השבוע, בדיוק כשמלאו עשר שנים לפרוץ האביב הערבי בסוריה, נדבקו בשאר אסד ורעייתו אסמא בקורונה עם תסמינים פעילים. הרופאים טוענים שסיכויי הזוג הנשיאותי להחלים טובים, גם אם טרם הספיקו להתחסן ב"ספוטניק" הרוסי, שמימנה בעבורם ישראל בתמורה להשבת הצעירה שחצתה את הגבול. גם הסטטיסטיקה האזורית מעניקה לשליט הסורי שיעורי הישרדות גבוהים.
אחרי ככלות הכל, אסד הוא כמעט היחיד מקרב המנהיגים הערבים שיצא בלי שריטה מהסופה שהפילה רודנים ותיקים כמובארק וקדאפי, בן עלי התוניסאי ועלי עבדאללה סאלח התימני. אבל ההישרדות הזו גבתה מחיר נורא מתושבי סוריה. מאות אלפים נהרגו, יותר מ-10 מיליון נעקרו מבתיהם. לפחות מחציתם הפכו לפליטים מחוץ לארצם.
אסד עצמו, שטבח בלי רחם באזרחיו, נאלץ כדי לשרוד בארמון, לחשוף עצמו ל"מוטציה" האיראנית, שהיא מידבקת ומסוכנת פי כמה מהקורונה. האירועים החלו, כזכור, לפני עשר שנים. בהשראת ההתפתחויות בתוניסיה ובמצרים, יצאו במארס 2011 לרחובות ערים בסוריה קבוצות אזרחים, ללא זהות מוגדרת ומנהיגות אחידה, בדרישה להפלת המשטר והענקת יתר חופש וזכויות לפרט. ההפגנות הללו דוכאו באלימות רבה על ידי המשטר.
הלפיתה של טהרן בסוריה
אבל מקץ שנתיים-שלוש כבר השתלטו על תנועת המחאה ארגוני מורדים סוניים, מתונים יותר ומתונים פחות, ובתמיכת גורמים מבחוץ, שזיהו הזדמנות להדיח מהשלטון את אסד בן העדה העלאווית, המונה בסך הכל כ-12% בלבד מתושבי סוריה, החלו להבעיר אש ברחבי המדינה. מנגד איראן, כשהבחינה בסכנה לנפילת בעל ברית בדמשק ולקריסת הגשר היבשתי המחבר אותה דרך עיראק וסוריה לחיזבאללה בלבנון, הורתה לאלפי לוחמי חיזבאללה להיכנס כדי לסייע לאסד.
ההפגנות המקומיות נהפכו למלחמת אזרחים עקובה מדם. דאעש - ארגון המדינה האסלאמית, הקיצוני והרצחני ביותר מקרב ארגוני המורדים - הצליח להשתלט על חלקים נרחבים משטחה של סוריה. מולו חשו לעזרת צבא סוריה, פעילי חיזבאללה ומשמרות המהפכה האיראניים. סוריה הפכה לזירת לחימה רבת משתתפים, שאליה הצטרפו גורמים מקומיים כגון הכורדים וגורמים חיצוניים כטורקיה של ארדואן, או סעודיה שהזרימה כספים למורדים.
ב-2015, כשפוטין זיהה חוסר רצון בולט של המערב להתערב בנעשה בסוריה ותגובה פושרת של אובאמה לשימוש שעשה אסד בנשק כימי נגד בני עמו, הוא תקע יתד בסוריה ובנה לעצמו שם מאחז אסטרטגי לשנים רבות. הכניסה של חיל האוויר הרוסי והכוחות המיוחדים של רוסיה לסוריה לצד איראן, חיזבאללה והמיליציות הפרו-איראניות הפכה את הקערה על פיה. המדינה האסלאמית הובסה, והאיראנים החלו למלא את החלל שנוצר בסוריה בהשתלטות על תחומי פעילות שונים ובנוכחות בשטח. באורח אירוני דווקא ההתגייסות של הקואליציה המערבית להבסת המדינה האסלאמית סייעה למשטר האיראני להעמיק את לפיתתו בסוריה.
מתחילת האירועים בסוריה לפני עשר שנים החליטה ישראל שלא להתערב במלחמת האזרחים, אלא במקרים שבהם ייווצר איום על ביטחונה - למשל, התבססות מרחב עוין בגבול ברמת הגולן. ברוח זו נוצרו בשנים הראשונות לאביב הערבי בסוריה קשרי תמיכה וסיוע שונים למורדים המתונים, שהשתלטו על אזור הגבול.
שילוב של אינטרסים
למרות התקיפות הישראליות בסוריה, ממשיכה איראן להעמיק את אחיזתה בסוריה ולא מגלה שום כוונה לסגת משם. פעילי חיזבאללה חדרו כיועצים לכל שדרות הצבא הסורי. נשק ממשיך לזרום ממחסני הצבא הסורי לחיזבאללה בתמורה למשלוחי נפט שמספקת איראן לסוריה, ושישראל, כך על פי הפרסומים, פועלת למנוע גם בנתיב הימי.
סילוק הנוכחות האיראנית בסוריה, ניתוק הקשר בין טהרן לדמשק, נראה כרגע כמשימה קשה מאוד, אולי בלתי אפשרית, בעיקר כאשר המדובר באמצעים צבאיים בלבד. אבל צריך לזכור שהרוסים אינם מתלהבים, בלשון המעטה, מהנוכחות האיראנית, וגם המשטר הסורי, שחייב את הישרדותו לטהרן, אינו מאושר מהפיכתו לבן ערובה של חמינאי. סוריה, שטרם התאוששה ממלחמת האזרחים, זקוקה לשיקום במיליארדים, ורק נכונות של המערב לסייע לה תמורת הרחקת האיראנים, בצד המשך הסנקציות הבינלאומיות המוטלות על איראן, עשויים להבריא את אסד מהמוטציה המסוכנת יותר שדבקה בו.
