המדינה חוגגת 73, ולכבוד המאורע אספנו חלק מההצלחות התסריטאיות שנולדו כאן, כי בשלב זה של התערות תעשיית הטלוויזיה הישראלית בזו הבינלאומית יש הרבה יותר מדי שמות שצריך להכיר, וסדרות ששבו קהלים גם במקומת רחוקים והוכיחו כמה ישראל היא מדינה קטנה מוצפת רוכשים. מפאת חוסר מקום התמקדנו באהובים ביותר, אבל אזכורים ראויים חייבים להינתן גם ל"רמזור", "פלפלים צהובים" ו"הנערים", שכל אחת מהן זכתה לדרגות הצלחה שונות בנכר.
"הכספת"
בתחילת המילניום הנוכחי רכשה רשת CBS את שעשועון הטלוויזיה המקורי שיצרו ארז טל (שכבר אז התהדר בכינוי "גאון טלוויזיוני") אורי גרוס ורותי ניסן, והארץ (או לפחות תעשיית הטלוויזיה שבה), צהלה. הרעיון ששעשועון טריוויה במהותו, שחוקיו נהגו ונרקחו על ידי מוח ישראלי שגם הנחה אותו, יזכה לגרסאות משלו בחו"ל היה בלתי נתפס.
לא נכנס כאן לחוקים ולכללים של "הכספת", בעיקר כי הם לא היו פשוטים בכלל והרגישו רחוקים מאוד מפורמטים נגישים יותר בהגשת טל, כמו "גלגל המזל", אבל בעשור הראשון של שנות ה-2000 עוד היה מקום בטלווויזיה לפורמטים מורכבים יותר. וכך מצא עצמו הגיים-שואו "הכספת", שירד לבסוף משידור בארץ ב-2007, נמכר לערוצים במדינות נוספות כמו רוסיה, תאילנד,צרפת, הונג קונג, ויאטנם, פורטוגל, קפריסין, יוון, רומניה ורוסיה ובריטניה. לארז טל זה כמובן עשה רק טוב (תדמיתית, מקצועית וכלכלית), והמכירה הגדולה אישררה את מעמדו כאדם בעל מגע זהב בכל הנוגע לתכני המסך הקטן.
"מסודרים" שהפכה ל-"Loaded"
תאמרו עליה שהיא קלילה מדי, תאמרו שהיא הייתה מעט שטחית. הכל נכון. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מ"מסודרים", הסדרה הקומית של מולי שגב ואסף הראל שעלתה לשידור בקשת ב-2006 והפכה ללהיט גדול (לא מעט גם הודות לשיר הנושא "מה שאני רוצה" של שרון הולצמן) - וזה את עובדת היותה כיפית מאוד.
הרעיון היה פשוט: בשיאה של האידיאליזציה הישראלית לעולם ההייטק והסטראט-אפים, כשיזמים או מתכנתים צעירים יצאו מ-8200 והתחילו לעשות מיליונים, להתעשר פה בגדול ולאמץ גינונים נובורישיים, באו הראל ושגב וכתבו סדרה בדיוק על זה. חברי ילדות/צבא שעושים את האקזיט המיוחל, הופכים למיליונרים בשניה, לא לגמרי יודעים איך להתמודד עם הממון והמעמד החדש וכמובן, לומדים בדרך שיעור חשוב על כמה כסף זה אחלה אבל גם איתו הבעיות נותרות אותן הבעיות. את ארבעת המסודרים גילמו אסי כהן, ערן זרחוביץ', מאור כהן (שלושה מהם יגלמו כמה שנים מאוחר יותר את שאולי, אמציה וקרקו של "הפרלמנט") והראל עצמו, כל אחד מהם טיפוס בפני עצמו שמתמודד אחרת עם הממון הרב החדש שלו.
הגרסה הישראלית הייתה נהדרת והשאירה טעם של עוד (לאחר שהסתיימה כעבור שתי עונות בלבד), בטרם רכשה רשת "Fox" האמריקנית את הזכויות להפיק גרסה משלה לתכנית. זה אמנם לא קרה בסוף, אבל דווקא בשוק הבריטי הביעו התעניינות ובשנת 2017 עלתה בערוץ 4 הבריטי הגרסה שלהם ל"מסודרים", שזכתה לשם ההולם "Loaded". מלבד זאת, אם גם אתם חושבים ש"מסודרים" קצת יותר הזכירה במהותה וברוחה את "הפמליה", אתם לא לבד.
"בטיפול" שהפכה ל-"In Treatment"
ההצלחה של "מסודרים" הייתה רק ראשיתו של בליץ מכירת הסדרות הישראליות להפקה בנכר. יש שיאמרו שהוא אפילו לא נחשב להצלחה גדולה, והם לא לגמרי טועים. אבל על הפופולאריות בחו"ל של "בטיפול" של חגי לוי, שהפכה מחוץ לישראל ל-"In Treatment" קשה להתווכח.
אפשר להגיד שהרעיון של "בטיפול", שכמשתמע משמה שמה במרכזה הליך פסיכולוגי בין מטפל למטופל, כל כך פשוט ואוניברסלי עד שלא ברור איך לא חשבו עליו לפני כן. אבל זה לא לגמרי יהיה מדויק, מהסיבה הפשוטה שמישהו באמת חשב עליו כבר: זוכרים את "הסופרנוס" וסצנות הטיפול הפסיכולוגי של טוני סופרנו והפסיכולוגית ד"ר מלפי? או אפילו בדרמה הקומית "אלי מקביל". אבל "בטיפול", שבמרכזה עמדה דמותו של המטפל ראובן דגן בגילומו של אסי דיין, הפכה את הסצנות שבסדרות הללו, שנועדו להניע את העלילה או להעניק זווית, מימד ועומק חדשים לדמויותיהן, לדבר עצמו. זה עבד כל כך טוב (וגם לא הצריך יותר מדי במונחי עלויות הפקה), ששנתיים לאחר ירידת הסדרה מהמסכים בישראל עלתה ב-2008 גרסה אמריקנית ברשת HBO, שזכתה להצלחה ולשבחים רבים.
"בטיפול" הזרה הייתה מבוססת ברובה על התסריט הישראלי (ואפילו נעימת הפתיחה שלה נותרה כמו בסדרה הישראלית המקורית, פרי יצירתו של איש נקמת הטרקטור, אבי בללי). היא זכתה בשני פרסי אמי (מתוך ארבע מועמדויות) פרס גילדת התסריטאים ובפרס גלובוס הזהב מתוך חמש מועמדויות. לבסוף היא ירדה משידור ב-2011 אחרי שלוש עונות, אבל ממש לפני מספר חודשים HBO אישרה כי הסדרה תקום לתחייה בעונה רביעית וחדשה ממש בקרוב, ב-23 במאי.
"בטיפול" נחשבת לסדרה הישראלית הראשונה שנמכרה והצליחה גם בגרסתה באנגלית. במובנים רבים, ההצלחה של "In Treatment" סימנה את ישראל כיצאנית תכנית ופורמטים בעלי פוטנציאל הצלחה בינלאומית.
"חטופים" שהפכה ל-"Homeland"
הנה דוגמה נדירה לסדרה שהצליחה בארץ, אבל בחו"ל היא הצליחה אפילו יותר. "חטופים", שיצר גידי רף, קיבלה הרבה "לא" מגופי הפקה שונים, עד שפגשה את רון לשם, אז סמנכ"ל התוכן של קשת, שהחליט לתת לה אישור. נישאת על גלי המומנטום וההצלחה של "בטיפול", עלתה "חטופים" במרץ 2010 לשידור בארץ ומיד ריתקה צופים רבים אל המסכים, לא מעט בשל העובדה כי היא עסקה בנושאים שהיו טאבו בעולם היצירה המקומי, כשסיפרה את סיפורם של שני חיילים חטופים ששבים לישראל אחרי 17 שנים בשבי הסורי. כמו עוד סדרה ברשימה הזו - אסי כהן לקח בה חלק וכמוהו גם ישי גולן, יעל אבקסיס, סנדי בר ומילי אביטל. במשך שתי עונותיה נגעה "חטופים" בפצע הישראלי החשוף מכולם - דילמת פדויי השבי, הפיכתם לסמלים לאומיים והתמודדותם עם קשיי ההתערות המחודשת בחברה (כשמתחת מסתתר לו סיפור מורכב יותר ומסתורי). צריך לזכור שעונתה הראשונה שודרה בעוד בטרם הושב גלעד שליט משבי החמאס, כך שהנושא הטעון עמד במרכז שיח תקשורתי וציבורי פעיל.
אבל מתברר שלא רק בארץ היה לנושא זה אפיל רב. בדצמבר 2009 פורסם כי רשת FOX רכשה את זכויות ההפקה של הסדרה. כך נולדה לה "Homeland", אדפטציה אמריקנית בכיכובם של קלייר דיינס ודמיאן לואיס, שזכתה להצלחת ענק. האחות מאמריקה גרפה פרסי גלובוס הזהב בקטגוריית "הסדרה הטובה ביותר" בשנים 2011-2012, זיכתה את שחקניה בפרסי גלובוס בקטגוריות שחקן ושחקנית וקטפה גם את האמי. זכויות השידור של הסדרה המקורית נמכרו לפלטפורמות הסטרימינג "הולו" ולערוץ הבריטי Sky Arts, וגם זכויות ההפקה נמכרו למדינות נוספות לארצות הברית, כמו הודו, רוסיה, טוריקה, קוריאה ומקסיקו. בדירוג של ה"ניו יורק טיימס" מדצמבר 2019, בחר המגזין הנחשב את הגרסה הישראלית למקום הראשון ברשימת הסדרות הבינלאומיות הטובות של העשור שהרכיבה.
"להיות איתה" שהפכה ל-"Beauty and the Baker"
הקונספט מאחורי "להיות איתה", הקומדיה הרומנטית הטלוויזיונית שכתב ויצר אסי עזר, היה סיפור אהבה בין מעמדות קלאסי. כזה שראיתם אפילו ב"אלאדין", מינוס קוף ועם טוויסט ישראלי. אביב אלוש גילם בה את עמוס דהרי, אופה מבת ים ובחור עממי ודי פשוט. נועה הולנדר, בגילומי של רותם סלע, היא דוגמנית, סלבריטאית ובת מעמד גבוה - כלכלית וחברתית. עד מהרה הם מתאהבים ונכונות להם עוד הרפתקאות, כפי שודאי הייתם מצפים מסיפור בסיסי אך אפקטיבי זה.
"להיות איתה" עלתה לשידור בארץ בסוף 2013 וזכתה להצלחה, אך הסתיימה ב-2017 כעבור שתי עונות בלבד (כשהשלישית נמצאת בשלבי פיתוח בימים אלה, אחרי שכבר היה נדמה שלא תשוב עוד למרקע - יותר מסיבות אישיות של כותבה ולא בשל חוסר ביקוש). בינתיים היא זכתה להתעניינות מצד ערוץ 4 הבריטי, שהחל מקיץ 2016 החל לשדר אותה כפי שהיא בעברית (בז'רגון הפנים-תעשייתי זה נקרא "קלטת") תחת השם "Beuty and the Baker" ("היפה והאופה"), עם כתוביות באנגלית. פחות משנה לאחר מכן נמכרה הסדרה לאמזון וב-2018 עלתה "להיות איתה" לשידור בנטפליקס.
וזה לא נגמר שם: במאי 2019 קיבלה רשת הברודקאסט ABC אישור להפקת פיילוט לגרסה אמריקנית של הסדרה, שעלתה לשידור בדיוק לפני שנה בהפקת יוניברסל טלוויז'ן, אולפני ABC ו-"Keshet Studios". בהמשך נמכרה הגרסה האמריקנית לשירות הסטרימינג האוסטרלי Stan, בעוד הגרסה הישראלית המקורית נמכרה לערוץ הסלובני Planet TV. מדינות נוספות שבהן היא נמכרה להפקת גרסאות מקומיות הן רוסיה, יוון, ברזיל, הולנד והודו. לא רע בכלל.
"אופוריה" שהפכה ל-"Euphoria"
והנה דוגמה נהדרת להצלחה של השנים האחרונות. בין 2012 ל-2013 שודרה ב-HOT סדרת דרמה שעשתה כאן לא מעט רעש. "אופוריה" שמה במרכזה את חייהם של צעירים ישראליים שסימלו בדיוק ההפך מגיבוריה של כל סדרת נעורים ניינטיזית, מסוג "דוסון קריק", "הילסייד" האיומה ואחיותיהן לז'אנר. במקום שבו ברנדון, דילן, קלי וחבריהם ל"בוורלי הילס 90210" המיתולוגית אמנם התנסו בסקס, סמים ואלכוהול אך נשפטו על כך לחומרה והציגו מסר דידקטי של המנעות, ב"אופוריה" (שכתב רון לשם וביימה דפנה לוין) לא היה מקום או צורך בהתנצלויות. הדמויות בסדרה, בני דור ה-Z, קיימו יחסי מין, שתו לשוכרה ולרגע לא הרגישו צורך להסביר את עצמם. "אופוריה" סיפרה את סיפורו של דור שגדל עם מסכים צמודים לעיניים, שלא יודע לקבל "לא" וסף הרגש שלו גבוה משלכם. הרבה יותר גבוה.
בישראל יצרה הסדרה מהומה תקשורתית, שהתחילה בביקורת המומות והסתיימה בדיון ציבורי, כשחברת מועצת הכבלים אורלי יחזקאל קראה להסרתה מן המרקע משום ש"היא מציגה את הנוער שלנו באור נורא שלילי". יחזקאל כעסה על היעדרו של מבוגר אחראי בסדרה, והגדירה אותה כ"סדרה קשה, לא חינוכית שלא מתאימה כלל וכלל". העיסוק בנושא, כמו כל פולמוס ציבורי, הגביר את ההתעניינות ב"אופוריה", מספיק כדי לגרום לרשת HBO להעלות ביוני 2019 את "Euphoria", גרסה אמריקנית מצליחה (ויש שיטענו - אף הרבה יותר קיצונית). אל נעליהם של רוני דלומי ומאור שוויצר הישראלים נכנסו שמות לוהטים בשוק הטלוויזיה האמריקני, כמו השחקנית זנדאיה (הזכורה מ"ספיידרמן"), מוד אפאטו (בתו של היוצר ג'אד אפאטו) וסידני סוויני מ"סיפורה של שפחה". עד כה שודרה הגרסה הזרה בעונה אחת (פלוס ספיישל) והיא תשוב בקרוב לעונה שנייה. בינתיים היא זכתה לשבחי המבקרי על עלילתה, משחקה ושימושה בצילום ובשפה קולנועית.
"פאודה"
רוב הסדרות שהוצגו כאן עסקו, כאמור, בנושאים שיכלו לעניין בהתאמות הנכונות קהלים זרים. הזדהות היא כמובן דבר חשוב בכל מפגש של תוכן עם קהל. אבל את הסכסוך הישראלי-פלשתיני קשה לתרגם למדינות אחרות, מעצם היותו מורכב, סבוך ומאוד אופייני לאזור. קשה לחשוב על סיטואציה פלונטרית ומשוגעת כל כך שנורמלה במשף שנים רבות, ואשר תתאים את עצמה לסיטואציה דומה במקום אחר על פני הפלנטה. במקרה של "פאודה" (מונח שמשמעותו בערבית - "כאוס", או "בלגן") לא ממש היה צורך בכך.
"פאודה", פרי עטם של העיתונאי אבי יששכרוף וליאור רז שגם משחק בה, עלתה לשידור בתחילת 2015 ב-yes. היא גוללה את סיפורם של חברי יחידת מסתערבים אל מול מחבלי חמאס, והצליחה לשלב יחד דרמה, אקשן, מתח ודמויות עגולות ומורכבות. נקודת החיבור של ישראלים רבים אליה הייתה טבעית, כמעט מובנת מאליה, והיא זכתה (ולמעשה עדיין זוכה, אחרי שלוש עונות ואחת שעוד תגיע בהמשך) לפופולאריות רבה, שבחים מהמבקרים ושלל פרסי האקדמיה לטלוויזיה.
עד כדי כך טובה הייתה "פאודה", עד שעלתה ממש כפי שהיא לשירות הסטרימינג של "נטפליקס" העולמית בנובמבר 2016. היא נחשבת לאחת הסדרות הראשונות שנמכרו כפי שהן לגופי שידור זרים, והאמת היא שכפי שמעידות הביקורות עליה בחו"ל - "פאודה" עובדת מצוין גם בתרגום לאנגלית או כל שפה אחרת. ממש כפי שהוכיחו סדרות כמו "בית הנייר" - אקשן וכתיבה טובה עובדים טוב בכל שפה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו