ממחלה פרטית למחלה קולקטיבית: האמן הבינלאומי התמודד עם מחלת הסרטן דרך ספר שכתב

במבט ראשון, ספרו החדש של האמן והסופר רועי רוזן, "לוסי חולה", נראה כמו ספר ילדים. כריכתו מעוטרת בצבעים רכים, ושם הספר מוצג בה בפונטים שמזכירים כתיבה בדפוס במחברות בית ספר. אלא שצלילה בין דפיו מגלה דיסוננס מהותי בין שפתו הוויזואלית לבין תכניו.

מה שהחל כחוברת צביעה עם טקסטים קצרים הפך עם הזמן לפרויקט גדול, מעין ספר ילדים שמיועד למבוגרים - אך לא כמו שעושים זאת סופרים כמו דוקטור סוס, נניח. כי יותר משהיא דמות בדיונית, "לוסי" היא ייצוג מדויק למדי של רוזן בשנת 2019, כשאובחן כחולה במיאלומה נפוצה, סוג של סרטן דם המתפתח מתאים במח העצם.

זה מסע שנדמה כהיתולי כמעט, דווקא באזורים של כאב, טראומה והתמודדות עם האפשרות של מוות. ההחלטה לצאת אליו שוב, לאחר שגבר על המחלה, לא היתה מובנת מאליה. גם אם היה בה מרכיב טיפולי, במקור העדיף רוזן לא להתעסק שוב בסיוט שלו, כל כך מעט זמן לאחר שחווה אותו.

"המחלה, כפי שמתואר גם בספר, התחילה בלי שאדע שמדובר בסרטן", הוא מספר. "חוויתי איזושהי התמוטטות גופנית הדרגתית, עד מצב של מוביליות מוגבלת קשה. הכאבים מנעו ממני לתפקד. איתרע מזלי לקבל בהתחלה דיאגנוזה שגויה, ובהמשך שפר מזלי כי האבחנה השנייה הגיעה בזמן, לפני שנגרם לעצמות נזק בלתי הפיך.

"עברתי שנה קשה של טיפולים, שבסופה פחות או יותר הרגשתי שאני חוזר לחיים כמעט נורמליים - ואז פרצה מגפת הקורונה. כלומר, מהמחלה הפרטית שלי עברנו למחלה קולקטיבית של העולם. הייתי אמור להציג תערוכה של ציורים באוסטריה, אבל כל התערוכות התבטלו והמפיקים חיפשו תחליפים, למשל הצגת עבודות במקומות שעוד היו פתוחים לקהל רחב.

"הם הציעו לי אפשרות לעשות פרויקט בבית החולים הציבורי של העיר גראץ, והייתי מאוד ספקן, כי אני בדרך כלל לא עושה עבודות לחללים ציבוריים. העבודות שלי הן בדרך כלל פרובוקטיביות, ואני לא רוצה 'לנחות' על מישהו בחדר בית החולים שלו מבלי שהוא ירצה בכך. אבל חשבתי על מה שקורה לחולה בבית חולים - יש לו המון זמן פנוי והוא משועמם, ומשם עלה לי הרעיון לפעילות כמו דפי צביעה.

"זה באמת רעיון קצת שטותי באיזה אופן, אבל הוא אפשר לי מנגנון של צלילה לתוך המים של כתיבה על נושא קשה כמו סרטן. היה לי סייג מכתיבה אוטוביוגרפית, בטח על משהו כל כך לא נעים וטראומטי, אבל הדדליין לתערוכה לא באמת אפשר לי לחשוב יותר מדי. לקח לי ארבע שנים לעבוד על הספר עצמו, כי היתה לי רתיעה מלגעת בחומרים האלה. בדיעבד, אני שמח שעשיתי זאת, כי היתה לי תחושה שאני לא יכול להמשיך הלאה. כמו משהו שתקוע בגרון וצריך להוציא אותו".

רוזן, 61, הינו אמן מוערך בארץ ובחו"ל, שעבודותיו עוררו תהודה בינלאומית. לצד היותו פרופסור לאמנות, הוא נחשב לאחד מבכירי התחום בישראל, והציג תערוכות לאורך שנים גם ברחבי העולם. מי שמכיר את רוזן ואת יצירותיו האחרות, ובהן התערוכה "חיֵה ומוּת כאווה בראון" (שאפשרה למבקריה מסע בגופה של מאהבתו של אדולף היטלר), יודע שהוא אוהב לשחק במה שהוא קורא לו "אזורי הדמדומים". להציג את המפגשים הלא נעימים, החדים ולעיתים גם הגרוטסקיים שבין הרפתקה לסיוט, בין התמים למפלצתי.

"בהרבה עבודות שלי אני נוגע בדברים שכמעט בלתי אפשרי לגעת בהם", הוא אומר. "נניח, התערוכה על אווה בראון נוגעת בזיכרון השואה דווקא דרך תרחיש שבו אתה הופך להיות המאהבת של היטלר. במשך הרבה שנים חשבתי שאי אפשר לגעת בשואה דרך אמנות, בוודאי לא בדרך כזאת, והנה זה קרה. לא ידעתי איך נוגעים בנושא קשה ומורכב כמו עובדים זרים, למשל, מחלה, או הקשר בין זימה ויהדות. אז אני מוצא את עצמי מביא את עצמי למקומות שקשה מאוד ליצור בהם ואז משהו מאפשר את החצייה הזו. אני חושב שהרצון שלי הוא לשים את עצמי בטריטוריות שאני לא מרגיש בהם לגמרי נוח".

זה ניכר גם בתערוכה החדשה שלו, "קעקועי מלחמת עזה", שבה הוא מגיב בדרכו הנוקבת לאירועי 7 באוקטובר. בתערוכה החדשה שלו, הוא מנפץ את מה שמוגדר כטאבו: קונספציות, פרות קדושות נשחטות כמו קורבנות טרור ומלחמה, ורוזן מתייחס באופן חד וחשוף כהרגלו, בנושאים עליהם הצהיר בעבר שהוא מעדיף לא להגיב. "אפילו הכרזתי בראיון שאמרתי שאני לא מסוגל להגיב למלחמה באמצעים אמנותיים", הוא מספר ומדגיש את השינוי המחשבתי שעבר, שינוי שהוליד תערוכה שמשלבת בין המלחמה וחולותיה לבין חולי הגוף – נושא שמוכר לו היטב.

"עלה לי הרעיון לעשות מן נוף בדימויים שמופיעים על גופים שונים. לייצר איזה מן מבט על מה שקורה כאן בהווה המתמשך. העבודות נעות מכתובות קעקוע שמתייחסות לדברים מאוד ספציפיים כמו שדה תימן, מתקן עינויים שרופא שנכח בו דיווח על מקרים יומיומיים של קטיעת גפיים כתוצאה מאיזוק; יש גם מנהרה שמופיעה כמו חור בחזה, ובמובן הזה היא יכולה לייצג חרדה ישראלית או ציור שמתייחס לתודעה הפלשתינית. ברמה הדיאלקטית היה לי חשוב שיהיה בפרויקט הזה ממד רפלקסיבי וביקורתי.

"הייתה לי תחושה שהרבה מאוד אמנים ישראלים נעצרו ב-7 באוקטובר, והעבודות שלהם הביעו לידי ביטוי אבל, תחושת אובדן, רדיפה וחרדה. זה הכל לגמרי מובן ומוצדק, אבל זה לא כל הסיפור. כלומר, זה סיפור שמסיט את העיניים מכל מה שקרה מאז וזה משהו שהתערוכה הזו מבקשת לעשות. כלומר להסתכל גם אל הצד השני של המתרס". 

מבחינתו, לא מדובר בפרובוקציה לשם התגרות. "הפרובוקציה היא הדרך, היא לא המטרה", הוא מסביר. "היא לרוב יותר כמו סימפטום, ואני חושב שאני חווה אותה קודם כל בעצמי. אם עולה בי רעיון שהגוף שלי מגיב אליו בצחקוק, בהזעה או בהתכווצות מפחד, אני מבין שאיזה גבול פנימי אצלי אותגר. זה כמו בדיחות: בדיחה יכולה להיראות כמו שטות מוחלטת, אבל היא פרובוקציה בזעיר אנפין. בדרך כלל יש לה ממד עומק".