אחד הסממנים הבולטים ביותר בפוליטיקה האמריקנית הוא הנטייה לנוע מקוטב אידיאולוגי ערכי ופוליטי אחד היישר לקוטב המנוגד. זאת, ללא כל ניסיון למצוא מכנה משותף בין שני הקטבים שיגשר ויפשר - ולו גם באופן חלקי - בין הניגודים והמחלוקות, וכך ינווט את הספינה האמריקנית באופן אינטגרטיבי ושיתופי אל חוף מבטחים.
כך, למשל, הוביל הנשיא וודרו ווילסון את אומתו למעורבות במלחמת העולם הראשונה בשנת 1917 על יסוד שאיפתו האוטופית לכונן הוויה חדשה באירופה, שתתבסס על עקרונות הדמוקרטיה הליברלית וההגדרה העצמית, ושתבטיח יציבות ושלום. ואולם, לא עבר זמן רב, והתרסקותו של החזון האפוקליפטי מבית היוצר של ווילסון על קרקע המציאות המרדנית ונטולת האשליות - הצמיחה פרדיגמה מחשבתית והתנהלותית שונה בתכלית. באופן ספציפי, ההתפכחות מן החלום הנשגב על אודות סדר אירופי חדש ודמוקרטי הציבה בקודקוד הפירמידה את הנשיא וורן הרדינג, שהתנתק באופן חד צדדי ומיידי מן המרחב הגלובלי והשיק עידן של בדלנות נטולת חזון וממוקדת כל כולה בתוככי המרחב האמריקני.
ואולם, באותה מידה שבה האמונה כי ניתן לעגן את התרבות הפוליטית ביבשת אירופה במורשת הערכים האמריקנית נמוגה במהירות לתהום הנשייה, כך גם הרעיון ש"ביתי הוא מבצרי", שעמד ביסודה של פרדיגמת הבדלנות, לא עמד במבחן המציאות והוכח כהרה אסון. שכן אמריקה, שעמדה אדישה מנגד, אִפשרה לכוחות האופל של הנאציזם והפשיזם, שקראו תיגר על הסדר העולמי, לצבור תאוצה באין מפריע עד שגרפו גם את המעצמה האמריקנית אל שדה הקרב של מלחמת העולם השנייה.
גם היום נשקפת לעינינו תמונה דומה של תנועת מטוטלת חדה בין אוריינטציות מחשבתיות סותרות. כשם שדונלד טראמפ ביצע פניית פרסה והרחיק את עצמו ממסורת הביטחון הקיבוצי והפעולה תחת מעטפת בינלאומית רחבה, כך גם התברר שימיו הראשונים של יורשו בבית הלבן, ג'ו ביידן, עומדים בסימן של דה־טראמפיזציה מובהקת. הגם שנטייה זו להעלות את העם האמריקני על נתיב שונה לחלוטין לאחר ארבע שנים של מדיניות ניאו־בדלנית מבית היוצר של טראמפ היא מובנת, מבחנו העיקרי של ביידן (שחרת מלכתחילה על דגלו את מסר הליכוד הלאומי והפיוס בין המחנות) יהיה לנסות להתגבר על משקעי הטינה והעוינות, ולהעלות גם את הקונגרס הדמוקרטי על מסלול המוביל לאיחוי הקרעים.
בייחוד אמורים הדברים בזיקה לשני מכלולים. הראשון הוא משפט ההדחה הרטרואקטיבי של טראמפ. למרות הסתייגותו הראשונית של הנשיא ה־46 מפתיחתו המיידית של המשפט - דבר העלול להעיב ולהקשות את סדר יומו החקיקתי העמוס, ובה בשעה להחריף את השסע והקיטוב שבין המחנות היריבים, נמנע ביידן מלהטיל את כל כובד משקלו למען דחייה או הקפאת ההליך, שאכן יושק ב־8 בפברואר. בכך הוא מעביר מסר של חולשה מבית, העלול להקשות עליו בהמשך הדרך במהלכי החקיקה פורצי הדרך שבדעתו לקדם.
המכלול השני של סוגיות מאתגרות, הניצבות לפתחו של הנשיא, קשור לתהליך המשילות עצמו. אין ספק שלנגד עיניו ניצבת דמותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, שבצילו של השפל הגדול הצליח לחולל, במהלך מאה הימים הראשונים לכהונתו, מהפכה של ממש במערכת הכלכלית, הפיננסית והחברתית, שהעניקה חבל הצלה תעסוקתי וביטחון כלכלי מינימלי למיליוני מובטלים ואזרחים מרוששים.
גם הפעם ניצב הנשיא מול משבר חריף בעטייה של מגיפת הקורונה, שגבתה את חייהם של כ־410 אלף אמריקנים. על רקע זה נקל להבין את שאיפתו לקבוע עובדות בשטח, במיוחד בגזרת המלחמה בנגיף ובכל הנוגע לביטול יוזמות שסימלו יותר מכל את עידן טראמפ. ואכן, במהלך שלושת ימיו הראשונים בבית הלבן חתם ביידן על לא פחות מ־30 צווים נשיאותיים (הליך חריג בהיקפו בהשוואה לעבר), האמורים להבטיח התמודדות מהירה ויעילה יותר עם הקורונה. ואולם, לפחות חלק מצווים אלה (כולל בזיקה לחבילת הסיוע הנוספת, שהממשל מעוניין לקדם) מצטייר כמסלול עוקף חקיקה.
אחרי ככלות הכל, נועדו הצווים הנשיאותיים לאפשר התמודדות מיידית עם מצבי חירום, אך עובדה זו אינה מצדיקה קיצורי דרך סיטונאיים, מה גם שבתי המשפט עלולים לפסול לפחות את מקצתם, ומה גם שהרוב הדמוקרטי בשני הבתים עתיד לאשר לפחות את חלק הארי של יוזמות החקיקה שלו. לפיכך, אף שרוב המחוקקים הדמוקרטים נחושים למחוק כל זכר לעידן טראמפ, השאלה היא אם הנשיא הטרי יישאר נאמן לצופן התפעולי שלו, המבוסס על גישה פרגמטית וממלכתית, כדי לגייס תמיכה משני צידי המתרס במאבק באויב הבלתי נראה, או שמא - כמו בפרשת משפט ההדחה - ימקם את עצמו, ולו גם ללא חדווה, בקוטב ההתנהלותי המנוגד לזה של קודמו, עם כל הסכנות והסיכונים הכרוכים בכך.