קשה לתאר את יעל שבח דרך טקסט בעיתון. צריך לשמוע אותה. האמירות שלה על השכול שורפות את האוזניים מרוב כאב, אבל ביחד עם דמעה, נלווה אליהן צחקוק. ההומור שחור, אבל העצב לא מודחק. האבל נוכח, אבל הוא לא תוכנית עבודה.
מזל שיש רגע אחד במהלך הצילומים, שעליו אולי הומצא המשפט תמונה אחת שווה אלף מילים. עובדיה, בן 6, נשכב על קברו של אביו, פורש ידיים לצדדים, ובמקום בכי, נמרח על פניו חיוך ילדותי קסום. כך בדיוק מתנהלת משפחת שבח: עם כאב, עצב וזיכרון, אבל גם עם עוצמה ורצון לחיות, הרבה הומור שחור, ספר חדש ליעל, ולא מעט פנינים, שהפכו אותה בחודשים האחרונים לאושיית רשת.
"אני לא יכולה לסבול את המילה הזאת, 'אלמנה'", היא אומרת, "גם תחבירית היא לא מסתדרת לי. מה זה 'אלמנתו של'? הוא כבר לא נמצא, אז איך אני שלו?! גם במהות של המילה הזאת, אני לא אוהבת אותה ולא אוהבת את הביטוי הזה, הוא לא מייצג אותי בשום צורה. הוא מציג מישהו חלש, מסכן.
"היתום והאלמנה מייצגים את החלש בחברה, ואני לא אוהבת את זה. אני לא כזאת. אני מוצאת את עצמי תומכת באנשים יותר ממה שאנשים תומכים בי. החלטתי שאני רוצה לעצב את המילה הזאת אחרת, אז ישבנו כמה חברות וחשבנו על מילה אחרת, ולא מצאנו. מישהי הציעה 'אלמנולוגית', שזה כמו אלמנה אבל חכמולוגית, אלמנה עם פלפל, אבל בינתיים לא נראה שזה יתפוס. נשארתי 'אלמנה', למרות שאין לי קשר לזה.
"חשבתי אולי גם על 'דוגמנית טרור', כי לפעמים אני משתתפת בפעילויות הסברה, אז אמרתי שאני 'מדגמנת טרור', כי אני מספרת את סיפור האלמנות שנפגעו מטרור. אבל לא אוהבים שאני משתמשת בזה. מה שכן, אני בהחלט מרגישה הרבה יותר דוגמנית טרור מאשר אלמנת טרור".
יעל שבח שכלה את בעלה, הרב רזיאל ז"ל, ב־9 בינואר 2018 בפיגוע ירי ליד חוות גלעד. שבוע לאחר הפיגוע חוסל אחד המחבלים שביצע אותו, והשני נתפס. הרצח הזה טלטל את המדינה, בין השאר בגלל ההקלטה המצמררת של ההודעה שהשאיר רזיאל בקבוצת הווטסאפ של אנשי רפואה בשומרון. הוא נקבר בחוות גלעד, היחיד שקבור בבית העלמין שהוקם בזריזות אחרי הרצח.
יעל (35) וילדיה - רננה (היום בת 13), נעמי (11), מרים (9 וחצי), מלכה (8), עובדיה (6) ובניהו (3 וחצי) - מתגוררים בחוות גלעד. היא לא דמות רגילה. עד הפיגוע היתה מחנכת, ואחריו הפכה לעצמאית. החלה להעביר הרצאות מעוררות השראה על הסיפור שלה, סיימה קורס חובשים במד"א, כתבה ספר בשם "א' אלמנה", שיוצא לאור בימים אלה, והפכה לאושיית רשת עם אלפי עוקבים בטוויטר ובפייסבוק ועם פוסטים ויראליים במיוחד. בימים אלה היא מריצה בזום מופע בשם "על החיים ועל המוות", שמוגדר על ידיה כ"רוחני, נוגע ומשעשע".
אחד הפוסטים הבולטים שלה נלקח מתוך ראיון שהעניקה בטלוויזיה. היא "גזרה" צילום מסך של משפט שאמרה "אני קברתי פה את בעלי", קראה לחבריה בפייסבוק להוסיף "ממים" משעשעים, וקיבלה עשרות כאלה.
"כשהתחלתי עם 'קברתי פה את בעלי', כתבתי: 'סליחה ממי שהפרות קדושות לו מדי, הרגישות שלי קבורה לצד בעלי'. אני לא רוצה שהתואר 'אלמנה' יהיה הצבע העיקרי שלי. יש בי עוד צבעים".
אילו?
"שחור", היא פורצת בצחוק גדול. "אני מאוד מבלבלת בצבעים שלי, לא נותנת לצבע אחד להשתלט עלי. אני אספר ואכתוב ואכאב ואצחק. אני מבינה שמצפים ממני לרגע מטלטל של כאב, ואני באה 'הפי הפי' כדי לתת קונטרה.
"האמת היא שכואב לי, אבל רע לי גם כשכואבים את הכאב שלי בזמנים לא נכונים. אם אני באה אליך לראיון ואתה מייד מתחבר למקום כואב, עוד לפני שהכרת אותי, אני נדרכת. זה מביך אותי, לא נעים לי, ואני לא יודעת איך לצאת מהסיטואציה.
"אז קודם כל אני רוצה לשבור את חומות הכאב. להראות שאני לא מפחידה, שאני שמחה, ועכשיו אפשר להתחיל לדבר. אני לא מדחיקה את הכאב, הוא קיים, אבל יש איתו גם הומור שחור. צללתי לחשיפה, לפומביות. למעשה, אף פעם לא היה לי קשה מול מצלמה".
פוסט ויראלי נוסף עלה בתחילת נובמבר, כאשר כתבה, לציון יום הנישואים ה־14 שלה, טקסט שהכאב וההומור השחור משמשים בו בערבוביה, תחת הכותרת: "14 עובדות לא חשובות על רזיאל ויעל שבח".
"למתנת אירוסים רזיאל קנה לי בובה ענקית של שרק", כתבה, וגם: "רזיאל פחות יעל בגימטרייה שווה חציל. אני אוהבת חצילים. חציל בגימטרייה זה 'מנחם'". והיו גם אמירות מטלטלות, כמו "מעולם לא היתה לי אהבה לפניו. גם לא אחריו".
בחודשים האחרונים הפכה יעל גם לאושיית טוויטר. "זאת פלטפורמה מצוינת להכיר אנשים שלא הייתי מגיעה אליהם בשום מקום אחר", היא אומרת, "תחשוב על איריס לעאל מעיתון 'הארץ', מה לה ולי? והנה, בזכות הטוויטר נפגשנו, הפכנו לחברות, ויש בינינו כבוד ואחווה בהתכתבויות ובתגובות אוהדות.
"יום אחד התחלתי לדבר בטוויטר עם הח"כית לשעבר איילת נחמיאס־ורבין, ממפלגת העבודה. היא שאלה אם אני רוצה לבוא לקחת לגו לילדים שלי. נפגשנו, ונשארנו חברות".
לא הכרת שמאלנים אף פעם?
"לא ככה".
מה זה "לא ככה"?
"הכרתי שמאלנים כמו שהם רוצים שיכירו אותם. כששמאלני מציג את עצמו כשמאלני, הוא בא עם האג'נדה שלו מקדימה, וזה מה שאתה מכיר בו. אתה לא מכיר אותו".
קצת כמו האנשים שגרים בחוות גלעד.
"נכון, כמונו. אבל במפגש אחד על אחד לא מדברים רק על השמאלניות או הימניות. יש חיבור אחר. היום אני שואפת לתקשר, לדבר על דברים אחרים. עזוב את הסיפורים שלי ואת הסיפורים שלך, בוא נאכל משהו ביחד.
"אני מחפשת לסגור שנים של פילוג, של געגוע. רוצה להכיר, ושיכירו אותי. הטוויטר הוא לא במה, הוא מסיבה אחת גדולה. יש שם אווירה של ביחד, כאילו אתה עובר עם המשקה שלך ונתקל באנשים. יש לי אופציה לדבר עם אנשים שיכירו אותי ושאני אכיר אותם. מהמקום שלי פה, בחוות גלעד, כמעט לא יכולתי לעשות את זה.
"שנים לימדו אותנו שהוויכוח הפוליטי הוא העיקר, ופתאום ברשתות אנחנו מוצאים שיחות על אימהות, על ילדים, על אוכל. לא רק בלפוריסטים וביביסטים, ימין ושמאל. יש דברים אחרים. אבל אני נמצאת בצד הקיצוני של הדעות ושל המפה, אני בחוות גלעד, כל האנשים שסביבי חושבים כמוני. לך זה פשוט, יש לך חברים מכל הסוגים, אבל כשיושבים בגבעות זה נראה אחרת".
ועכשיו, כשאת מגלה את העולם שמחוץ לחווה, אם הילד שלך יגיד לך, למשל, "אני איש שמאל", משהו בך ישתנה?
"יש הבדל משמעותי בין הבית שלי לבית של אחרים. אני מודה שאף פעם לא הבנתי את המאבקים הדביליים האלה. לא נגד 'היהודים באים' ולא נגד מצעדי הגאווה. אני לא מבינה את הוויכוחים האלה, לא מבינה מה אכפת לכם מה כל אחד עושה בבית שלו?
"למשל, בסוגיה של חתונה בין חד־מיניים. אם מבחינתי זו לא חתונה כדת משה וישראל, מה אכפת לי מה הם עושים? לי יש בית עם שישה ילדים ואני ההורה היחיד, במה הבית שלי שלם יותר מבית שיש בו שני הורים, בין שאלה אבא ואמא ובין שאלה אבא ואבא? הילד מקבל שתי דמויות הוריות שמאמינות בו, שמגדלות אותו".
זו תפיסה חריגה לאזור הזה. לא חושב שמישהו מהשכנים שלך כאן יגיד, "מה זה משנה אבא ואבא".
"אני אומרת את זה מאז ומתמיד, אבל לא אכנס למאבק הזה. זו התפיסה שלי, אבל אני מבינה את הטענות על משפחה ונורמליזציה. עדיין, אם אדם בחר לחיות את חייו בצורה כלשהי, מי אני שאכנס לו לחיים? כדי להצליח להתקדם לשיח הבא, אני לא חייבת להתעכב על דברים לא רלוונטיים. כמו שאני דורשת מאחרים לא להתערב לי בחיים, כך לא אתערב בחיים של אחרים".
מה בעצם את רוצה להשיג מהשימוש ברשתות החברתיות?
"אני לא רוצה להיות מוכרת, אלא לשבור תקרות זכוכית. זו המטרה שלי. אני לא רוצה להיות מרים פרץ, אבל אני רוצה שייווצרו חיבורים משמעותיים ביני לבין אנשים. מישהו אמר לי שאת הלייק הראשון עושים לי כי אני אלמנת טרור, אבל אחר כך זה כבר בגללי. אם זו הדרך שלי להכיר את העולם - סבבה".
מה חשבת על ההפגנות של תומכי נתניהו מול הבית של משפחת פרקש?
"לא מנפנפים מול משפחה שכולה את השכול שלהם. לא צועקים 'בושה', לא אומרים דברים מחרידים שנאמרו שם, שום דבר. אפשר להפגין מול בית ראש הממשלה, שהוא איש ציבור, אבל לא אומרים 'יוני מתבייש בך'. זה מחוץ לתחום. היחיד שמותר לו לעשות שימוש במת זה מי שהמת שלו. זה צריך להיות כלל ברזל".
כשהיא נזכרת בליל הרצח, ננסך בעיניה עצב גדול, אבל אין בהן דמעות. "באותו ערב היה אמור להיות אצלנו שיעור תורה, אז התקשרתי לרזיאל לברר איפה הוא, ואם הוא מספיק להגיע לפני שהאנשים באים ואני יכולה להישאר בפיג'מה, או שהוא מאחר ואני צריכה להתלבש כדי לקבל אותם.
"הוא עונה לי ואומר, 'אני אוהב אותך, ירו בי, אני בכניסה לחוות גלעד, פצוע'. כנראה התקשרתי ממש עשירית שנייה אחרי הירי, כי הוא ענה לי מהר, כמעט לא היה צליל חיוג. הוא כנראה כבר היה עם הטלפון ביד, כדי להזעיק עזרה.
"קמתי, הלכתי לחדר ואמרתי לו, 'מה אמרת? תחזור על זה?' הוא חזר על הדברים, ואני אמרתי 'טוב ביי' והתחלתי לתפעל את האירוע. התקשרתי למד"א, שלחתי הודעה בקבוצה של היישוב, ומייד יצאו אליו אנשים. הגיעו אליו בתוך ארבע דקות.
"רזיאל היה חובש בכיר והיה חבר בקבוצת ווטסאפ של אנשי רפואה בשומרון, אז הוא שלח גם שם הודעה קולית שבה אמר: 'חברים, ירו בי, אני פצוע ליד חוות גלעד'.
"באותה סיטואציה לא הבנתי עד כמה המצב חמור. חשבתי שירו בו ברגל או משהו כזה, הוא לא נשמע כמו מישהו שעומד למות. לא שאני יודעת איך נשמע אדם שעומד למות, אבל הוא נשמע בסדר. מי ששמע את ההקלטה שהוא שלח לקבוצת החובשים טוען שכן שומעים שיש לו חור בריאה, כי הוא מתנשף. זאת הקלטה מזעזעת שהגיעה לתקשורת, קריאת זעקה ומצוקה בולטת. זה מכאיב, משהו שקשה לשמוע. אני עוד מנסה להעלים אותה מהרשת.
"הדבר היותר נורא הוא שמישהו מתוך הקבוצה הזאת העביר את ההקלטה לתקשורת. הירי היה בשמונה בערב, וכבר בין שמונה ורבע לשמונה וחצי מישהו העלה את ההקלטה במבזק ברדיו, וככה ההורים שלו שמעו שהיה פיגוע. ככה הם שמעו מה קרה לבן שלהם. זה מזעזע, וזה מכעיס אותי.
"אני לא יודעת מי העביר את ההקלטה, ואני לא רוצה לדעת. אני מניחה שהוא יודע שאני כועסת, והוא בטח מצטער. סלחתי לו כבר. בלב".
כשיעל דיברה עם בעלה בשיחתם האחרונה, ילדיהם הקטנים ישנו. הילדות הגדולות הבינו את המתרחש. "הרבה זמן חשבתי שהשיחה היתה על רמקול וכך הן שמעו אותה, אבל דיברתי על זה עם רננה, והיא אמרה שהוא לא היה על רמקול. מה שהן כן שמעו זה את המחשב שלי נופל, כי כשהתקשרתי אליו ושמעתי מה שאמר, קמתי מהספה והמחשב נפל לי.
"הן הבינו שמשהו קרה לאבא, אבל לא הבינו את הסיטואציה, לא קלטו שזה אירוע טרור. הן יצאו מהחדר ובאו אלי בבהלה, חשבו שמשהו קורה ביישוב, שאולי הן בסכנה. הרגעתי אותן, שידרתי רוגע. אמרתי, 'תתפללו, יגיעו כוחות שיטפלו באבא, והכל יהיה בסדר'.
"אמרתי לעצמי, רזיאל יגיע לבית החולים, יטפלו בו, וזהו, יהיה טוב. אבל אז הגיע אלינו הביתה חבר שלו, שהוא חובש בכיר, וביקש שאסע איתו באמבולנס לבית החולים. לא רציתי, אבל הוא התעקש, וגם השכנות שלי התעקשו, אמרו שהן יישארו עם הילדים, רק שאקח את בניהו, כי הוא עדיין ינק. הסכמתי.
"בדרך לבית החולים עדיין הרגשתי שהכל בסדר. הספקתי אפילו לעצור בזירת הפיגוע כדי לקחת את התפילין שלו, כדי שלמחרת בבוקר הוא יוכל להתפלל שחרית. פגשתי שם אנשים שהיו איתו ברגעים האחרונים, והם לא נתנו לי הרגשה שהוא עומד למות. אמרו שהוא היה נקי לגמרי, שלא ראו יריות, אחד סיפר שהוא דיבר איתו, שרזיאל עזר לחלץ את עצמו מהרכב.
"כשהגעתי לבית החולים, רזיאל כבר היה ללא רוח חיים. כולם מסביב התחילו לבכות, ליפול ולהישבר, אני התחלתי לרוץ. ניסיתי לרוץ החוצה מבית החולים, לצאת, לברוח. המוח אמר, תרוצי, תלכי הביתה, אין לך מה לעשות פה. משהו שאי אפשר להסביר, אישה בורחת מבשורה.
"בדיעבד התברר שהרכב חטף 75 כדורים. המחבלים נסעו מאחוריו, עקפו אותו, וכבר בתחילת העקיפה התחילו לירות. לפני שהוא הבין שיש ירי, הוא כבר חטף. שמונה כדורים פגעו בו - בצוואר, בריאות. אנחנו יודעים שהם עצרו וניסו לעשות וידוא הריגה".
היא לוקחת נשימה עמוקה ועוצרת לכמה שניות. "אני אומרת את זה בכזה קור רוח, מספרת לך תיאור פלסטי, אבל בפנים קשה לי, הלב דופק כמו משוגע. סיפרתי את זה כל כך הרבה פעמים, שמשהו במוח שלי הולך רק לפרטים טכניים".
זה רודף אותך ביום־יום?
"חסרים לי פרטים שמשגעים אותי. מה הוא עשה עד שהתקשרתי? מה הרגיש? הוא ידע שהוא עומד למות? הוא פחד? איזה שיר הוא שמע ברקע? מבחינתי, כל הדברים הכי רעים קרו ברגעים האלה. המון דברים, שאין לי איך להשלים אותם.
"אני מנסה להיכנס לנעליים שלו לכמה רגעים, ויש לי המון מחשבות על אפשרויות חלופיות למה שהתרחש. מה היה קורה אם היינו איתו ברכב? האם הייתי יכולה לעזור? מה היה קורה אם הייתי יוצאת אליו ברגע שהוא ענה לי לטלפון? כל מיני דברים כאלה. מקומות שבהם אין 'הזמן עושה את שלו', ולפעמים אני שוקעת בהם".
מי סיפר לילדים על מה שקרה?
"אני נסעתי מבית החולים להורים שלי בכפר סבא, העדפתי שבינתיים הילדים יעשו את הדרך לכיווני. הציעו לי שפסיכולוג יבוא וידבר איתם, אבל לא רציתי שזה יהיה מישהו חיצוני שהם לא מכירים. שלחתי את גיסתי, שהלכה עם הגננת ומנהלת בית הספר, והן סיפרו להם.
"הילדים בכו, ובעיקר שאלו שאלות. אחר כך הביאו אותם אלי לבית ההורים שלי, ושם סיפרתי להם שוב, כי יש מילים שצריך להדגיש, כמו 'ירו באבא, הוא נפטר, הוא לא יחזור'. ילד צריך להבין שאבא לא יחזור.
"הם שאלו שאלות - האם כאב לו, איפה הגוף שלו עכשיו. הרבה שאלות של אחיזה במציאות: 'מה עושים עכשיו? אנחנו נלך לבית הספר?' ילדים מנסים להיאחז בעוגנים קיימים".
את הספר החדש, היא מספרת, התחילה לכתוב כבר בליל הרצח. "ב־2 בלילה, אחרי שכולם הלכו, עוד לפני ההלוויה שנקבעה לבוקר, התיישבתי וכתבתי שיר שהפך להיות הקטע הראשון בספר שלי.
"אלמנה
איזה מילה כבדה.
כל כך מנוכרת ממני. אלמונית.
מה הקשר הזה?
אלמנה אלמונית.
האם נועדתי להיות עכשיו ללא שם אלא רק עם החותמת הזו?
יתום.
אוי זה נורא.
יתומים, ילדים יתומים.
זה נשמע כל כך מסכן. כל כך לא שמח".
"ממש לפני ההלוויה נפל לי האסימון שאנחנו נהיה משפחה אחרת. אספתי את כל המשפחה, כולל אמא של רזיאל (אבא שלו כבר יצא להלוויה), הילדים שלי וההורים שלי, ואמרתי להם: 'אנחנו לא נהיה משפחה שנופלת, אנחנו נהיה משפחה שמרימה'.
"לא תכננתי את זה מראש, וזה לא היה איזה נאום חוצב להבות. אני זוכרת שאמרתי את הדברים להם, אבל גם לעצמי. אמרתי שאני רוצה להיראות אחרת מאיך שאלמנות נראות. אני לא רוצה להיות במקום הנופל, ואני אשתמש בכל הפיגומים שיש לי כדי לשמור על הבניין הזה עומד. אראה לכולם שאנחנו יכולים. אלמנה לא צריכה רק להיות עצובה. אלמנה היא לא בהכרח גלמודה, מסכנה, אומללה ונתמכת.
"אני חושבת שהשאיפה שלי להיות חזקה קיבלה רוח גבית אחרי ההחלטה לקבור את רזיאל כאן, בחוות גלעד. ברגע שנתתי משמעות לאובדן, משהו נפתח. לא הנחתי לכאב לעבור לידי, אלא לקחתי אותו בשתי ידיים וניהלתי אותו. הרגשתי שאני יכולה לפרק את החומה ולהתחיל להתקדם.
"ברגעים שאחרי אובדן כזה אתה חושב רק איך לא למות, אין שום דבר מעבר. ולקבור אותו פה זה חלק מ'לא למות'. חשבתי, אם אקבור אותו בחוות גלעד, יהיה לי משהו נוסף לחיות למענו. כי הדבר שחייתי למענו איננו, ועכשיו יש רק משהו כזה. לא היה כאן בית עלמין. כלומר, המשמעות היתה להקים בית עלמין, שזה משהו עם משמעות נצחית, יישוב ארץ ישראל.
"אבל זה לא נגמר שם. עוד לפני הקבורה עליתי לחלקת הקבר לראות איך זה נראה, ואני זוכרת את עצמי עומדת שם ומקבלת הודעה ששר הביטחון דאז, ליברמן, החליט לבחון את ההסדרה של חוות גלעד. ירדתי לכיוון הבית ואמרתי לעצמי שזו סיבה טובה להמשיך, להתקדם, להיות על הרגליים. אבל זה עדיין לא מספיק, אני צריכה משהו נוסף שיהיה כאן ועכשיו. שלחתי הודעה לגיסי, שהוא סופר סת"ם, ואמרתי לו שאני רוצה שבאזכרה של ה־30 תהיה הכנסת ספר תורה בחוות גלעד".
עניינו אותך הפרטים על המחבלים?
"לא. בכל פעם שדיווחו לי שיודעים איפה הם, אמרתי: 'תתקשרו אחרי שהם מתים'. אין להם שום ערך בעיניי, ולא חיפשתי לנקום את נקמתו של בעלי. הם תת־אנוש בעיניי, הם והשולחים שלהם. זה לא עשה לי כלום.
"מה כן? ההכרזה על הסדרת חוות גלעד כיישוב יהודי, שלושה שבועות לאחר הרצח. הקבורה של רזיאל כאן. הכנסת ספר תורה. תינוקות שנקראו על שמו. אלה הדברים החשובים. בדמייך חיי.
"בכלל, מכל התארים שלי, 'אלמנה' וכו', 'אשת ארץ ישראל' זאת המלחמה שלי על חוות גלעד. להחיל כאן ריבונות, לגדול, לפתח את היישוב. במרכז הארץ הכל נעים, יש חשמל, המדיח עובד. פה, כשמתחילה סופת ברקים לא שמחים ומצלמים, אלא כוססים ציפורניים שהחשמל לא ייפגע וייפול".
אחד הרגעים הקשים שלה היה לפני ההלוויה, בעת ביקורו של נפתלי בנט, שר החינוך דאז. "לפני שהוא בא, התחילו להתרכז בבית חברות ומשפחה. היה לי סוג של בכי, אבל לא התפרקתי. כשהוא נכנס, הוא התיישב לידי, ואני התחלתי לשאוג עליו תוך כדי בכי, ממש התפרקתי עליו. סיפרתי לו מי היה רזיאל, איזו דמות חינוכית הוא היה, ואמרתי לו, 'איזה הפסד שלכם, הפסד של איש חינוך מדהים'. מסכן, זו לא אשמתו, נפלתי עליו. אני לא יודעת למה, אבל זה רגע שאני לא שוכחת".
בהתייעצות עם הפסיכולוגית היא החליטה להציע לרננה ולנעמי לבוא להלוויה. "בהתחלה הן אמרו כן, אבל כשראו את כל ההמולה, העדיפו להישאר בבית. בכלל, קרה פה חסד גדול שהילדים לא חוו טראומה. הם לא ראו את אבא שלהם פצוע ולא שמעו אותו נאנק מכאבים. פעם שאלתי את נעמי מה היא זוכרת מאותו לילה, והיא ענתה: 'אמא אמרה שאבא נפצע, ואז כל הבית התמלא באנשים'. הטראומה היא שהבית מתמלא באנשים, זה הפחיד אותם.
"ברגעי הקבורה של רזיאל כבר לא הייתי לגמרי צלולה. אני זוכרת את עצמי שם, אבל לא זוכרת את החוויה".
ואחרי השבעה, איך מתחילים להתמודד?
"יש את הלילה אחרי שימי השבעה נגמרים, שבו אין 'לימבו'. פתאום יש שקט בבית. לקח לי המון זמן לחזור לישון. בחודש הראשון ישנתי אולי 30 שעות במצטבר. לא נרדמתי, היה לי תסמין פוסט־טראומטי חזק, ופיתחתי שיתוק שינה - שבו אתה ישן, אבל המוח ער. זה היה קורה עד שהיה מגיע איזה חלום אימה, כמו סוג של מפלצת, והייתי מתעוררת. וזהו, נגמר הלילה. הייתי הולכת לעשות כביסה, מסתובבת, כותבת את הדברים שהפכו עכשיו לספר".
איך הילדים מתמודדים?
"קיבלתי לאורך כל הדרך ליווי פסיכולוגי מדויק, כדי שייגרם לילדים כמה שפחות נזק. הם גדלים בבית בלי אבא ובצל שכול וטרור, זו חתיכת שריטה.
"עובדיה היה רק בן 3 וחצי כשקרה הרצח. היום הוא בן 6, והוא כבר מבין הכל. הוא מסתכל על העננים ואומר, 'תראי, זה כמו אבא'. כשהוא רואה תמונות של אנשים, הוא אומר 'זה כמו אבא', או שהוא מספר 'חלמתי על אבא'. יש לו גחלת בוערת על אבא שלו. זה לא מנהל אותו, הוא חי את החיים הרגילים שלו, אבל פתאום זה יכול לתפוס אותו.
"בניהו היה בן עשרה חודשים כשרזיאל נרצח, היום הוא בן 3. אבל הוא יכול להגיד לי פתאום, 'אמא, אני מתגעגע לאבא'. הוא לא מתגעגע לאבא, אלא כנראה שמע חבר אומר משהו כזה, וניסה להגיד את זה בשפתיים שלו ולהבין מה זה אומר. המילה 'אבא' תופסת אותו, הוא מסתקרן ממנה.
"כשאני מספרת על רזיאל, הוא נדלק, מתעורר, מקשיב. רוצה לדעת איפה הוא היה בזמן ההתרחשות שאני מספרת עליה. אם אני מראה תמונות שהוא לא נמצא בהן, הוא רוצה לדעת איפה הוא היה באותו זמן. חשוב לו שהאבא הזה יהיה שלו. יש לו גם תשובות מדהימות לילדים אחרים. ילד אחד אמר לו, 'אין לך אבא', אז בניהו ענה לו, 'לא נכון, יש לי אבא, הוא בשמיים'".
אצל הבנות הגדולות המצב שונה. "רננה מתחילה לעבור את גיל ההתבגרות ולא משתפת אותי בשום דבר", אומרת יעל, "אבל אני כן יודעת שהיא כועסת. היא כועסת על הקב"ה, ולא נעים לה שהיא כועסת עליו כי יש לה מצפון. נעמי, מרים ומלכה בעיקר מתרפקות על הזיכרונות ומריצות תמונות. יש להן חיבור לרזיאל. אני לא יודעת איפה הכאב בתוך זה, אבל אני לא אגרה אותו. הוא יצוף כשהוא יצוף".
רזיאל נוכח בבית. זה ניכר בתמונות שעל הקירות. "הוא גם נוכח במהות שלו", אומרת יעל, "ואני הולכת על פי משנתו החינוכית, אחד לאחד, בדרכו לגמרי. זה משהו שאני מעבירה לילדים - דרכו של אבא. אנחנו שרים את שירי השבת שאבא אהב, מקיימים סעודות ראש חודש.
"מצחיק לומר על אדם בן 32 שהשאיר מורשת, אבל הוא בהחלט השאיר מורשת, והיא לחיות את התורה. כל מה שאתה עושה זה לשם שמיים. לעבוד את השם כשאתה קם בבוקר, ולעבוד את השם כשאתה הולך לישון. גם כשהבנות הולכות לפעולה בבני עקיבא, אני אומרת להן, 'תחשבו איך אתן מקיימות את עבודת השם'.
"חוץ מזה אני מדברת עליו הרבה. אני אומרת לבנות, 'אתן זוכרות שאבא היה אומר...' כשנוסעים ברכב, משמיעים שירים שהוא אהב. הייתי עם הילדים בצימר במירון, ישבנו והעלינו זיכרונות ממנו. חשוב לי להשאיר אותו, אבל לא רק כזיכרון כואב. אני משתדלת לתת לכאב מעמד ומקום, והוא מוזמן מתי שהוא רוצה, אבל הוא לא משתלט. אבא הוא לא נושא שנמנעים מלדבר עליו, ואם עלתה עצבות, זה בסדר".
איך נראית ארוחת שבת משפחתית?
"בהתחלה זאת היתה שאלה קשה. הייתי קמה ביום ראשון ונתקפת בחרדה משבת. מתחילה לחפש איפה להיות, או מי יבוא אלינו. בהתחלה הזמנו משפחה, חברים. יש גם שלושה בחורי ישיבה, תלמידים של רזיאל, שאימצו את הבית שלנו ועושים איתנו שבתות. הם האחים הגדולים של הילדים בכל מה שקשור למעטפת רוחנית, והם היד החינוכית השנייה שלי פה, זה חסד גדול.
"היתה גם אושי, בחורה שגרה כאן לידנו והתחילה לסייע לנו בתור 'אופר' מטעם הביטוח הלאומי והפכה להיות חלק מהמשפחה. ויש לנו הרבה עזרה מהמשפחה ומהקהילה. הקהילתיות היא חוסן מטורף.
"בגדול, אנחנו כבר משפחה רגילה לכל דבר. אני עושה קידוש, אני מזמינה חיילים לארוחות, אנחנו שרים שירים. משפחה רגילה".
יש בך כעס על הקב"ה?
"יש, ומותר לי לכעוס. זה חלק ממני. פעם או פעמיים ביום אני כועסת, ובקורונה זה קורה אפילו יותר כי קשה יותר. למה אני צריכה להתמודד עם הדבר הזה לבד? לא בחרתי בזה. אצל גרושים יש לפעמים רגשות אשמה, מה יכולתי לעשות אחרת, אולי בחרתי לא נכון. לי אין את האשמה הזאת. לא עשיתי שום דבר לא בסדר. נחתה עלי מציאות שלא בחרתי בה בשום צורה. אני חוזרת אחורה ומנסה לחשוב מה עשיתי לא בסדר, וכלום. אולי התחתנתי עם האדם הלא נכון? אולי גרתי במקום הלא נכון? שום דבר לא גורם לי להרגיש אשמה".
מה את עונה למי שאומר שאלמלא היית גרה שם, זה אולי לא היה קורה?
"יודע מה? יכול להיות. זה הדבר היחיד שאני יכולה להגיד 'אולי', ולקחת על עצמי. אבל הלו, זו לא סיבה מוצדקת. מה גם שרזיאל לא נרצח בחוות גלעד, הוא נרצח בדרך. זה יכול היה לקרות בכל מקום. גם בתל אביב היו פיגועים. מי שרצח אותו חיפש את הזהות היהודית הקלאסית, זקן ופאות.
"כל אדם יורד לעולם עם דף שבו כתוב מה שנגזר עליו. פה מגיע הכעס. אתה אל רחום וחנון, זו הדרך היחידה שמצאת להפוך את חוות גלעד למוכרת? זו הדרך היחידה?! אתה הופך עולמות, מחיה מתים, אז זה?! ככה?!
"הרבה פעמים אני לא מבינה למה דווקא אני. גם אם בחרתי בזה וחתמתי על זה לפני שהנשמה ירדה לעולם, למה הצעת לי את החוזה הזה? למה צריך שיקרה דבר כזה, ולמה עכשיו? למה לא בעוד עשר שנים?
"בסוף, למרות שלא בחרתי בזה, אם ככה הקב"ה מנהל את עולמו וזה המחיר הנקוב, עם כל הכאב והצער, אין לי אלא לקבל את זה. שיהיה ברור, זה לא שווה את המחיר, אבל אני לא המנהיג של העולם, ולא יודעת מה קורה בקבינט שלו".
איך אפשר להמשיך להאמין ככה?
"ביחד עם השאלות. אני לא שואפת לקבל תשובות לשאלות האלה, אני שואלת אותן בהמון אמונה. הגיבורים האמיתיים הם אלה שלא מאמינים. אני מסירה בפניהם את המטפחת. איך עושים את זה? אני מקבלת את הביקורת, ולא מתנצלת על האמונה הזאת וגם על העיוורון הזה. הוא מציל אותי".
את מאמינה בתחיית המתים?
"בטח. אני לא יודעת איך זה יקרה, אבל אני מאמינה שיום אחד הוא יחזור. זו לא תוכנית עבודה, זו אמונה תמימה".
ברשתות החברתיות שואלים אותה לא פעם על ההמשך, ובצורה ישירה יותר - האם תתחתן שוב, ומתי?
"אני מתפללת שהשם ישלח לי את הרצון, אם זה מה שנכון. אבל לא כרגע. אני מבינה למה אנשים מתעניינים בזה, הם מנסים למצוא מציאות שבורה ולתקן אותה. המציאות השבורה היא אישה שאיבדה את בעלה. איך מתקנים? מאחלים לה שתמצא את בעלה. "מי שדואג לי לא שואל שאלות כאלה, הוא חושב מה נכון לי. הרבה אנשים שולחים לי איחולים שאתחתן שוב, שהפרויקט הבא שלי יהיה חתונה, בניית בית. אבל אני צריכה לרצות את זה, וכרגע אני לא רוצה. אני כן רוצה להאמין שמתישהו ארצה אהבה, אבל אני עוד לא מרגישה פנויה לזה. אני עדיין חיה את מה שהיה, ולא יודעת מה יהיה בעתיד. מה שיש לי זה עכשיו. כאילו לא יהיו צרות אחרי שאתחתן שוב".
אחרי המשפט האחרון היא פורצת בצחוק, חוזרת לרגע לציניות שמאפיינת אותה ברשתות החברתיות. "היתה מישהי, אני אפילו לא יודעת מי, שעוד לפני ההלוויה באה אלי, חיבקה אותי ואמרה: 'אני חושבת שבבוא הזמן את צריכה לזכור אותי, כי יש לי מישהו להציע לך'", היא צוחקת.
"היתה מישהי אחרי לידה, שקראה לתינוק שלה מנחם. אמרתי לה: 'וואו איזה שם מדהים, שנזכה לנחמה גדולה', והיא אמרה: 'שתזכי גם את בעוד שנה לחבוק ילד שיקראו לו מנחם'. זה הכי מצחיק בעולם, חוסר טקט שאני מרשה לעצמי לספר אותו, כי לפעמים כל אחד מאיתנו הוא קצת חסר טקט בסיטואציה מסוימת.
"היתה מישהי שלא הכירה אותי או את רזיאל, שבאה וסיפרה לי: 'חלמתי על רזיאל, והוא ביקש ממני לנחם אותך ולהגיד לך שזה לא היה הזיווג הכי גדול שלך, ויבוא זיווג יותר גדול'. בחיי, אנשים עם אפס מודעות עצמית.
"מצד שני, אני אומרת לעצמי שאנשים מסכנים, הם מחפשים מה לומר, איך לנחם, וכשהם לא בדיוק יודעים איך, יוצאים להם דברים קריפיים. מישהי באה לבת שלי בשבעה ואמרה לה: 'אל תבכי, זה פרס מה שקרה לך. כי יום אחד יהיה לך אבא בשמיים ואבא בארץ'. הבת שלי התחילה לבכות, היא היתה בת 10.
"יש גם את אלה שמאחלים לך להשתקם. כשאני מרצה, תמיד יש מישהו ששואל 'איך משתקמים?' אני לא מבינה מה לא משוקם בי. אני משוקמת לגמרי".
במה זה מתבטא?
"יש לי אופק בחיים. אני יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה: דמות משפיעה בכל הקשור להתיישבות בארץ ישראל ולהשפעה על דעת הקהל. לא פוליטיקה. אני לא רוצה שיקראו לי 'שורדת'. אני שלווה ושלמה עם מי שאני, עם המשברים שלי. המילה משתקמת אומרת 'חיה פצועה' שהפצע שלה צריך להיעלם, אבל זה לא נכון.
"יש משפט שחברה אמרה לי ואימצתי: כשאדם מאבד קרוב, הוא מרגיש צורך לחיות פעמיים, פעם אחת בשביל עצמו ופעם אחת בשביל מי שהלך לאיבוד. אני רוצה שאנשים ייצאו מהחוויה איתי בהרגשה של חיים בגדול. שיש אנרגיות גדולות לחיים, ששום דבר לא מוגבל. שאפשר לפרוח, ולא צריך לחכות שמישהו ימות כדי לעשות את זה.
"על עטיפת הספר שלי יש כוס עם חתיכה שבורה. זה דימוי שנלקח מעולם הדימויים היפני, קוראים לזה 'קינטסוגי'. לוקחים כלי חרס שנשבר, ומחברים את החלקים מחדש באמצעות זהב. כלומר, גם אם ידביקו את החתיכה בחזרה, תמיד יישאר הסדק, תהיה צלקת בכוס.
"הכוס הזאת היא מי שאני. חיה פצועה, אבל עם צלקת בצבע זהב. השבר הוא שבר, והוא חלק ממני ואני לא רוצה להיפרד ממנו, כי הוא גם השיקום שלי. אני מתכוונת להמשיך לעטר את הצלקת שלי".