כולנו מכירים את המקרה הבא: שוחחתם הרבה בוואטסאפ או בפייסבוק, ואף יצאתם לכמה דייטים, אבל אז הגיעה ההודעה שבה נכתב: "אני חושב שאנחנו לא מתאימים, זה קשור אליי".
אמי גייר, כתבת במגזין קוסמופוליטן, מספרת על מקרה שקרה לה. "בסך הכל שוחחנו ברשתות החברתיות במשך חודשיים, ובגלל הקורונה נפגשנו רק 3 פעמים לפני שהוא חתך, ובכל זאת הרגשתי אגרוף בבטן. זה היה חדש לי כי היו לי בעבר מערכות יחסים ארוכות של שנים ורק אז הייתי שבורה, אז למה כאן, אחרי שלוש דייטים בלבד, התחלתי להתאבל על קשר שכלל לא נוצר?".
בעקבות תמיהה זו, פנתה גייר לשני פסיכולוגים מומחים ליחסים וזוגיות שהשיבו את אותה התשובה: זה נורמלי להתאבל על קשר קצר אם הוא היה טוב.
הפסיכולוגית הקלינית ניקול מק'קנס הסבירה לה כי "למעשה, לא משנה אורך הקשר, אלא איכות הקשר. אנחנו יכולים להתאהב מהר באנשים לא בגלל מי שהם אלא בגלל איך שהם גרמו לנו להרגיש, וזה טבעי ונורמלי. אם הרגשת מוגנת, בטוחה ומיוחדת במשך הקשר, אם הרגשת כמה כיף היה לכם ביחד ואיזה פוטנציאל של ממש היה כאן אחרי המון דייטים סתמיים, הרי שתחושת האבל שלך היא אמיתית לחלוטין. זה כמו להתאבל על האפשרות לזכות בפרס גדול שכבר לא תזכי בו".
המציאות הזו ממילא מחייבת להסביר לחברים או לחברות התמהים כי "מותר להרגיש רע במצב כזה. בדרך כלל דייטים לא משאירים בנו חותם של ממש, ואם אדם אחד השאיר חותם, הרי שהאבל טבעי ומשמעותי בגלל איכות הקשר ולא בגלל משך הזמן".
הקורונה העצימה את הצורך בקשרים
מעבר לאבל הראשוני, מסבירה גם ד"ר אנג'לינה ארצ'ר, פסיכולוגית מנוסה ליחסים במרפאה הקלינית בלונדון הארלי תרפיה, כי "הקורונה העצימה את הצורך של אנשים בקשר עם אחרים. היינו נואשים לחיבור אנושי, כך שתהליך ההיקשרות בתקופה זו היה יותר חזק. אנשים שוחחו הרבה יותר דרך הרשתות החברתיות או דרך וידאו ונפגשו מעט. כשהם כן נפגשו, זה היה בבתים ולא במקומות ניטרליים, וזה יצר הרגשה של היכרות יותר עמוקה של האחר, כי ראינו אותו במרחב האישי. כמובן זו אשליה, אבל היא יצרה היקשרות יותר חזקה".
ד"ר ארצ'ר מסבירה עוד כי "בדרך כלל האכזבות שלנו ממוסכות על ידי עבודה, על ידי רעש החיים, על ידי חברים ודברים נוספים, אבל בקורונה, כשפחות יצאנו ועבדנו מהבית, ההשפעה של רצון בקשר מצד אחד, ומצד שני, החוסר בדברים שיכלו 'לרפד לנו את האכזבה' גרמו לאנשים להיפגע יותר".