הרב עובדיה יוסף נפטר לבית עולמו לפני כתשע שנים. רוחו והשפעתו – הגלויה והנסתרת – ממשיכים לרחף מעל החברה הישראלית כאילו עודנו חי עמנו היום. רבבות אנשים, בכל רחבי העולם היהודי, מתפללים מדי יום מתוך סידור שנוסחו נקבע על פיו (תוך שינוין, אם לא ביטולן המוחלט, מסורות עדות אחרות); אלפי אנשים הוגים בתורתו, ורבים אחרים רואים עצמם כתלמידיו. גם המערכת הפוליטית ובראשה מפלגת ש"ס אינה שוכחת את המנהיג הנערץ. די היה להסתובב בחוצות ישראל במערכת הבחירות האחרונה כדי לראות פעם נוספת את דיוקנו מציץ מכל עבר, על גבי תוצרי התעמולה של מפלגת ש"ס, שאף קיבעה את שמו כחלק בלתי נפרד מפתק ההצבעה שלה.
עשרות ספרים ומאמרים נכתבו על הרב עוד בחייו, והזרם הלך וגדל בעשור האחרון. ביניהם, ביוגרפיות ומונוגרפיות מחקריות (דוגמת אלה של הרב בני לאו ונסים ליאון), עיתונאיות (דוגמת ספריהם של צבי אלוש ויוסי אליטוב, ניצן חן ואנשיל פפר, יאיר אטינגר) ולצדן תעשייה שלמה של עשרות ספרי "שבחי הרב עובדיה", ספרי ביוגרפיה למבוגרים, לנוער ולילדים - המבקשים, כל אחד בדרכו ובסגנונו, לפצח את חידת עלייתו של הילד העני שנולד מבגדד וחי בדלות בירושלים, לפסגת העילית הרבנית, לתאר את דמותו המיוחדת, ולפרוש בפני הקורא את משנתו ההלכתית, הדתית, החברתית והפוליטית.
לנוכח כל השפע הזה, עמס איתמר אדלשטיין על שכמו משימה לא פשוטה, והוא עומד בה בכבוד. ספרו החדש, שנכתב בשיתוף פעולה עם בת הרב, רבקה צ'יקוטאי, רהוט, קריא מאוד, קליל, וכתוב "בגובה העיניים". לצד תיאור פניו הציבוריות, התורניות והפוליטיות, מבקש הספר לתאר את "רבי עובדיה האיש", בחלוק ונעלי בית.
חדר משלהן
בהצהרת הכוונות שבראש הספר, לספר את "הסיפור שלא סופר", גלום אתגר קשה במיוחד. לנוכח כל מה שנכתב עד היום, קשה מאד לחדש פרטים משמעותיים בתולדות הרב ויצירתו. מתוך מודעות לכך, בחר אדלשטיין להרחיב בפכים הקטנים, ובאמצעות כל אותן אנקדוטות אנושיות זעירות להוסיף צבע ועניין לתמונה המוכרת. רצון זה לא תמיד בא על סיפוקו, ולמרות ההתמקדות בבית יוסף, חלק מן הפרקים מרחיבים בתיאור הפעולות הציבוריות של הרב, שהתרחשו וההתפרסמו ברשות הרבים. אבל גם כאן, הסיפורים הקטנים על האיש הגדול מאירים את דמותו המיוחדת של הרב גם כשהוא מצוי בתוך דל"ת אמותיו, הרחק מאור הזרקורים.
כך, למשל, תיאור פגישתו עם רעייתו מרגלית, אֵם 11 ילדיו ובת לוויה נאמנה ומסורה במשך עשרות שנים; כך בתיאור הכנת הסילאן לחרוסת בערב הפסח או השבעה בביתו לאחר פטירת הרבנית (כשהוא הודף את ניסיון אחד ממקורביו לדחוק את נשות המשפחה למרפסת, ועומד על כך שיישבו במרכז הבית).
הספר מיטיב לתאר את השפעת הרקע ממנו הגיע הרב עובדיה, כבן למשפחה דלת אמצעים ונטולת ייחוס, על המשך דרכו. גם כשהיה בשיא כוחו והשפעתו, נפגש תדיר עם שועי עולם המשחרים לפתחו, נותר הרב איש עממי, זמין לכל אדם, מסוגל לתקשר גם עם האיש הפשוט, בשפה פשוטה ועממית, רווית הומור וביטויים ססגוניים, לעתים זולים ובוטים, לטוב ולמוטב. או בלשונו היפה של הספר: "אדם שיכול היה להישאר בירושלים של מעלה, אך ראה את שליחותו לא פחות בירושלים של מטה". הציבור הרחב, לא העילית הרבנית והפוליטית, היה ונותר מקור כוחו וחיותו של הרב והיעד לעשייתו.
לצד חמשת הבנים המפורסמים, שכל אחד מהם תפס לימים עמדה נכבדה בעולם הרבני והדתי, מוארות כאן באור יקרות גם שש בנות הרב, שבמידה מסוימת – למעט הבת הבכורה כלת פרס ישראל, עדינה בר שלום, נותרו עד היום בצל, והיו "נוכחות-נפקדות" ברוב הספרים שיצאו עד היום על חיי הרב.
כאמור, בין פעולות כבירות שתכליתן קירוב לבבות לבין קרבות על שימור המסורת המזרחית ו"השבת עטרה ליושנה", מבקש הספר לחשוף את הרב עובדיה האיש. כך, למשל, התיאור הנוגע ללב על הרב הצעיר, בסך הכל בן 27, שמגיע למצרים בערב הקמת המדינה, עם רעייתו ושני ילדיהם קטנטנים, כדי לנסות ולהעמיד את קהילת יהודי קהיר על תלה, ולמנוע את זליגת בניה הצעירים, בעקבות הפתיחות והמודרנה, שאיימה להביא עמה טמיעה תרבותית והידרדרות דתית. כדרכו, לא ביזבז הרב זמן רב, ופעל במרץ לפתוח כיתות תורניות ותגבור לימודי התורה בבית הספר המקומי, לצד העברת שיעורים ודרשות בשפה עממית, שווה לכל נפש.
הרבנית, מטופלת בשני פעוטות, נותרה בודדה ברוב שעות היום, במקום זר לה, כשאינה דוברת את השפה המקומית. הרב שהבחין בכך, ביקש להשיב את נפשה. להפתעתה הרבה, באחד הערבים ביקש ממנה להתלבש יפה, והשניים יצאו יחדיו אל בית משפחת אחד מידידיו, שמרפסת ביתו גבלה עם האמפיתיאטרון המקומי. בהגיעם לשם, הציע הרב לרעייתו כיסא במרפסת הבית, וכעבור כמה דקות יכולה הייתה הרבנית ליהנות, חינם אין כסף, מההצגה שהוצגה בו כשהרב מביט בה מן החדר, שם שקד על המשך לימודו. הסידור הזה המשיך לנהוג פעמים רבות והפיג במשהו את תחושת הבדידות של הרבנית בקהיר.
סיפור דומה, משעשע למדי, מובא בספר על רבקה, בת הרב (ושותפה לכתיבת הספר הנוכחי), שמאזינה לרדיו בערב שבת ומזמזמת להנאתה את "רוזה רוזה" של יהורם גאון. למרות מחאת אחיה שביקשו ל"כבות מיד את הזוועה הזאת", מצא הרב, שכל ימיו גילה אהדה לשירים (והעלה על הכתב, בכתב יד הפנינים שלו, את רשימת שיריה של אום-כולתום האהובים עליו, שצילומה מובא בספר), עניין רב בשיר. עד כדי כך, שבאותו ערב שר את הקדיש האחרון בבית הכנסת לקול צליליה היפים של שירת יהורם גאון.
בין שאר אנקדוטות "הרב בנעלי בית", מתאר הספר את הרב הצעיר ששב לביתו מוקדם מן הרגיל כדי לסייע לרעייתו, יוצאת חלב שבסוריה, בבישולים לשבת וללמדה את "סודות המטבח העיראקי", או את הטיולים שנהגו לעשות בימי ראשון, שכללו לעתים גם שיט בסירת משוטים על הנילוס, מלווה בקול זמרתם הרועמת של בני המשפחה. באותם ימים, גם ביקורים בפירמידות ובגן החיות המקומי היו חלק מן התפריט המשפחתי.
אומץ לב הלכתי
הספר אינו מסתיר גם את הרגעים הקשים, את הימים שבהם חסר אוכל בדירה הצפופה בת שניים וחצי החדרים שבה הצטופפה משפחה בת שמונה נפשות, או פטירת התינוקת רחל, השביעית במספר מבין ילדי המשפחה, זמן קצר לאחר לידתה.
לנוכח מטרת הספר, להדגיש את "הסיפור שלא סופר", נכללות בספר גם זוטות ביוגרפיות מעניינות, כגון העובדה שהרב היה נטול שעון יד עד גיל שלושים (כי "מה זה משנה", ממילא הוא לומד כל הזמן, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך); תיאור הפגישה בין הרב לבין חמיו לעתיד, שבה ביקש להודיעו על החלטתו לארס לו את מרגלית לאישה; "תפיסת" הבנות שקוראות רומנים בהסתר בחדרן ולימודו גמרא עמן או תיאור פגישתו עם מאמן מכבי ת"א פיני גרשון.
בין לבין מתגלים בספר גם מתחים ומשברים שהוצנעו בחיבורים אחרים, גלויים וסמויים. כך, למשל, סירובה של ישיבת "פורת יוסף" לקלוט לשורותיה את הרב עובדיה ששב לירושלים בחלוף ארבע שנות גלותו במצרים. הימים היו ימי הצנע, והרב היה מחוסר פרנסה. למרות זאת סירבו פרנסי הישיבה לתת לבחיר תלמידי הישיבה משרה, והוא לא שכח ולא סלח. בחלוף שנות דור, כשהיה רב ראשי וראשון לציון, סירב לבקשת הישיבה לקיים במסגרתה אירוע חגיגי לרגל הכתרתו. גם המתח ארוך השנים בין הרב עובדיה ומקורביו לבין הרב יצחק נסים ותומכיו מקבל ביטוי בספר. לצד הסיפורים והאנקדוטות, מדגיש הספר את דרכי הפסיקה המיוחדות של הרב, שנוטים לצד ההיתר, ההקלה וההכלה, הכל כמובן במסגרת ההלכה.
ועדיין, כמו בחיבורים רבים אחרים שנכתבו על הרב, גם ספר זה נעדר ממד ביקורתי משמעותי ואין הוא חף לחלוטין מסממני "ספרות השבחים". פה ושם יש אמנם אזכורים ורמזים למעשים שעוררו לא מעט תמיהה, אך אלה בטלים בששים. כך, למשל, מופיע בספר תצלום שבו נראה הרב, כולו מחויך, בחברת שר האוצר דאז, יעקב נאמן, אך נעדרים מהספר דברי הגידוף והתוכחה הנוראים שהשמיע הרב בפומבי כלפיו (כמו על רבים אחרים), "רשע מרושע, מניח תפילין של ראש - אבל יש לו סרטן רוחני במוח".
בספר מוקדש מקום נרחב להיתר שנתן הרב לסמוך על "היתר המכירה" בשנת השמיטה, והבעת צער על אותם המחמירים ומהדרים לקנות ירקות יקרים יותר שאינם נסמכים על היתר זה. אכן, מצילום מכתב שנספח לתצלומים שבספר עולה שהיתרו המקל של הרב נאמר רק "בשעת הדחק", אבל ודאי ש"ראוי מאד(!) לבני תורה ואברכי ישיבות ומשפחותיהם" להחמיר ולהימנע מהסתמכות על היתר המכירה.
כך גם יחסו לציבור המסורתי הגדול שאינו מדקדק על קיום מצוות קלה כחמורה. הספר מעלה על נס את יחסו האוהד של הרב כבר בראשית דרכו לציבור זה, ואת פסק דינו האמיץ שהתיר לצרף מחלל שבת "לתיאבון" – ולא "להכעיס" למניין, או לעלייה לתורה, אבל אינו מזכיר את אמירתו הקשה של הרב בערוב ימיו ולפיה "מי ששולח את ילדיו לבתי ספר חילוניים אסור לענות אחריו אמן. אסור שישמש שליח ציבור. צריך לזרוק אותו מכל המדרגות", או קביעתו שלפיה "מי שפונה לבית משפט חילוני יחלה בצרעת".
כמו אצל חכמי תורה אחרים, גם אצל הרב עובדיה תמונת ההלכה מורכבת הרבה יותר ממה שניתן לראות במבט ראשון, ומורכבות זו אינה מקבלת גם בספר זה את המקום הראוי לה. זעיר פה זעיר שם נפלו בספר גם אי דיוקים, כגון מספר העגונות שהותרו אחרי מלחמת יום כיפור; שם משפחתו של הנשיא השלישי (רובשוב ולא רובינוב), או הקביעה שלפיה פסיקת הרב סולוביצ'יק מארה"ב (שבשונה מהנאמר בספר לא נמנה עם "חשובי הפוסקים" אלא עיקר כוחו היה בלמדנות ובהגות) מצוטטת בכתבי הרב "פעמים רבות". גם רושמן של המחלוקות הפנימיות בבית הרב בין בני משפחתו ומקורביו, עוד בימי חייו וביתר שאת אלה שצצו אחר פטירתו, עומעם לחלוטין.
הספר מדגיש פעם נוסף את מרכזיותו של הרב יוסף והשפעתו על החברה הישראל ביובל השנים האחרונות. מילד שגדל בבית דל אמצעים, בן למשפחת עולים שאביה עבד לפרנסתו כבעל חנות מכולת, נטול ייחוס רבני, היה הרב יוסף בתוך שנים לא רבות, בזכות שקדנותו האינסופית בלימוד התורה, זכרונו המופלא ודבקותו במטרה "להחזיר עטרה ליושנה", לאחת הדמויות המרתקות והחשובות בתולדות מדינת ישראל והעולם היהודי במאה האחרונה.
לציון מיוחד ראוי אזכור אומץ לבו ההלכתי (שהתבטא כבר בימי עלומיו, בחריגתו מפסקי ההלכה של ה"בן איש חי", רבם הנערץ של בני בבל-עיראק), שכמצפן לו שימש "כוחא דהתירא" – כוח ההיתר. במקום שניתן להקל, גרס העדיף הרב יוסף, בשונה מהרבה מעמיתיו, לבכר את הגישה ההלכתית המקלה על פני הדעה המחמירה. תכונה זו, לצד בקיאותו המדהימה בספרות ההלכה לדורותיה, הביאה אותו להכשיר את יהדותם של עולי אתיופיה, להקל בעניינם של מתגיירים, לפתור בעיות ממזרות קשות, ולמצוא מזור לסבלם של עשוקים ונדכאים. רקע צמיחתו עשוי להסביר את רגישותו הרבה לפתרון מצוקתם של אלמנות ויתומים, ואת ההערצה שלה זכה – עוד בחייו וגם כיום – מרבבות אנשים, רבים מהם בני מעמד סוציו-אקונומי נמוך.
שלל התמונות שצורפו לספר מוסיפות לו לווית חן ולא אחת מספרות גם הן סיפור חשוב. כך, למשל, קווצות השער של השיער השופע ומבצבץ מתחת מטפחתה של הרבנית בעודה במצרים, שבוודאי לא היו מתקבלות כיום בחברה החרדית, עשויות ללמד על הדרך שעבר חלק מיהודי ארצות המזרח לכיוון ההקצנה וההחמרה, בשונה מדרכו המתונה והמכילה של הרב עובדיה. ביטוי נוסף לכך, שמודגש בספר הן השמחות המשפחתיות שנחוגו בישיבה מעורבת של גברים ונשים, בשונה מהנוהג המקובל כיום אצל חרדי ש"ס, בעקבות ההשפעה האשכנזית. הוספת מפתח עניינים ושמות בסוף הספר הייתה עשויה להוסיף לו, וראוי לתקנה במהדורות הבאות שבוודאי יראו אור.
איתמר אדלשטיין בשיתוף רבקה יוסף צ'קוטאי: בית יוסף, הרב עובדיה יוסף - הסיפור שלא סופר, ידיעות ספרים, 230 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו