הדיון על עתיד הימין הישראלי מרבה לעסוק בעבר. במעשיו ומחדליו של נתניהו במהלך כמעט 30 שנה שברובן הוא עמד בראש הימין, באתגרים שהעמידו תוכנית אוסלו וממשל אובמה לישראל, ובהזדמנויות האדירות שפוספסו להרחבת ההתיישבות ולסיפוח בעיקר תחת ממשל טראמפ.
מבט אל העבר הוא חיוני, אך אינו מספיק. אנו עומדים עתה בפני בחירות האמורות לקבוע את הממשלה שתנהיג את ישראל בשנים הבאות, ומן הראוי שנתבונן גם אל הצפוי והרצוי לעתיד, ולאיזה מדיניות מבקש הימין לקדם.
מספרים כי בשנות ה-60 וה-70 לשר ישראל גלילי תמיד היתה "תוכנית מגירה". כאשר היה עולה בפני הממשלה המשבר התורן, לגבי ההתיישבות בשומרון ויהודה בראשיתה, או לגבי סוגיית מיהו יהודי או לגבי חוסר יציבות בממלכת ירדן, היה גלילי מפשפש בתיקו ומוציא ממנו מסמך מוכן לטיפול בנושא הנידון. הממשלה אסירת התודה, היתה מפקידה את תפוח האדמה הרותח בידיו, וכך למרות שכיהן רוב שנותיו כשר בלי תיק, קבע גלילי את דרכה של המדינה בשלל תחומים, באופן שעד היום נסתר ברובו מן העין. כי במעשה הפוליטי, לצד ההזדמנויות הלא רבות לפתוח ולסיים מהלך כמתוכנן מראש, ברוב המקרים אלה הן נסיבות הבלתי צפויות המביאות לפתחם של מקבלי ההחלטות אתגרים והזדמנויות.
ברור מאליו כי להתמודדות עם הזדמנויות שלא בדרך של "שלוף", חובה שיהיו לימין תוכניות מגירה, בנושאי הליבה החשובים לו: עתיד ההתיישבות והחלת החוק ביהודה שומרון והבקעה, האיזון בין הרשויות ובלימת השתלטות מערכת המשפט על הרשות המחוקקת והמבצעת, מאבק בתפוצת הנשק וההשתלטות על קרקעות במגזר הערבי, סוגיות גיור והעלייה, וכן הלאה. ישנם כמובן עוד נושאים רבים, החל ממשבר הדיור ועד רפורמות כלכליות דרושות, שאולי אינם סוגיות מגדירות עבור הימין, אך גם בהם בעבורם ראוי שיוכנו תוכניות לטיפול בידי ממשלת ימין.
אבל בפועל, אנו מצויים בפני ממשל "ימין" שהמגירה שלו ריקה. מעבר לשחרור אמירות נחרצות אך סתמיות בנושא מערכת המשפט או ההתיישבות או המאבק בחיזבאללה, מהן ההצעות המעשיות שעל הפרק? כאשר נוצר משבר ועולה הזדמנות להציע שינוי, מה נעשה? מהי ההצעה המפורשת לשינויים במערכת במשפט? מהי ההצעה המפורשת לתנופה בהתיישבות? מה המדיניות למיגור איום החיזבאללה אם וכאשר תבוא ההזדמנות?
לכאורה, לממשלה שראשה מכהן בתפקידו יותר מעשור, עם הניסיון ומשך הזמן שנצברו, אמורות להיות מגירות מתפוצצות בתוכניות בכל תחום אפשרי. אבל בפועל המצב הוא הפוך. נתבונן במתרחש ברמת הגולן ובבקעה, או בועדה למינוי שופטים או בפעולה מול השתוללות הפשיעה במגזר הערבי. בכל אלה יש לא רק אפס מעש אלא גם אפס תוכניות.
קיבלנו לכך המחשה צורבת במיוחד בשנתיים האחרונות, תחת ממשל טראמפ. לא היו מפות לסיפוח כאשר הנושא עלה עם הנחת תוכנית טראמפ על השולחן. ולא תוכניות לפיתוח הגולן כאשר ארה"ב הכירה בריבות ישראל בו. ולא תוכנית לגבי הנדרש בחזית הסורית לאחר עשור של שלטון מעורער וחדירה אירנית זוחלת פנימה. הממשלה שלנו נראתה מופתעת מכל אחת מההתפתחויות הללו, אבל בכל מקרה, לא היתה אפילו התחלה של ניצול ההזדמנות, כי המגירה היתה ריקה.
קשה לדעת אם המקור לחדלון הזה הסיבה היא עייפות החומר לאחר יותר מעשור בתפקיד השוחק או שמדובר בהרגל של התעסקות מתמדת בדחוף והאישי במקום בחשוב והעקרוני, אך התוצאה היא אחת: המגירה ריקה.
כאמור, ממשל אובמה וממשל טראמפ כבר מאחורינו, וגם המאבק בקורונה שזימן הזדמנויות לרפורמות שגם הן בוזבזו. אין טעם לנהל את מאבקי האתמול, אלא לישיר מבט אל השנים הבאות, והאתגרים החדשים שודאי צפויים בהן. יש כמובן אתגרים שעליהם אנו כבר יודעים ויש כאלה שיעלו בהפתעה. אז חשוב במיוחד שיהיו אצלנו תוכניות לכל עת, במיוחד בסוגיות הליבה.
לכן השאלה עתה צריכה להיות, למי יש כעת תוכניות מגירה וגם הרצון והמרץ ללחשוב על נתיבים חדשים ולקדם תוכניות נוספות. מי שרואים עצמם כשייכים לימין הישראלי, יחליטו מהם הנושאים החשובים ביותר בעבורם ואת ההצעות ממשיות שעל הפרק. ההצעות לרפורמות במערכת המשפט ומערכת החינוך שמציע גדעון סער. ההצעה לרפורמה כלכלית שמציע בנט. ההצעות לגבי דת ומדינה שמציע סמוטריץ'. מי שלא יעשה כן, יישאר לאחר הבחירות עם מלוא החופן ממה שבתוך המגירה הריקה.
ד"ר אופיר העברי הוא המשנה לנשיא מכון הרצל בירושלים