עקרון כיבוד רצון המת הינו עקרון בסיסי ומרכזי, שלאורו יש לדון ולהכריע בכל מחלוקת שנוגעת לפרשנות צוואות וקיומן.
בית המשפט העליון קבע כי “כל מאבק סביב צוואתו של אדם מעלה בצידו את שאלת ‘כבוד המת’ השלוב בעיקרון הכללי של ‘כבוד האדם’ אשר היה לעקרון על במשפטנו עם קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפסיקת בית משפט זה, לכל אורכה, לפני קבלת חוק היסוד ולאחריה, שזורה כחוט השני העמדה, שלפיה בכל הנוגע לצוואות וירושות מוענקת חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר. זאת על פי הכלל הגדול הנקוט בידינו כי ‘מצווה לקיים דברי המת’ ” (ע”א 724/87 כלפה נ’ גולד).
“הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות, ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי לבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו – והראשונה שאחרי מותו. כאן הנסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. … כאן מונח לפנינו דף נייר שבתוכו גלומים דבריו של המנוח, ואנו, שמצווה עלינו לקיים את דבר המת, עלינו לשמוע את קולו, להבין את דבריו ולהטות אוזן לבנות הקול המשתמעות מתוך דבריו (ע”א 7735/02 עזבון המנוח ניסים אלבז ז”ל נ’ פז).
אולם, כאשר דנים בפרשנותה של צוואה שאינה ברורה דיה, מטבע הדברים, קיים קושי מובנה לדעת מהו רצון המצווה, מאחר שהוא כבר הלך לעולמו ולכן לא ניתן לשאול אותו למה הוא למעשה התכוון בצוואתו ומה היה רצונו.
על מנת לפתור קושי זה, קבע המחוקק מספר כללים בחוק הירושה שלפיהם יש לפרש את הצוואה ככל הניתן לפי כוונתו הנלמדת של המצווה, וזאת כפי שיוסבר להלן.
פרשנות צוואה לפי אומד דעתו של המצווה
הסעיף המרכזי שעוסק בפרשנות צוואה הינו סעיף 54 לחוק הירושה, שקובע כדלקמן:
” 54. פירוש הצוואה
(א) מפרשים צוואה לפי אומד-דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.
(ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה.
(ג) צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודעה או בכל לשון אחרת.”
סעיף 54(א) לחוק הירושה קובע שיש לפרש את הצוואה לפי אומד דעתו של המצווה, כלומר, לפי רצונו וכוונתו האמיתיים. כדי להבין מה היה רצונו של המצווה, יש לבחון בראש ובראשונה את לשון הצוואה. במידה שלא ניתן ללמוד על אומד דעתו של המצווה לפי לשון הצוואה, יש לנסות ללמוד עליה מתוך נסיבות שחיצוניות לנוסח הצוואה.
לפי הפסיקה, יש לפרש את הביטוי “אומד דעתו של המצווה” בפרשנות רחבה. כלומר, לא רק לפי המשמעות המצומצמת של הסקת כוונתו של המצווה מלשון הצוואה, אלא גם לפי בדיקת השתלבותם של ביטויים מילוליים לא ברורים – בין מאחר שהם סתומים ובין מאחר שהם סותרים זה את זה – במרקם הכללי של הוראות הצוואה.
לפיכך, אם לשון הוראת הצוואה ברורה ומפורשת, כך שמובן לחלוטין מה הייתה כוונת המצווה במסגרתה, יש לקיים הוראה זו ככתבה וכלשונה.
אם הוראת הצוואה איננה ברורה, או אם הצוואה מכילה הוראות שסותרות זו את זו, ולא ניתן להבין מתוך נוסח הצוואה בכללותה מה הייתה כוונת המצווה לגביהן, יש לבחון מה הייתה כוונת המצווה לפי הנסיבות שחיצוניות לצוואה. מדובר בנסיבות שקשורות לתקופה שעד לעריכת הצוואה, נסיבות שקשורות למה שהתרחש בעת עריכת הצוואה, ונסיבות שקשורות באירועים שהתרחשו לאחר עריכת הצוואה ואשר מלמדים על אומד דעתו של המצווה בעת עריכתה. נסיבות אלו יכולות להיות, למשל, טיוטות קודמות של הצוואה, עדויות של עורך הדין שערך את הצוואה על דברים שהמצווה אמר לו על רצונותיו וכוונותיו לגבי הצוואה, וכדומה.
אם ניתן לפרש את הצוואה לפי מספר פירושים, וכל הפירושים סבירים והגיוניים באופן שווה, אזי יש להעדיף את הפירוש שמקיים את הוראת הצוואה על פני הפירוש שמבטל אותה, וזאת לפי סעיף 54(ב) לחוק הירושה.
אולם, אם מדובר בהוראת צוואה סתומה, כלומר, הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה הוא ציווה, או שאין להבין משמעותה, אזי הוראה זו תהיה בטלה, וזאת לפי סעיף 33 לחוק הירושה. לגבי המונח “אין להבין את משמעותה”, נקבע בפסיקה שצוואה שניתן להבין את משמעותה על ידי שימוש בכלים של פרשנות, לא תחשב לצוואה “סתומה”.
השלבים לפרשנות צוואה הינם, איפוא, כמפורט להלן, וזאת כפי שנקבע בע”א 102/80 פרוכטנבוים נ’ מד”א:
- אם הוראת הצוואה ברורה וחד משמעית, יש לקיימה ככתבה וכלשונה.
- אם הוראת הצוואה טעונה פירוש, יש לאתר את כוונת המצווה לפי שתי הדרכים שמופיעות בסעיף 54(א) לחוק. כלומר, לפי לשון הצוואה או נסיבותיה.
- אם נמצא שניתן לפרש את ההוראה ביותר מפירוש אחד, וכל הפירושים סבירים במידה שווה, ולא ניתן לדעת האם המצווה התכוון לתוצאה זו או לתוצאה אחרת של הוראתו, אזי יש להעדיף את הפירוש שמקיים את ההוראה על פני הפירוש שמבטל אותה, וזאת לפי סעיף 54(ב) לחוק.
- אם מדובר בהוראה שניתן לתת לה מספר פירושים וכולם מקיימים אותה, אם כי כל אחד בדרך משלו, או שאי אפשר להגיע לכל פירוש סביר לפי סעיף 54(א) לחוק, כלומר, אין להבין את משמעותה, אזי ההוראה בטלה לפי סעיף 33 לחוק.
פרשנות הוראת צוואה שנעשתה בטעות או שנפלה בה טעות סופר
סעיפים 30(ב) ו-32 לחוק הירושה עוסקים במקרים שבהם הצוואה כוללת הוראה שנכתבה בטעות, או הוראה שנפלה בה טעות סופר.
בשני המקרים הללו ניתן לתקן את הטעות אם ניתן לקבוע בבירור מה הייתה למעשה כוונתו האמיתית של המצווה.
סעיף 30(ב) לחוק הירושה קובע שכאשר מדובר בהוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות של המצווה, אזי אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה.אם אי אפשר לעשות כן, הוראת הצוואה הינה בטלה.
סעיף 32 לחוק הירושה קובע שכאשר נפלה בצוואה טעות סופר, או טעות לגבי תיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לעניני ירושה, או בית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א לחוק.
ככלל נקבע בפסיקה שטעות סופר עוסקת בעיקר בטעות שבכתיב, תחביר, ופיסוק (ע”א 241/80 רוט נ’ רוט).
עקרונית, יש לתת משמעות מצומצמת למונח “טעות סופר”, אחרת כל יורש שאינו מרוצה מנוסח הצוואה יבקש מבית המשפט לתקן את נוסח הצוואה בהסתמך על פרשנות רחבה של המונח “טעות סופר”. מצב כזה איננו רצוי, מאחר שאל לבית המשפט להיכנס לנעליו של המצווה ולכתוב במקומו את הצוואה” (בע”מ 8300/11 פלוני נ’ פלוני).
בפסיקה גם הובהר ההבדל בין שני סוגי הטעויות שעלולות להופיע בצוואה. סעיף 30(ב) לחוק עוסק בטעות שנוצרה עקב פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסתו הסובייקטיבית של המצווה אותה (למשל, כאשר המצווה חשב שראובן הוא שמעון). ואילו סעיף 32 לחוק עוסק בטעות שנובעת מהפער בין כוונת המצווה לביטויה בלשון הצוואה (למשל, המצווה כתב ראובן בשעה שהתכוון לשמעון). בשני מצבי הטעות רשאי בית המשפט לתקן את הצוואה אם ניתן לקבוע ללא ספק את כוונתו האמיתית של המצווה (תמ”ש 14721/07 נ.י. נ’ ר.ר.).
פנו אל עו”ד אסתר שלום, האמונה על ניהול תיקי משפחה מורכבים ובעלת ניסיון משמעותי בייצוג צוואות וירושות וקבלו תמיכה וייעוץ מקצועי!
יודגש כי המאמר אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי ובכל עניין בנושא מומלץ לפנות לעורך דין המתמחה בתחום.
עו״ד אסתר שלום
דרך אבא הלל 7, רמת גן, 5252204
טלפון: 052-970-6731
