שטיסל הוא שם המשפחה של הרב שולם ובנו עקיבא, חרדים המתגוררים במאה שערים. שולם הוא אלמן, ובנו, המכונה קיווע, באמצע שנות העשרים שלו, הוא רווק. על גבי המכנה המשותף שלהם, גברים בודדים הצמאים לאהבת אמת, ניצבת הדרמה, הממשיכה את גל ההצצות לעולם הדתי־חרדי, שהחל ב"מרחק נגיעה" המופתית. לרוע המזל, מאז הרומן האסור ההוא בבני ברק נאמרו הרבה תפילות. הנה אחת שלא נענתה: "שטיסל" היא סידרה עם כל כך הרבה נשמה יהודית, אבל בלי נשמה.
גל סדרות - "סרוגים", "מעורב ירושלמי", "קטמנדו" - חשפו את החיים הרוחשים מתחת לחצאיות ולשטריימל. בדומה להן, "שטיסל" נאמנה למנהגי המגזר, מכבדת את המסורת, מעבירה את הריחות והקולות האופייניים לקהילה החרדית. אחרי ערבית ורוסית, שכיכבו בדרמות אחרות, הגיעה גם תורה של היידיש לקבל זמן מסך. השפה העתיקה זוכה לעדנה מחודשת, ולכאורה, זה היה אמור להספיק, בוודאי אחרי שכוכבים כמיכאל אלוני ואיילת זורר גויסו לתפקידים ראשיים - הוא מגלם את קיווע, והיא את אלישבע, אלמנה מרדנית ומושא אהבתו. אך זה לא.
חרף השימוש בגמ"חים, במרק עוף ובסידורי תפילה, "שטיסל" לא מצליחה להפוך את הדמויות לאנושיות ולרגש. רוב הזמן היא נראית כמו תרגיל בדקלום. דמויות קרטוניות - הרב הצדיק, בנו האמן האסטרונאוט, הבת החסודה וכד' - שהולבשו כחרדים, קיבלו ממחלקת האביזרים זקנים ופאות ויצאו למסע שכולו אמונה בדיאלוגים. זה לא עובד. אם יש אלוהים, אלוני ישמור על עבודתו הקבועה כמנחה וזורר תמשיך לחפש אוצרות בהוליווד. תשובה אחרת לא נמצאה.
* * *
מאני טיים
מד מן 6, הוט 3, 22:00
"מחקרים מראים שעל ישו עברה שנה קשה", יורה דון דרייפר אחת בפרק הסיום של העונה. העימות עם כומר בבר אפלולי מסתיים כשדון מבלה לילה במעצר. בפינאלה האיש שלא יכול לטעות הורס פרזנטציה סופר־חשובה, מודיע על מעבר לקליפורניה, מסתכסך עם פגי ועם טד, מודיע על פרידה אחת ומקבל הודעה על פרידה אחרת. "יורד?" נשאל דון הממתין למעלית. בפרק אחד קורה מה שלא קרה בעונה שלמה: דרייפר התעורר. סוף סוף.
הרבה זמן התהלך דרייפר בסמוך לתהום. האלכוהול, הנשים, השקרים. שום דבר לא נגע לו. גם הוא הפסיק אט אט לגעת. העצב שלו פחות הטריד, הקסם שלו החל לפוג. מסעותיו והזיותיו נראו תלושים. הפלאשבקים לעברו סיפקו פה ושם הסברים, אבל הגיבור נותר פאסיבי. והנה, בדיוק כש"מד מן" סוגרת עונה דלה בהתרחשויות משמעותיות, כשהיא נתלית על אירועים היסטוריים ועל דמויות המשנה, קם לו הדון. על רקע חג ההודיה מחליט איש הפלסטיק להתעמת עם עברו. קודם בישיבה מול "הרשי", המותג והאגדה, ואחר כך מול ילדיו בסצנת הסיום.
דון מתחיל לספר את האמת. האמת זרה לו. היא מרעננת כמו רומן שמתממש אחרי חיזור ממושך (פגי וטד צ'ו), היא טומנת בחובה הרבה הבטחות (בדומה למשולש בוב־ג'ואן־סטרלינג) והיא מעוררת ציפיות לקראת העונה הבאה. בזמן הקריטי באמת היוצר מתיו ויינר עשה זאת שוב. פגי מתיישבת באקט סימבולי על כיסאו של דון, ועכשיו נראה אתכם לא מגיעים לעונה הבאה לראות איך דרייפר מתאושש וזוכה מחדש בכל הקופה. שאפו.