קשורים פלוס: הם אמא ובן, שניהם אמנים, וזהו לא החוט המקשר היחיד ביניהם. האם, שרה ליפקין, 'מציירת' בחוטי צמר צבעוניים שדות פרחים ארץ ישראליים, בעוד הבן, אמנון ליפקין, תופר-רושם במכונת תפירה ובחוט דק רישומים וציורים אורבניים בטכניקה ייחודית.
לפני יותר משנה, רגע לפני שהסתבכנו בפלונטר הקורונה, היו השניים ערוכים ומוכנים לממש את הקשר האמנותי ביניהם ולהעמיד בביתם תערוכה משותפת. עתה, משהוסרו ההגבלות, השניים יפתחו את ביתם לתערוכה המשותפת "קשורים" ברגע שהמצב הביטחוני יאפשר זאת.
לאורך השנים, שרה ליפקין יצרה ציורי ענק צבעוניים באקריליק. היא הציגה בתשע תערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות, אך לפני כשנתיים וחצי ביצעה תפנית: "ציור" עם חוטי צמר על גבי מצע סקוטש. "חוטי הצמר הם הצבעים שלי. אני גוזרת את החוטים לפתיתים, או משתמשת בסיבים ובחוט עצמו, איתם אני מציירת שדות של פרחים. לעתים הציור מתמקד בפרח אחד על גבי השטח, ואילו בציורים אחרים אני יוצרת עם הצמר שדות של פרחי בר שמאפיינים את הפריחה הארץ ישראלית".
אמנון ליפקין (45), בנה של שרה, הוא אמן רישום בתפר באמצעות מכונת תפירה. לפני 13 שנים, כשהבין שהוא זקוק לשינוי, עזב קריירה בהיי טק. במהלך מסעותיו בעולם, יצר עבודות יד למקומיים, לבארים ולבתי הארחה, ונקשר לעולם האמנות.
עם הזמן, הוא יצר שפה וטכניקה ייחודית לרישום: חוט על גבי קנבס באמצעות מכונת התפירה. "מכונת התפירה היא העיפרון שלי והקנבס הוא הנייר. כשאני תופר אני מסובב את הקנבס בעוד המחט/עיפרון קבוע במקום. כך נוצר רישום, שהוא עבודה של קו אחד וצבע אחד", הוא מסביר. נושאי הרישום בעבודותיו הם לרוב אורבניים ומתמקדים בתל אביב. הוא יוצר מבדים גם אובייקטים גדולים כמו בקבוקי בירה, מצלמה, שעון, סקסופון ועוד.
בעשור האחרון אפשר למצוא אותו ואת עבודותיו בדוכן שלו במדרחוב נחלת בנימין. "הדוכן הוא אבן דרך רצינית בהתפתחות שלי כאמן וכעצמאי", הוא אומר. הוא גם מופיע עם עבודה חיה על מכונת התפירה.
הרעיון לתערוכה משותפת היה של שרה, כשהגיעה ההכרה כי שניהם למעשה משתמשים בחוטים. "זה זורם לנו בדם", היא מניחה. "הצעתי לו שנעשה תערוכה משותפת שתוצג בביתנו. כי אם כבר משפחה, אז עד הסוף". עם זאת, מבקש אמנון להדגיש כי השניים לא עובדים ביחד, אלא רק מציגים בשניים. "הגישות שלנו מאוד שונות. אמא אוהבת להציג בצורה רשמית ואני מעדיף להראות חידושים וקונצים שלי בעבודות".
כרעיון חדש ומפתיע, מתכוון הבן להציג מחווה לאמו. "בתערוכה אני מתכוון להחיות זיכרון ילדות של אמא ולהושיב אותה לצדי בשעה שאדגים עבודה על מכונת התפירה של סבתא, שלא הכרתי. אמא סיפרה לי שבילדותה הייתה נרדמת כשברקע קולות שהפיקה מכונת התפירה כשסבתא הייתה תופרת בלילות".
בסופה של שנה ארוכה בבית עם גיחות קצרות בהתאם להנחיות הקורונה, נוספו לשניים עבודות שנוצרו בהשפעתה.אמנון, שהוצף בפרץ יצירה בקורונה, יצר סדרה בטכניקה חדשה: מעין "עבודות טלאים" של בתים מוארים וצבעוניים, בניגוד לעבודות שלו בשחור לבן. שרה, לעומת זאת, החלה להתבונן בדברים מלמעלה. "יצרתי עבודות קטנות 'ממעוף הפרפר'", מספרת שרה. "ציורים בפורמט 30X30 מצילומים שצילמתי בימי האביב ושיא הפריחה בקרבת הבית. רציתי להיות פרפר, לרחף מעל השדות ולראות את הפרחים", היא מסבירה.
השניים יהפכו את את ביתם למוזיאון קטן שהצריך התכוננות לוגיסטית מראש, גם היא נשארה במשפחה. "ביקשתי מאחי הנגר למצוא פתרונות להצגת העבודות בסלון הבית בסוכה ובגינה", מספרת שרה. "נחפה את הקירות בלוחות קאפה ולהם נצמיד את העבודות".
תערוכת "קשורים" תיפתח מיד כשתחול רגיעה במצב הביטחוני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו