הסופר והמתרגם אורי אורלב, נפטר הבוקר (שלישי) בביתו בעת שישן, והוא בן 91.
אורלב נודע בעיקר בספריו לילדים ולנוער, שרבים מהם עסקו בשואה, אותה חווה בעצמו כילד.
אורלב נולד בוורשה בשם יורק אורלובסקי למשפחה יהודית חילונית. עם הכיבוש הנאצי הועברו אורלב ובני משפחתו לגטו ורשה. אימו נרצחה על ידי הנאצים בגטו ואילו אביו נשבה על ידי הצבא הרוסי. אורלב ואחיו הצעיר הוסתרו על ידי קרובת משפחה בגטו ורשה, אך התגלו וגורשו למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שם שהו כשנתיים.
על קורותיו במלחמה כתב אורלב בספריו, כשהידועים שבהם - "רוץ ילד, רוץ", ו"האי ברחוב הציפורים", שראה אור ב-1981, ומאז תורגם לשפות רבות, וכן עובד לתיאטרון ולטלוויזיה.
לאחר המלחמה עלו אורלב ואחיו לישראל ונקלטו בקיבוץ גניגר בעמק יזרעאל. ב-1954 אותר אביהם ברוסיה והמשפחה התאחדה בארץ.
במהלך השנים כתב אורלב למעלה מ-30 ספרים, בעיקר לילדים ולנוער. בנוסף, הוא כתב תסריטים לטלוויזיה ולרדיו ועסק בתרגום ספרי ילדים מפולנית לעברית.
אורלב זכה להכרה רחבה בארץ ובעולם, ספריו תורגמו ל-38 שפות והוא זכה בפרסים רבים. ב-1996 הוענק לאורלב פרס אנדרסן לספרות ילדים לנוער, והפך לישראלי הראשון שזכה בפרס זה. בנוסף, זכה אורלב גם בעיטור אנדרסן, פרס יד ושם לספרות ילדים ונוער, פרס ביאליק, יקיר ירושלים ופרס דבורה עומר.
אורלב התגורר בשכונת ימין משה בירושלים, היה נשוי ליערה ואב לארבעה ילדים.
הלווייתו תתקיים ביום חמישי בשעה 17:30 בבית העלמין בקיבוץ מעלה החמישה.
חרף כל מה שעבר על אורלב בתקופת השואה, לרבות אובדן של אמא, הוא לא איבד את היכולת להתבונן בהומור בעולם ושמר על האמון בטוב האנושי. בכל ספריו יש אנשים, אף בקרב המכונים ״רעים״, שמתגלים כאנושיים אפילו בנסיבות הקשות. סגנון כתיבה זה, שנובע גם מן האופי ומבנה האישיות של הסופר, הפך את נושא השואה בספריו נגיש להזדהות אצל מאות אלפי קוראיו בעולם, קטנים כגדולים.
אמנם אורלב מזוהה מאוד עם הספרים על השואה שהחלו להתפרסם משנת 1980 ואילך, אך הוא החל לכתוב הרבה לפני כן והתמקד תחילה במגוון נושאים. כך, למשל, ספרו "חיית החושך", אשר ראה אור בשנת 1976 בעקבות מלחמת יום הכיפורים, היה בין הספרים הראשונים שעסקו בשכול של ילדים. כמו ספריו האחרים, היצירה הזו הייתה פורצת דרך. לפניה השכול היה מיוחס בעיקר להורים שכולים או לאלמנות, ואילו אורלב הפנה את הזרקור אל ההתמודדות של ילד עם האבל, הגעגועים ועם מה שעובר על המשפחה בעקבותיהם.
את דרכו הספרותית החל אורלב בקיבוץ, שם עבד ברפת. זה קרה בלי שלמד את כתיבה במסגרת כלשהי. במקום זאת נהג לספר לחברו לקיבוץ, כשנסעו לעיר, את סיפורי ילדותו בפולין של ימי המלחמה, והחבר עודד אותו להעלותם על הכתב. מן הדיאלוגים האלה נולד בשנת 1956 ספרו הראשון של אורלב, "חיילי עופרת", שהתקבל באהדה מצד הקוראים והמבקרים. את הביקורת החיובית עליו תחת הכותרת "זיכרונות ילדות מימי האימים" כתבה לא אחרת מאשר לאה גולדברג.
"איני רואה עצמו כסופר שואה", הבהיר אורלב בשיחה עם "ישראל היום", לרגל יום הולדתו בשנה שעברה. "אני סופר שילדותו, בין שאר התנסויותיו לאורך חייו, משמשת לו מקור והשראה לכתיבה. בהיבט הזה אני דומה לאמנים רבים אחרים בכל תחומי האמנות, שילדותם משמשת להם מקור והשראה לביטוי אמנותי. שש שנות המלחמה, והשואה בתוכן, היוו חלק משמעותי מילדותי, ולכן חוויותיי וזיכרונותיי מתקופה זו מופיעים בכתיבתי".
מנהל הפעילות של סטוריטל בישראל, מוטי ליפמן ספד לאורלב: "הצטערנו מאוד לשמוע על לכתו של אורי אורלב, שזכינו לשתף איתו פעולה בהקלטת ספריו והיה יקר לליבנו. אורלב הצליח להעביר בכישרונו וברגישותו הייחודית את נושא השואה לילדים ובני נוער רבים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו