין את מה שקרה לנו בשבועיים האחרונים. נכתבה כאן ספרות דיסטופית, אבל היא לא עסקה בפוגרומים. האפשרות הזו לא עלתה"

"השינוי הגדול קרה במלחמת יום כיפור, כשהורי הנעדרים פתחו את הפה בזמן המלחמה ודרשו תשובות", אומרת אולמרט. "סביב מלחמת לבנון הראשונה אפשר היה לראות את המחאה המפורשת נכנסת לפרוזה. הציבור כבר לא נענה לציווי הקבוע של 'עכשיו נשתוק ונתחשבן אחר כך', ומאחר שתוך כדי המלחמה היו אימהות ששאלו בקול למה בנן מת - שאלות שנחשבו קודם לכפירה, גם הספרות הרשתה לעצמה לבקר את הממשלה, את הצבא ואפילו את ההורים השכולים. הספרות הפכה למקום שבוחן את הקלישאות הלאומיות".

עם זאת, אולמרט משוכנעת שהספרות תדביק את המציאות, ושהנשים ימצאו את עצמן יותר ויותר בתוך ספרות המלחמה הישראלית. "נשים נמצאות היום בכיתות כוננות, הן מפקדות, לוחמות בקרבות, והן גם נרדפות על ידי טראומות לא פחות מגברים. זה ייקח זמן, אבל בסוף זה גם יגיע לפרוזה".

גם הסופר חיים באר סבור שספרות המלחמה כאן עומדת לעבור שינוי. "מאז 'חרבת חזעה' של ס. יזהר ידענו לשאול אם נלחמנו בסדר או לא בסדר, אם היינו מוסריים, אם פגענו בחפים מפשע. אבל הספרות שלנו לא הצליחה לדמיין את מה שקרה לנו בשבועיים האחרונים. נכתבה כאן ספרות דיסטופית, אבל היא לא עסקה בפוגרומים. האפשרות הזו לא עלתה, כי פוגרומים קרו ליהודים לפני שהיתה להם מדינה משלהם. התבדינו. עכשיו אנחנו עומדים מול מציאות שאין לנו מילים לתאר".