"אני לא גיבור ואני לא אוהב לצאת ולספר מה שהיה", כך סיפר אמש (ראשון) יואל שלזינגר בשיחה ראשונה ל"ישראל היום" על חלקו במאמצי הסיוע לניצולים באסון מירון. "גם לא יוצא לי מזה כלום, רק סיפרתי לחברים ולכל מי שהיה לידי. כל אחד היה עושה מה שעשיתי".
יואל שלזינגר הוכרז כגיבור היום ברשתות החברתיות לאחר שהפעיל החברתי החרדי, אריאל אלחרר, פרסם עליו ציוץ בטוויטר. "האדם שבצילום גילה תושייה. הוא קפץ על הגדר ושלף בכוח ילד", כתב והוסיף: "השערים פורקו והבחור הזה עזב את המקום ולא נצפה יותר בשום תיעוד. שמו של המלאך הזה הוא רבי יואל שלזינגר מביתר עילית, תגידו לו תודה".
"לא תאמין לי אבל לא ראיתי כלום. לא ראיתי את התמונות האלה. אבל כולם התקשרו, אמרו לי".
"גם אם הייתי רוצה להציל ילדים רבים, לא יכולתי. ניתן לראות בתמונה שהייתי בגובה שלושה וחצי מטר, ומתחתיי גם כמעט ולא היו ילדים בכלל. אבל מה שיכולתי, עשיתי. כל הזמן צרחתי מלמעלה: חבר'ה, יש פה פיגוע! תלכו אחורה! היום חלק מאלה ששמעו את הצעקות שלי, התקשרו אליי, אמרו ששמעו אותי ובזכותי הלכו אחורה וניצלו. אני לא יודע איך שמעו, כי אני לא הרגשתי ששומעים אותי. הרגשתי בתאי הגזים, זה מה שהרגשתי. צרחתי להם ללכת. אני הייתי למעלה, בחדר שהתפללתי בו, וראיתי מה שקורה. ולמטה גם ביקשו ממני מים".
"מאד נזהרתי. לחבר'ה שהיו מול הפנים שלי יכולתי לעזור, אלה שלא מתו בסוף. לאלה מהחלק העליון של המעבר, יכולתי לעזור. ולאלה שהיו בחלק התחתון, כבר לא יכולתי. הגב שלהם היה לכיווני".
"מי שפשט את היד שלו, זרקתי לו בקבוק מים לתוך היד. בעזרת השם, הקב"ה עזר לי 'לצלוף' להם בקבוקים ישר לתוך הידיים. וכל הזמן צרחתי עליהם ללכת משם, ללכת. בהתחלה לא רציתי להשפריץ מים למטה, כדי שלא ייהרס להם הכובעים".
"בעזרת השם לא, יש לי גמישות, בזכותה כן הצלתי ילד אחד. אם הייתה לי תמונה איך שאני מציל את הילד, הייתי משלם עליה הרבה מאוד כסף, עשרות אלפי שקלים. היה ילד אחד שהצלתי, ילד 'חלאק'ה', בן למשפחת סלומון. כמובן שלא זרקו אותו אליי לחלון, כי לא היה אפשר בכלל לזרוק. אנשים שם לא יכלו להזיז את ידיהם, ובטח שלא לזרוק לי ילד".
"הכנסתי את הרגל שלי לתוך החדר ונעלתי אותה. הדלת הייתה על הברך ויש לי שם שטף דם מאוד חזק מרוב הלחץ. פשוט שלחתי את כל הגוף שלי כמו נחש למטה. הראש שלי והידיים היו למטה".
"זה התחיל כשהאבא זרק לי את השטריימל שלו ואליו לא הצלחתי להגיע בגלל הגובה. הבנתי שאם לשטריימל לא הצלחתי להגיע, בוודאי שאל הילד לא אצליח. אז פשוט באינסטינקט של שנייה, ואני מכיר עצמי ויודע שיכול לעשות את זה, ובאמת עשיתי שרירים חזקים ברגל הזאת בזמן הזה, העפת את עצמי כמו נחש למטה כל הגוף שלי".
"תפסתי את הילד. לא הגעתי מתחת לכף היד, רק אליה הצלחתי להגיע, ופשוט העפתי אותו לתוך החדר. ליטפתי אותו קצת והוא בכה ואמרתי טוב שהוא בוכה, הוא חי. עוד שנייה היה מת כי איפה שהיה, מטר לפני זה נפל הראשון. הוא שכב כבר עשר דקות, כיסו אותו ואחרי זה עשו לו שוב החייאה. הילד היה שם ועוד דקה היה מת. החזרתי אותו והוא נרדם".
כששלזינגר יצא חזרה הוא ראה שאנשים לא זזים ונופלים אחד על השני. "אמרתי 'אין כובעים, אין עניינים', כולם על הרצפה וכולם לא מבינים מה קורה פה בכלל, ממשיכים לרדת. אז לקחתי בקבוקים קטנים כאלה ופשוט זילפתי עליהם. היה כל כך צפוף שאף אחד לא היה יכול להרים יד".
"נכון, כי זה מה שהייתי צריך לעשות, מה הייתי צריך לעמוד ולא לעשות כלום?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו