כך התנכלו לנעמי שמר - בגלל דעותיה

נעמי שמר היתה אישה שמחה ומלאת חיים. ב־74 שנות חייה (2004-1930) היא נעטפה בחום ובאהבה, ואף זכתה בפרס ישראל. מאות משיריה הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית; "ירושלים של זהב", שכמעט היה להמנון, הוכתר כשיר הישראלי האהוב בכל הזמנים; בתי ספר, רחובות וכיכרות נקראו על שמה. כשנפטרה בז' בתמוז, לפני תשע שנים, ונטמנה לצלילי "חורשת האיקליפטוס" בבית העלמין בכנרת, כמעט השתרר בארץ אבל לאומי.

אבל באחת המגירות ב"ציפור הנפש" של שמר שכנו במשך שנים ארוכות גם כאב, פגיעות ועלבון, שעליהם לא הרבתה לדבר. שמר העזה לחרוג מהקו הפוליטי המקובל של מרבית האמנים בתקופתה. היא הזדהתה בגלוי עם המתנחלים, ודבקה בערכי ההתיישבות, שעליהם גדלה כילדה בעמק הירדן בקבוצת כנרת. ה"שבט" של שמר התרחק מהדרך הזאת. שמר דבקה בה, ושילמה על כך הן מחיר אישי ומשפחתי והן מחיר חברתי כבד.

ישראל הראל העיר פעם ש"לעולם לא נדע כמה יצירות חשובות לא נכתבו, לא הולחנו ולא הומחזו בשל הפחד שהטילה הדיקטטורה של התקינות הפוליטית, שגלשה גם לתחום שלאמנים לא מעטים חשוב לא פחות מהיצירה: ההשתייכות החברתית". האם אכן הפסדנו גם יצירות של נעמי שמר על הרקע הזה? האם גם היא צינזרה את עצמה? קשה לדעת, אבל היא לבטח כאבה את הביקורת על יצירתה האמנותית, שלא פעם היתה פוליטית, ואת התרחקותם של ידידים קרובים, לאחר שבחרה להזדהות עם השקפות הימין. שנים חלקה את תחושותיה, לעיתים בדמעות, עם ידידיה הקרובים ועם בני משפחתה. עכשיו, במלאות תשע שנים למותה, הם שוברים שתיקה.

*   *   *

"הראשון שתקף אותה", זוכרת רבקה מיכאלי, חברת נפש של שמר, "היה מבקר הספרות הידוע דן מירון. נעמי נכנסה לסוג של שיתוק. היא נפגעה ממנו קשות". מירון פירסם ב־1984 את מאמרו "זמירות מארץ להד"ם". הוא תיאר חלק מלחניה של שמר כגיבוב של חיקויים, האשים אותה במניפולציה, בפיתוי ובהדחה של המאזין, ואף התרשם ממילות שיריה כי עברה מן העיסוק בחוויה האישית ובנופי הארץ אל המוכלל והאידיאולוגי, בעיקר בשירות "מגמות הפוליטיקה המשיחית". 

"נעמי", אומרת מיכאלי, "הרגישה שמירון שופט אותה על דעותיה הפוליטיות, ולא על היצירה שלה; שאין לו באמת בעיה עם היצירה שלה, אלא עם העובדה שהיא איכזבה אותו בכך שהזדהתה עם העמדות של היריב הפוליטי. היא לקחה את זה מאוד קשה. זה הפיל אותה למיטה למשך שבועיים, עם הפנים לקיר. גם כשנחום ברנע המליץ לאנשים 'לעבור למדרכה השנייה כשהם רואים את נעמי שמר', היא נפגעה מאוד, ואני זוכרת שוב את אותו סוג של שיתוק ושל התכנסות ואת העלבון הקשה". עם זאת, מציינת מיכאלי, "היא התגברה על זה כי הכישרון שלה היה יותר גדול מהכל".

היו עוד פגיעות אישיות חריפות, מאוד לא ענייניות", נזכרת מיכאלי, "אבל שמר היא נצחית, כישרון אינסופי, מחוננת, תופעה חד־פעמית, נכס, וכפי שלא תוקפים את אורי צבי גרינברג או את נתן זך על דעותיהם הפוליטיות, ולא שופטים את יצירותיהם דרך פריזמה פוליטית אלא אמנותית, כך היה נכון ונכון גם היום לנהוג עם נעמי".

בתה של שמר, ללי (הללי), מחדדת את הדברים אף יותר. "ביני לבין אמא לא היתה הסכמה בנושא הפוליטי", היא מבהירה, "אני נטיתי שמאלה, ובתקופה מסוימת הייתי פעילה בשלום עכשיו. אמא חשבה אחרת, אבל גידלה אותי ואת אריאל (אריאל הורוביץ, בנה של שמר; נ"ש) על ערכים של חופש דעה, חופש ביטוי וכבוד הדדי. בשל כך היה לי קשה מאוד עם אנשים שהתחשבנו איתה על דעותיה הפוליטיות, מכיוון שהשיפוט המעוות את היצירה שלה בא דווקא מכיוון המחנה הפוליטי שאני מזדהה איתו". 

ללי שמר אומרת כי "זה נמשך עד היום, גם אחרי מותה. זה סוג של חוסר יושרה. אנשים באים בטענות ליצירה, מפרשים אותה לא נכון וכופים על היצירה שיפוט פוליטי. זה קרה בשלב מוקדם עם דן מירון, שכתב על אמא שלי - האדם הכי אותנטי בעולם - שהיצירה שלה מזויפת, נמשך עם נחום ברנע, ומשם אחרי מותה חילחל לסרט של יהלי גת, שהוקרן בשני חלקים בערוץ הראשון. כל מיני מומחים ייחסו לה שם משיחיות וסיאוב, וטענו שבגלל דעותיה הפוליטיות היצירה שלה התקלקלה. היו שם אנשים שקבעו ב'ידענות' שבמחצית חייה השנייה היא שקעה בכתיבת המנונים, ולא בכתיבת שירה אישית, בשעה שהמציאות והעובדות הפוכות בתכלית. אפשר לבדוק זאת. אחר כך הגדיל לעשות במאי הסרט עצמו, יהלי גת, שאמר באחד הראיונות בעקבות הסרט שהוא רואה בשינוי שחל בשמר 'בגידה'. לא פחות".

ללי שמר מציינת כי "אפילו אריאל הירשפלד, שרוב דבריו בסרט היו יפים ונכונים, טען נגד אמה שהיא בישרה את הסיאוב במדינה. זו אמירה חסרת שחר", היא זועמת. "הם גייסו את הסרט למה שהם חשבו שקרה לה, והיא לא כאן להגיב. אבל אני כאן".

"אמא", מספרת ללי, "אמרה עלי פעם שאני מתונה באופן קיצוני, אז בתור 'מתונה באופן קיצוני' - אני מאוד מאוכזבת משיפוט מעוות שכזה. המומחים הללו סבורים משום מה שצריכה להיות חפיפה בין אהבתם לשירים של אמא לבין אהבתם לדעות הפוליטיות שלה. מה לעשות, זה קצת יותר מורכב. מאיר אריאל למשל, היה אמן ענק, אבל בשיא הקריירה שלו היתה לו פליטת פה אומללה בקשר להומוסקסואלים. האם בשל כך אפסיק להעריך אותו כאמן?

"לאמא היו דעות פוליטיות, ובשלב מסוים גם יצירה פוליטית - 'איש מוזר', 'שיר הכריש', וגם טורים במדור 'שבשבת' בעיתון 'דבר', בתקופה שחנה זמר, העורכת הכי נאורה במקומותינו, ידעה להעריך איכות ואמנות, גם אם זה לא הסתדר עם הקו שלה".

"הברכיים של אמא רעדו"

הפרק הידוע, ועתה מתברר שגם הכואב ביותר, בדיון סביב שירתה הפוליטית של שמר, נרשם סביב כמה שורות ב"ירושלים של זהב". השיר, שהוצע בשעתו כהמנון חדש למדינה על ידי לא אחר מאשר איש השמאל אורי אבנרי, מתקבל היום כשיר בעל אמירה פוליטית או לפחות ערכית־פטריוטית. אבל לבת ללי ולידידים הקרובים של שמר יש כמה דברים חדשים לספר עליו. 

השורות שעוררו את קצפם של אנשי השמאל, ובעיקר את קצפו של הסופר עמוס עוז, היו "כיכר השוק ריקה" וגם "אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו". עוז כתב אז: "מה פירוש 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה?' זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה - אין יורד אל ים המלח? בעיניי ראיתי ערביות יורדות לשם. כל הזמן".

נעמי שמר הגיבה על כך עוד בחייה ואמרה: "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו עמוס עוז. ואז הפסיכיאטר אומר לו: 'אל תדאג. היא לא לבד במיטה'. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי..." שמר הבהירה: "ארץ ישראל, כשהיא ריקה מיהודים - היא בשבילי שוממת וריקה".

ללי שמר אומרת על "ירושלים של זהב", שכתבה אמה, שהשיר אמנם הוזמן על ידי גיל אלדמע, איש קול ישראל, ערב מלחמת ששת הימים, אבל מגלה: "לאמא היה מאוד קשה לכתוב את השיר הזה. הברכיים שלה רעדו. היא לא ידעה מהיכן להתחיל. בסופו של דבר היא דלתה מזיכרונה את מראות הילדות שלה. אלה המראות שהיא זכרה - זיכרונות הבילויים המשותפים עם משפחת איפלנד, משפחתו של מתי פלד (לימים אלוף במיל'; נ"ש). הן גדלו יחד, אמא שלי ומתי, והילדים היו מבלים פעם בכנרת ופעם בירושלים. היא כתבה שיר אישי, שיר זיכרונות וגעגוע ועצב, שרק בדיעבד אומץ כהמנון".

בנוסח הראשון של השיר היו שני בתים בלבד, ורבקה מיכאלי הציעה לשמר לכתוב בית נוסף שיזכיר את העיר העתיקה. בבית הנוסף הזה נכללו השורות שחוללו את הוויכוח. היום מיכאלי אומרת שהמילים "כיכר השוק ריקה" היו והן עדיין דימוי פיוטי לגיטימי. "מבחינת נעמי, זה היה ריק, כי האנשים שחיו שם, היהודים, הורחקו משם. אני זוכרת את אבא שלי טומן בכל יום את ראשו בכוכים ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, מציץ לעבר העיר העתיקה ונפשו יוצאת אליה מגעגועים. לכן הצעתי לנעמי לכתוב עוד בית. נעמי מאוד כעסה על הביקורת, ואני הייתי שותפה מלאה לכעס שלה, למרות שאם היו שואלים אותי היום אם לחלק את ירושלים, הייתי אומרת - כן, ובתנאי שהעיר תישאר פתוחה לכולם".

"נעמי תמכה באוסלו"

זווית ראייה מפתיעה נוספת על השורה מעוררת המחלוקת "כיכר השוק ריקה" מספקים בני הזוג עמוס ותמר רודנר. השניים ערכו במשך שנים את ספרי שיריה של שמר, ונמנו עם חוג ידידיה הקרובים. 

"לנעמי יש שורשים וילנאיים", מזכירים בני הזוג רודנר, "הוריה, רבקה ומאיר, כמו רבים ממייסדי כנרת, הגיעו לארץ ישראל מווילנה. לפני מלחמת העולם השנייה נעמי, שהיתה בת 5, עוד הספיקה לבקר בווילנה עם אמה. וילנה היתה אז מלאה ביהודים, ונעמי היתה אחת מהישראלים שהכירו את כל בני המשפחה שלהם שנספו בשואה. היא היתה מאוד פעילה בהנצחת בני משפחתה ובהצבת האנדרטה ביער פונאר, שבו הוצאו להורג יהודי וילנה לפני ההשמדה הממוסדת. כשפרץ הוויכוח על 'כיכר השוק ריקה', גם לנו היה מאוד קשה עם זה, ונעמי שיתפה אותנו בתחושותיה, ודיברה איתנו על וילנה. היא חשה שווילנה ללא תושביה היהודים שנרצחו בשואה היא מקום ריק. כך היא הסבירה לנו את תחושתה גם בעת שכתבה על כיכר השוק הריקה ב'ירושלים של זהב'. נעמי חשבה שמקום שממנו הורחקו יהודים, אם ברצח ואם בגירוש, הוא מקום ריק".

האם נעמי הרגישה מוחרמת?

עמוס רודנר: "נעמי, לדעתי, הרגישה הרבה יותר מוחרמת ממה שאנחנו הרגשנו שהיא מוחרמת. גם בחוגים שלנו, שחלוקים עליה בהשקפותיה, שררו ביחס אליה אהבה והערכה, אם כי היו חבר או שניים שמאלנים שהתנפלו עלינו בשצף קצף בגלל העבודה שלנו איתה. נעמי עצמה שיתפה אותנו בכך שהיא הרגישה מאוד דחויה בסביבה המקורית שלה, משהו שנקרא 'בני ההתיישבות', ממשיכי 'ארץ ישראל העובדת', אבל להערכתנו התחושה הזאת היתה מוגזמת".

האם לדעתכם היא צינזרה את עצמה, במודע או שלא במודע, כדי שלא לאבד עוד חברים?

תמר רודנר: "אני לא יודעת, אבל אני מעריכה שהיא לא צינזרה את עצמה. היא כתבה את מה שהיא חשבה. גם הפוליטיקה שלה נבעה במידה רבה מאהבה אמיתית וחושנית לארץ ישראל, לאדמה, לטבע, לצמחייה. היא כתבה מתוך הלב".

האם שמר אכן איבדה חברים בגלל שיריה ובשל עמדותיה? הרודנרים אומרים שאינם יודעים, אבל יש ממכריה שמעידים על חברויות שנפסקו, בעיקר אחרי שנישאה למרדכי הורוביץ, בעלה השני, שהיה איש ימין מובהק. אחת ממכרותיה מספרת על "טלפונים שנעמי היתה מקבלת לעיתים מחברותיה מן השמאל. הן היו מתקשרות, וכשנעמי היתה עונה, הן, בחצי צחוק־חצי רצינות, היו פונות אליה: 'הרבנית לוינגר?' זה כאב לנעמי".

עמוס רודנר: "היו שלבים שהיא חיה בקונפליקט. אני זוכר אותה חולקת עימנו רגעים שכאלה. היא למשל אמרה לנו: 'אבא שלי אומר שהתותח שירה על אלטלנה היה קדוש, ומרדכי אומר שהתותח שירה על אלטלנה היה טמא'. היא לא הוציאה את זה החוצה, אבל כשכבר הוציאה החוצה השקפת עולם, זה בא מהלב, מהרגש שלה". תמר אומרת שהדעות ששמר ביטאה "היו האמת שלה, אבל לא כל האמת. ב־93' היא תמכה בהסכם אוסלו וב־95' ביכתה את רבין".

גם לבני הזוג רודנר ביקורת על "הרוח והחושך והמים", שהוקרן בערוץ 1 על נעמי שמר. הם סבורים ששני פרקי הסרט משרתים היטב את זכרה של שמר, אבל "חלוקים על התזה שהובילה את היוצרים, תזה שנעזרה בדבוקת פרופסורים, שטענו כי הזדהותה הפוליטית עם הימין אחרי 'ירושלים של זהב' פגעה באיכות יצירתה". 

"לייחס שירים כמו 'שירו של אבא' ('ייבנה המקדש') וכמו 'חבלי משיח' - למסר, נעבעך, משיחי", אומרת תמר רודנר, "זה בורות ושטות. השירים האלה הם התכתבות מתגעגעת עם השירים ששרו בקיבוצים בלילות שבת בשנות ה־40, ושמשתרשרים מהרומן המזומר בין ההתיישבות העובדת ותנועת החסידות".

"שיחות שנגמרו בבכי"

אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי וחתן פרס ישראל, אמר פעם ששמר היא בעיניו "היוצרת החשובה ביותר שהיתה לעם היהודי מאז ימי המקרא, מאז מרים הנביאה, ואולי מעולם". הוא ציין כי "אם סורקים לאחור את המאות הקודמות, אין בנמצא יוצרת כמו שמר, ש־90 אחוזים מהשירים שכתבה אינם שירי ספר, אלא שירים מושרים ומזומרים בגרונות וברפרטואר". 

ואכן, גם אם הכהן הגזים מעט, שמר, גם אחרי מותה, היא אחת היוצרות המושמעות ביותר, מופעים מוקדשים ליצירתה ובני משפחתה שמעורבים בהנצחתה, יודעים להעריך זאת. ולמרות ההערכה העצומה אליה, חייה של שמר כיוצרת אהודה, בעלת דעות פוליטיות שאינן מקובלות על הכל, היו מורכבים. הוויכוחים הפוליטיים שאליהם נקלעה לא פעם עם ידידיה הקרובים היו קשים בעבורה. רבקה מיכאלי זוכרת שכל ויכוח פוליטי עם שמר "היה נגמר בבכי, בכי של נעמי. היא ריחמה עלי. על 'חוסר ההבנה שלי'. בשלב מסוים למדנו לא לדבר פוליטיקה". 

עודד תאומי, שהעלה עם שמר לפני שנים רבות מופע שירי ילדים, מעיד כי "נעמי היתה ישרה עם עצמה, למרות שידעה שהיא לוקחת סיכון. כשהיינו נפגשים, היא היתה מביעה את דעותיה הימניות, אבל ניסיתי להתרחק מזה. לא רציתי לריב איתה". 

שולי נתן, ששרה את "ירושלים של זהב", אומרת ששמר כמעט לא שיתפה אותה בהשקפותיה הפוליטיות. "אני זוכרת אותה כאישה חזקה, דעתנית", אומרת נתן, "כל אמן נפגע כשמבקרים אותו, אבל הביקורת התלבשה על הדעות שלה במקום על היצירה שלה, וגם האדם החזק הזה נפגע. למרות זאת, האהבה אליה היתה כל כך גדולה, שהכאב הזה לדעתי עומעם. אני עצמי אהיה כל חיי אסירת תודה לה על כך שבחרה בי לשיר את 'ירושלים של זהב', השיר ששינה את כל החיים שלי".

לשמר, שכתבה מאות רבות של שירים ופזמונים, היו גם כמה שירים פוליטיים מובהקים, שהיא התייצבה מאחוריהם בגאון. באמצע שנות ה־70 היא כתבה את "איש מוזר": "בדרך לכאן / פגשתי איש מאוד מוזר / שהלך כמו סהרורי / ממלמל לעצמו בשקט ואומר: / על משכבי בלילות אני שומע / קול פעמון גדול מצלצל / ארץ ישראל שייכת לעם ישראל..." את שירה זה חתמה שמר במילים: "... ואז מיושנת ללא תקנה / וסנטימנטלית ללא רחם / אמרתי / אנשים מוזרים - לו יהי חלקי עימכם".

שיר פוליטי נוסף של שמר היה "הכריש", שנכתב במהלך המשא ומתן על הסדר הביניים עם מצרים. "בחוף אילת או אל עריש / סרדין קטן פגש כריש... / סרדין קטן אומר שלום / והכריש מביט בו דום / תגיד שלום! קורא סרדין / והכריש אינו מבין. / אז הסרדין מרים קולו / אני מוכן תמורת שלום / לתת לך סנפיר שלם / והכריש - חירש אילם..."

שמר מתארת כיצד מציע הסרדין לכריש עוד ועוד איברים מגופו עד ש: "...הסרדין במר ליבו / הריע באוזני אויבו: / תמורת שלום גדול גדול / אני מוכן לתת הכל / זאת הכריש סוף סוף שמע / והוא סוף סוף שלום אמר / אמר שלום, חשף שיניו / והסרדין טרוף טורף..."

"השמחה היא המחאה שלי"

אחרי הנסיגה מסיני שמר כמעט לא הוסיפה להתבטא בנושאים פוליטיים. אולי חששה מה"שבט", אולי מנתק ומוויכוחים נוספים עם ידידים ועם קרובי משפחה. בארכיון הפרטי של נעמי שמר, שהועבר לספרייה הלאומית, נמצא בין היתר צרור מכתבים ששמר כתבה לאמה, רבקה ספיר, לאחר מלחמת ששת הימים. באחד מהם שמר יותר מרומזת על המחיר שנאלצה לשלם בגין ההתרחקות מהסביבה האידיאולוגית של קבוצת כנרת והמשפחה.

"אמא'לה שלום", כותבת שמר, "בשבועות הסוערים העוברים עלינו אני שואלת את עצמי לא פעם אם איני גורמת לך עוגמת נפש מיותרת. אני מקווה שלא. חוץ מההצהרות הפוליטיות (טפו!) עשיתי גם כמה דברים חיוביים בשבוע האחרון, כמו הופעות בנען ובבאר שבע. ממש תענוג לפגוש אנשים לא תל־אביבים. יענק'לה (אחיה של שמר; נ"ש) היה כאן וראיתי שגם אותו 'המאורעות' מביכים - אבל אני מקווה שיתרגל, בפרט כשעכשיו אני במחנה אחד עם חזן ממשמר העמק ועם ראשוני חניתה ועם חיים גורי. תודי שלפחות החברה היא טובה" (השמות ששמר נוקבת בהם זוהו באותה עת עם מחנה המתנגדים לוויתור על שטחים).

מדוע באמת חדלה שמר מלהתבטא פוליטית? שמר עצמה סיפקה תשובה חלקית על כך. בראיון ל"הארץ" בחורף 2000 היא הסבירה: "בימית למדתי שמצוות יישוב הארץ שעליה גדלתי כבר לא תופסת. ביישוב הארץ יש בפירוש חמדה ותשוקה. אני לא מוכנה להתבייש בכך, מפני שגדלתי על חשיבותה של ההתיישבות, אבל מאז ימית, אני מרגישה שאת הגולן כבר פינינו. זאת, למרות שכתבתי את 'שם הרי גולן', ואני מרגישה עצב איום... הקרב על הגולן הוא קרב מאוד חשוב, אבל זהו קרב אבוד. ויתרנו על ספינת הדגל שלנו - מצוות יישוב הארץ". 

אם לנסח זאת בפשטות, שמר פשוט התייאשה מהאפשרות להשפיע, וגזרה על עצמה שתיקה. היא רמזה לכך כנראה ב"על ראש שמחתי", אחד משיריה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, שבו כתבה: "...על ראש שמחתי / ענדתי זר / זר פרחי שדה / עם קוץ אחד או שניים... ועל מה יצהל קולך? / מוטב שתשירי שירי מחאה! / זה מה שהולך! / ענתה שמחתי - אני אשיר וארקוד / עד שתצא נשמתי / כי השמחה שלי / היא המחאה שלי / והיא המחאה האמיתית".

אריאל הורוביץ, אחיה של ללי ובנה של שמר מנישואיה השניים, מסרב לתאר את אמו כקורבן. "אני יודע שהיא לא רצתה לשתף פעולה אפילו עם גרם אחד של טענות לקיפוח או לחרם", אומר הורוביץ. "היתה לי הזכות ללוות את אמא בדרכה לעולם הבא, והיא היתה מאוד שמחה בחלקה. לעומת זאת, היא אכן סבלה מאנשים שהנטיות הפוליטיות שלהם עיוורו את ראייתם הצלולה". 

גם הורוביץ מבהיר כי הוא "מדבר למשל על סרטו של יהלי גת, שהשתמש באמא שלי כסמל, כדי לתאר תהליכים שקרו למדינה, שבעיניו אינם מוצלחים. אמא שלי כתבה ממקום טהור ולא פוליטי, אבל היו אנשים כגון גת שלקחו את הכתיבה שלה, אפילו את הכתיבה הכי תמימה, למחוזות פוליטיים, והלבישו עליהם כוונות פוליטיות. הסרט של גת הוקרן אחרי מותה של אמא, אבל היו אנשים שנהגו כך עם אמא גם בימי חייה והצליחו לפגוע בה, כי היא היתה אישה רגישה ופגיעה, למרות שהיתה גדולה פי כמה מכל האנשים הקטנים האלה".

ללי, אחותו, מוסיפה: "אנחנו רחוקים מכל מרירות, כי היצירה שלה חזקה מכל עיוות, ואחריה שיריה מפכים להם, כפי שכתבה בעצמה".

יהלי גת: "לא שופט כאב"

יהלי גת, במאי הסרט "הרוח והחושך והמים", מסר בתגובה: "הסרט מחמיא לשמר, אחת היוצרות הגדולות שקמו לנו. כשאמרתי לאחר הסרט שחשתי בגידה מצידה, אמרתי זאת מנקודת מבט הומנית של מי שחש כי אחרי מלחמת ששת הימים ישראל איבדה את הקשר עם ערכים שבעיניי חשובים ויקרים. היא התרחקה משירים אישיים והלכה יותר לשירי המנון. את הדברים אמרו בסרט אנשי אקדמיה בעלי שם. 

"אני לא שופט את הכאב של ילדיה, ובכלל - לכל אחד יש את הנעמי שמר שלו, ואי אפשר שהסרט ירצה את כולם. למיטב שיפוטי, הסרט ממצה ומשקף את הדמות של נעמי בצורה נכונה והגונה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו