ספרה של איילת קלטר אינו סתם ספר רגיל. זהו מניפסט שמנסה לעשות הפיכה, כשהכותבת רואה בעצמה המובילה שלה. אם, למשנתה, "הפך מרדף הרזון לסוג של דת", הרי שהיא מנסה לייסד דת נגדית, ששמה יכול להיות "שמנים וטוב להם". קלטר עצמה עברה תהליך פסיכולוגי מעניין. היא הייתה כוהנת דיאטות, שותפה מלאה למה שהיא מכנה "שפת הדיאטה". היא משתפת את הקוראים בסיבה הביוגרפית לכך – קלטר גדלה לאם ש"עקבה אחר תנועת המזלג, ספרה את הקציצות שבצלחת, קצבה את הממתקים, בעיקר את השוקולד, ומנתה את פרוסות הלחם". קלטר כילדה למדה לפחד מאוכל, למרות שהיתה דווקא רזה. אמה סבלה מהפרעת אכילה ומפחד גדול מפני השומן, שאותו השרישה בבתה. לימים, קלטר עצמה הנחילה את העיסוק האובססיבי סביב האכילה לילדיה והיתה משיתה עליהם איסורים וכללים נוקשים בנושא. היא גם הפכה את העיסוק למקצוע, וניסתה, באמצעות דיאטות שונות, "לשחרר" את השמנים מסבלם. במהלך השנים, כשגילתה שאינה עוזרת למטופליה לרדת במשקל, לעתים דווקא ההיפך, הבינה שהעיסוק הפתולוגי באוכל וברזון לא פותר את הבעיה, אלא רק מחמיר אותה.
הווידוי הזה של הכותבת ששזור לאורך הספר מציג אותה כאישה מודעת מאוד לעצמה ולמניעיה, אבל קלטר מתעלמת מעניין מרכזי אחד: היא עדיין נושאת את טראומת הילדות, וכדי לתקנה היא ביצעה שינוי קיצוני. הפכה את עורה, ביצעה הפיכה מחשבתית, ונעשתה ללוחמת נחרצת מדי נגד דיאטות למיניהן. בדומה לאדם שחזר בתשובה ונעשה לדתי אדוק, היא נעשתה קיצונית מאוד בהשקפותיה ובמשנתה, אותן היא פורסת בספרה.
הספר בנוי כמסמך אקדמי, שחלקו טענות המבוססות על מחקרים, והאחר – ציטטות קצרות של שמנים שמספרים "בגילוי לב על עולמם הסודי". הסיפורים של המרואיינים אכן קשים. הם מדברים על אפליה, הדרה וחרמות על רקע השומן שלהם ועל עיסוק רב שנים וחסר תוחלת בהרזיה. אך האם העולם שהם מתארים הוא סודי? קשה להסכים לאמירה הזאת. אמצעי התקשורת כבר עסקו רבות בסיפוריהם החושפניים של אנשים הסובלים מהשמנה ומתופעות חברתיות אכזריות הנלוות אליה.
אם כן, מהי החדשנות של הספר? ובכן, כאמור, באמירות הנועזות והמהפכניות שהוא מביא. במשך עשרות עמודים שוטחת קלטר את טענותיה הקשות נגד החברה. היא טוענת ש"ישראל היא מדינה שמנופובית", שונאת שמנים, מייחסת להם תכונות שליליות, שהיעדר כוח רצון היא המרכזית שבהן. היא מפלה אותם, מתעמרת בהם, משפילה אותם, מתעללת בהם בכל מישור. כל זאת בזמן ש"אין כיום פתרון אמיתי וארוך טווח לסוגיית ההשמנה". אחרי שמיצבה את טענותיה, עליהן היא חוזרת מספר רב מאוד של פעמים, קלטר מגיעה סוף סוף לפתרון שלה. לוותר על השליטה, לבטוח בבני המשפחה, ובעיקר בילדים, שיבחרו ממה לאכול וכמה לאכול, לפי רצונם, וללמדם לאכול אכילה קשובה המאפשרת לכל החושים להיות מעורבים בה. אין לנזוף, אין לספור, אין להגביל, אין להישקל, וגם לא להכריח לעשות ספורט. בקיצור – לא להיכנס להם לפה. יש לקבל את הילדים כמות שהם "עם המשקל, עם הבטן, עם אהבתם לפחמימות ועם שנאתם לספורט. בדיוק כמו שמקבלים ילדים ששונאים מתמטיקה או ילדים שיש להם נמשים".
קלטר משווה לא מעט בין המשקל לבין מאפיינים כמו מגדר, נטייה מינית, הפרעות קשב וצבע עור. כולם, לשיטתה, הם נתונים שאי אפשר לשנות ולכן יש לקבלם. היא מתעלמת באופן עקבי מכך שבניגוד לצבע עור ומגדר, שהם נתונים מולדים שבלתי אפשרי לשנותם (אלא באמצעים קיצוניים), מה שמכונה בסוציולוגיה "סטטוס שיוכי", הרי שההשמנה, גם אם היא נטייה, היא "סטטוס הישגי", כלומר – נתון שלאדם יש השפעה עליו.
קלטר למעשה משחררת את האנשים השמנים מכל שאיפה לשנות את מצבם, ומשתיקה את אלה שמנסים לעשות זאת. להורים היא פונה בדרישה לעזוב את הילדים המשמינים לנפשם, על מנת שלא ליצור אצלם הפרעת אכילה, ולאחרים – להפסיק לאלתר להשתמש בשפת הדיאטה. היא יוצאת גם נגד השיטה של סימון המוצרים של משרד הבריאות, שרבים מברכים עליה.
קשה להישאר אדישים לספרה של קלטר. מחד, הוא כתוב בשפה נאה, נסמך על מקורות אקדמיים שונים, ובהחלט מעיד על האינטליגנציה של הכותבת. הוא מעלה רעיונות חשובים וטובים בדבר מרכזיות היתר שיש לעיסוק באוכל בחברה וליחס המשפיל כלפי השמנים. אך הוא לוקה בכמה דברים: הוא ארכני, וחוזר על טענותיו בלי סוף (כדרכם של מניפסטים מהפכנים), הוא דוגמתי ומכליל (טוען שבכל בית ואצל כל אדם ישנו עיסוק אובססיבי באוכל), מציע פתרונות קיצוניים וחד ממדיים, ובעיקר מתעלם מההיבטים הבריאותיים של אכילה מאוזנת ומתפקיד ההורים להנחיל אותה. נכון, לשקול את הילד כל יום או לגעור בו על אכילתו הם דברים שיש להימנע מהם, אבל לתת לילד לאכול כפי יכולתו ותאוותו, כמוהו כלאפשר לו ללמוד במידה שהוא רוצה, להתחיל לעשן באיזה גיל שהוא חפץ, או בקיצור – לנהוג בגישה מתירנית מדי בחינוך, שהוכחה במחקרים רבים כמזיקה. ההיפך משליטה בילד אינו היעדר שליטה בו. ישנה דרך האמצע – סמכותיות, אך לא סמכותנות. גם המסר של הוויתור והיעדר התקווה שהיא מעבירה לשמנים הוא בעייתי. תאהבו את עצמכם, קבלו את עצמכם – זה מסר חשוב ורצוי, אבל הרמת הידיים מייצרת ייאוש, לא רק השלמה.
שמנים / איילת קלטר, אפיק ספרות ישראלית, 270 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו