פניה עוז, בתו הבכורה של הסופר עמוס עוז ז"ל, הגיבה לטענותיה של הבת השניה גליה אודות התעללות. בפוסט בפייסבוק שפרסמה היום (רביעי) מתארת פניה את הילדות וההתבגרות בבית הוריה, ומאשימה את אחותה הקטנה בעיוות האמת בספרה האוטוביוגרפי החושפני שיצא לאחרונה "דבר המתחפש לאהבה".
"דבר שמתחזה לאמת: תגובתי לספרה של גליה עוז", פתחה פניה את דבריה, בפוסט ארוך ומפורט. "שמי פניה עוז. אני כן הייתי שם. בין 1960 ל-1979, כל יום, משעה ארבע עד 18:45 אחר הצהריים, ובשבתות גם בין תשע ל-11:45 בבוקר... הפוסט הזה משועבד לדברי אחותי, שהיא, מבחינתה, אחותי-לשעבר. אני מבקשת להשיב כאן לטענות שהטיחה גליה באבי, טענותיה על אודות אמי, ובעקיפין (ופעמים רבות בעל פה) גם בי ובאחינו דניאל. פייסבוק איננו הפלטפורמה המועדפת שלי, אבל אחרי שראיתי את התנהגותם של אנשי תקשורת בפרשה הזאת - לא כולם, חלילה - אני מבינה שכאן האפשרות הפחות רעה.
אחדים מחבריי אולי יפסיקו לתמוך בי אחרי הדברים האלה וחבל", המשיכה פניה, "אבל כאן אני עומדת. הגענו לנקודה בה השתיקה מכאיבה הרבה יותר מן הדיבור, גם לי וגם לאהוביי. לכן אסור לי להמשיך לשתוק. כבר לא 'אצילית', אבל כאן אני עומדת. חובה עליי לספר את האמת כפי שאני יודעת אותה. לא למען זכרו הטוב של אבא. יילך זכרו של אבא לגורלו, לקץ הימים, עד שיחדל ולא יהיו לו עוד קוראים, אוהבים או שונאים. אני כותבת כאן למען החיים, וגם בשם ערך האמת. אין לי ברירה מוסרית אחרת".
פניה תיארה בפוסט ילדות שמחה, תומכת ומחבקת, מצד אב שאהבתו אל בנותיו הייתה בלתי ניתנת להכחשה. חרף מורכבותו הנפשית הרבה וסביבת הקיבוץ המאתגרת חברתית, היא הציגה את יחסי האב ובנותיו כתקינים ואוהבים. בעוד שאינה מכחישה את שלושת האירועים האלימים המתוארים בספר, היא טוענת כי הם נצרבו בזכרונה של בת הזקונים משום שהיו כה חריגים במהותם. "בספרה של גליה מתוארות שלוש אפיזודות של אלימות מצד אבא", כתבה פניה. "סילוקה מן הבית באמצעות גרירה במדרגות, שפיכת קפה קר עליה, ומכות שהכה אבינו את אמנו. התקרית הראשונה אכן היתה. גם אני זוכרת אותה. ברצון הייתי מאשרת מיד את טענת אחותי על האירוע הזה, אלמלא נגררה אחריה שורה איומה ומבהילה של אי-אמיתות.
הפוסט של פניה עוז
'אי-אמת' יכולה להיות שקר ברור, או מניפולציה ביודעין, או הזיה, או הטיית זיכרון מתמשכת, עד כדי אמונה טוטאלית במה שלא היה, שפושטת במוחו של אדם שהפך את חייו-שלו לגיהנום מתמשך. אולי בעזרת פסיכולוג או פסיכולוגית, אולי בהשפעת ספרים מרעילים, ואולי בעיקר בכוחות עצמו. כן, הגרירה במדרגות והטחת הקללה 'טינופת' אירעה, והיא חקוקה בזכרוני כמעט כמו בזכרונה של גליה. אולי גם מאותה סיבה עצמה: מפני שזה היה כל כך טראומטי. כל כך יחיד במינו. כל כך שונה מאבא שהכרנו, היא בת ה-8 ואני בת ה-11.
"בפרשיית התזת הקפה הקר לא נכחתי. בשעות הצהריים הייתי בדרך כלל בעבודה שלאחר בית הספר, וגם גליה לא הרבתה להגיע לבית ההורים בין שתיים לארבע, כשמרבית חברי הקיבוץ נמו את שנת הצהריים. על פרטי הדבר הקשה הזה אני מאמינה לגליה עצמה ולחברה היקר יוסי צור. יש רק בעיה אחת: אלה שני המקרים היחידים בהם נקט אבא אלימות כלפי גליה. כך על פי ספרה של גליה, וכך על פי זכרוני".
מכאן האשימה פניה את גליה בכך שהפכה אירועים נקודתיים לחווית התעללות מתמשכת בבית אביה: "לא היתה 'שגרה של התעללות סדיסטית', גם לא רגשית. לא 'אלימות יצירתית', לא 'בבית היה טרור', לא 'אירועים קשים רדפו זה את זה' ולא 'את הסימנים הכחולים הסתרתי מאחורי שרוולים ארוכים, גם בקיץ'. כל המשפטים הללו הזרועים בספר הם תחבולה דקדוקית פשוטה ומזוויעה: הפיכת עבר חד-פעמי לעבר מתמשך".
בהמשך כתבה עוז כי דווקא גליה היא זו שהייתה מטיחה משפטים קשים בה ובהוריהן וכי בניגוד לטענותיה, תרומתה ליצירת האווירה הטעונה בבית הייתה רבה יותר מזו של אביהן. "כשהתחילו הטנטרומים המילוליים של גליה - אין לי מונח טוב יותר - לא הבנתי מדוע קמה גם נגדי... הנה אחת מזוויותיה הפולחות ביותר של הטרגדיה הזאת: גליה גילתה את כוחן של המילים כשהיתה בערך בגיל שבו אבא גילה את כוחן של המילים", כתבה.
"בערך אז התחלתי לפחד ממנה, והפחד לא חלף עד סילוקי הסופי מחייה ב-2015. לא בכל רגע ורגע פחדתי ממנה. עוד היו לנו רגעי אחווה, הומור, גילוי לב, נחמה. אבל הפחד הלך והצטבר, כי התרגזויותיה היו פתאומיות, מדוייקות ומצמיתות. זה קרה בעיקר כשהתנגדתי לדבריה או לרצונה. לפעמים אמרתי מילה שפעלה בלי-משים כטריגר. פעם, בשנות העשרים לחיינו, סיפרתי על לימודיי באוניברסיטה ואמרתי את המילה 'דיכוטומיה', בתוך שניות ספגתי מונולוג ארוך, מושחז, רווי לא רק זעם אלא תיעוב, על כל יישותי והתנהגותי בכל השנים האחרונות. גם בעבר הרחוק. על איך אני נראית, מה אני לובשת, איך אני מדברת, כמה זה מכוער. איזו אפס אני בעצם.
"ולא היתה לי תשובה. היא תמיד ניצחה", סיפרה פניה. "אני תמיד סיימתי מובסת ושרועה על הריצפה, נפשית ולפעמים גם השתטחתי בגופי, שונאת את עצמי דרך צליפות לשונה של אחותי הצעירה ממני. גם את שיחת הטלפון האיומה האחרונה, לפני שש שנים, סיימתי על רצפת הסלון בביתי בזכרון יעקב, שורטת את עצמי בפניי ובשוקיי. כזה היה כוח מילותיה".
גם אביהן, היא מספרת, החל לחשוש בשלב מסוים מתגובותיה של בתו הקטנה: "גם אבא החל לפחד מגליה המתבגרת. אט אט ראיתי איך השפה ושפת-הגוף של שניהם משתנות הדדית. הוא המשיך לאהוב אותה עד יום מותו, אבל התחיל לפחד, והפחד הוציא את הרע שבו, את הרע שבפולניוּת שלו, והוא התחיל לזייף. זאת לא היתה אהבה מזוייפת, לא שליטה ודיכוי שהתחפשו לאהבה, אלא אהבה אמיתית הולכת ומועדת, כושלת, נואשת. ברכת בת-המצווה שכתב לגליה היתה נסיון גרוע לדבר אליה בשפתה-שלה באותם ימים, שהיתה אלרגית לכל סנטימנטליות, הפליאה בסרקזם ודחתה בבוז את מילות האהבה הרגשניות שלו".
עוד כתבה פניה על יחסי הוריה המורכבים אך לטענתה לא אלימים, על הנתק בין אחותה ומשפחתה בחצי העשור האחרון וכן על משפט השדה שהיא ומשפחתה עמדו בו לאחר הוצאת ספר של גליה עוז: "רוב ה'מאמינים לה' הרשיעו גם אותי" הפיקחים שבהם - על סייענותי לפושע בהיותי אדם מבוגר. הטפשים שבהם - בעוון אי-סיוע לקורבן הגרירה במדרגות כשהייתי בת 11. עיתונאים שלחו לי שאלות בוואטסאפ: האם אביך הסדיסט התעלל גם בך או רק באחותך? עיתונאים מתוחכמים יותר, לרבות כמה שהוקרתי מאד, כתבו שהם מאמינים לחלוטין לגליה גם אם סטתה פה ושם מן העובדות, ושכל נסיון להפריך את דבריה הוא לא פחות מפשע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו