את כל ילדי הגן הוא היה מניף אל־על, מחייך ושואל לשלומנו בכל פעם שהיינו חולפים על פניו בשבילי קיבוץ יטבתה הצעיר. הוא היה דמות משמעותית בקיבוץ: ברפת, במזנון ובמזכירות.
הוא התגייס לנח"ל, אבל נפל כצנחן במילואים במלחמת יום הכיפורים. דוד אתיאל שמו, בן 42 נשאר, והוא הזיכרון הראשון שלי מיום הזיכרון.
זיכרונות נשארים איתנו. הם מציפים את האם שחוגגת יום הולדת לבנה שלא הכיר את אביו, הם צצים בראשו של תלמיד שחולף בכביש ליד המקום שבו נפל אחיו. הם מגיעים ערב לפני יום האזכרה, ולפעמים הם מפתיעים - בלי סיבה ובלי הזמנה מראש - וממלאים אותנו בגעגוע.
הזיכרון הוא אישי, פרטי, מקודש. הוא הולך איתנו ומתפתח איתנו. לעיתים הוא מתעתע ולעיתים חד כתמול שלשום.
ביום זה אנחנו כחברה הופכים את הזיכרון לקולקטיבי. כולנו זוכרים דרך תמונות של אלה שנותרו צעירים לנצח, סיפורים של חברים לנשק שנפלו בקרב, שירים של חיילים שכבר לא יחזרו לחייך - זוכרים יחד עם משפחותיהם ששילמו מחיר כבד כל כך.
לימים, נוספו לתמונה של דוד תמונות של חברים לנשק, חברים ליחידה שלא זכו להשתחרר מהצבא - כך היו ניר פורז, ארז בורקו ועמנואל מורנו - עם כולם עברתי כברת דרך ושירות משותף, עם כולם יש לי זיכרונות של חיים, ריצות בוקר, התייעצויות ליליות, מבצעים עלומים, ויכוחים ושיחות על נושאים איזוטריים ומהותיים כאחד - זיכרונות של חברים.
כמפקד לאורך השנים של סיירת מטכ"ל, של חטיבת הנח"ל, של חטיבת הצנחנים במילואים, נוסף עוד נופך ליום הזה - ובמרכזו חיילים וקצינים ששירתו בפיקודי, ששלחתי למשימה ושעליהם פיקדתי בקרב. הם שיצאו למשימתם לבלי שוב. הכרתי אותם פחות ככל שהתקדמתי בדרגות, וזכיתי להכירם לעומק רק דרך עיני משפחותיהם.
את תמיר, איתן, עודד, אבי ורועי הכרתי דרך העיניים הדומעות של הוריהם שחרב עליהם עולמם, דרך עיני האחים שכעת מבינים שילדיהם לא יכירו עוד את הדוד, דרך החברים שמתגעגעים לגוון הקול, לתנועות, להליכה הייחודית ולמחוות הקטנות - כולם חקוקים בליבם לנצח.
לילדים שניצבים היום דום בצפירה ביטבתה - הקיבוץ שכבר קצת פחות צעיר, אך אסף לאורך הדרך עוד מצבות - יש זיכרונות טובים. זיכרונות של חייל שמצדיע לדגל, של ימי קיץ רגועים, של ביטחון. הם יודעים שאותם לובשי מדים, שבנופלם הותירו חלל עמוק, עשו זאת במסירות נפש אין קץ. הם אלו שמלמדים אותנו יום־יום מהם כוח, אחדות ועוצמה.
הנופלים כולם אחינו הם, וכפי שכתבה רחל המשוררת: "ברית אמת היא לנו - קשר לא נפרד. רק אשר אבד לי - קנייני לעד".
והאחים האלה ממלאים את עיניי בדמעות, הם חלקים חסרים בלב, והם גם אלו שמצווים עליי להמשיך בדרכי.
המשפחות אתיאל, פורז, בורקו, מורנו, נגיאני, ברק, בן־סירא, גרינצוויג, פלס ועוד רבות אחרות לצערי, הן כולן גם משפחתי שלי – האחים אחיי, ההורים הוריי, וחבריהם חבריי, כולם הם עם ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו