כמעט מיליון אזרחים בישראל
באמצע נובמבר 1950 יצא לאור שנתון הממשלה הרשמי לשנת תש"י, שסקר את פעילות הממשלה בתקופה שבין ראש השנה תש"י (24 בספטמבר 1949) לראש השנה תשי"א (11 בספטמבר 1950). שנתון זה, הראשון של מדינת ישראל, הכיל 562 עמודים וכיסה כל נושא בפעילויות המשרדים, האגפים, המוסדות והמחלקות בכל משרדי הממשלה.
השנתון כלל דברי הקדמה של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן־גוריון, שהשתרעו על פני עשרה עמודים ונפתחו במילים: "הגיע הזמן! אנו נגול חרפת השממה מעל ארץ מולדת, תפרה הארץ ותיף".
פרק נרחב בשנתון הוקדש לנתונים סטטיסטיים, וממנו אפשר ללמוד שבספטמבר 1949 חיו בישראל 964 אלף נפש, מהם 108 אלף "ערבים ואחרים". האזרחים סבלו ממגוון מחלות מידבקות, ולצד שיתוק ילדים וכלבת הובילה בראש הרשימה מחלת טיפוס הבטן, עם 595 מאושפזים ו־20 נפטרים בשנה המסוקרת. מספר המיטות בבתי החולים בארץ עלה בתקופת הדו"ח מ־3,383 ל־4,136.
בתחום העבודה דווח בשנתון שענף הבנייה סיפק לעובדיו 200 ימי עבודה בתקופה הנסקרת, לעומת ענף היהלומים, למשל, שסיפק לפועליו 50 ימי עבודה בלבד. מספר תאונות העבודה בשנה הנסקרת עמד על 2,823, עם 34 הרוגים.
מפירוט ממוצע המחירים הקמעוניים עולה שמחיר כיכר לחם עמד באותה שנה על 54 פרוטות, קילו קמח - 87 פרוטות, וקילו אורז - 100 פרוטות. על קילו בשר קפוא שילמו אזרחי ישראל 460 פרוטות, וקילו בשר טרי עלה 800 פרוטות (להשוואה: משכורת יומית של פועל פשוט עמדה על שתי לירות. כלומר, 2,000 פרוטות).
מייד עם הגשת השנתון יצאו לדרכן משאיות שהובילו אותו לחנויות הספרים בכל רחבי הארץ, שם המתינו רשימות הזמנה ארוכות של המוני אזרחים שקנו את השנתון ברכישה מוקדמת. מחיר השנתון עמד על לירה אחת ו־400 פרוטות.
תיירים מתלוננים: "האוכל במלונות דל ויקר"
כבר חלפה שנה מאז שוועדה בין־משרדית "לשיפור חוויית התייר בישראל" החליטה שבבתי המלון ובמסעדות בארץ יוגשו ארוחות מורחבות לתיירים - תמורת תלושים שירכוש התייר בארץ, במטבע זר.
והנה, ב־13 בנובמבר 1950 הגישה "לשכת סוכני התיירות הנכנסת" דו"ח חמור למחלקת התיירות במשרד התחבורה, ודרשה מראש המחלקה, פנינה גולד, "להשיב ללשכה תשובה מפורטת בנוגע להזנת התיירים בישראל, וזאת עד 14 ימים מיום קבלת הדו"ח, שאם לא כן תיאלץ הלשכה לנקוט צעדים דרסטיים לטובת התייר".
וכך נאמר בדו"ח, בין השאר: "התיירים המבקרים אצלנו מתלוננים מרה על המנות הדלות המוגשות להם במסעדות ובבתי המלון. הסדר התלושים תקף משום מה רק עבור תיירים השוכרים כאן דירות, וגם הם מתלוננים שלמרות שהם משלמים על תלושי המזון במיטב כספם - הם לא זוכים לאתר את הפרודוקטים (מוצרים) בחנויות".
תיירים שחזרו לבתיהם החלו להפיץ ידיעות בדבר המצוקה התזונתית שבה נתקלו, לכאורה, בביקורם בישראל. השמועות עשו להן כנפיים, ותיירים רבים שרכשו חבילות נסיעה לישראל ביטלו את תוכניתם, ואחרים קיצרו את שהותם בארץ, לטובת המשך בילוי באירופה.
למזלה של התיירות הנכנסת, ממש באותם הימים עבר שר הקיצוב, דב יוסף, לתפקידו החדש כשר התחבורה. בתוך שלושה שבועות הצליח יוסף לארגן את שרשרת אספקת המזון לתיירים - והבעיה באה על פתרונה.
חיסוני שחפת לבדואים בדרום
ב־9 בנובמבר 1950 יצא לדרך מבצע חיסון אוכלוסיית הבדואים בנגב נגד מחלת השחפת. את הפעילות ניהל ד"ר קוזלובסקי, ששנתיים קודם לכן מונה כאחראי על בריאות תושביה הערבים של ישראל באזור הדרום, ויצר שינוי בתפיסתם.
"לפני שנתיים לא היה כל סיכוי שהבדואי היה מרשה לאשתו להיבדק על ידי שירותי רפואה מודרניים", סיפר ד"ר קוזלובסקי לעיתונאים שהתלוו אליו ביום הראשון למבצע החיסון. הוא הוסיף ש"אט־אט נבנו בינינו יחסי אמון, וכשהצלחנו להוריד את תחלואת מחלות העור וזיהומי העיניים בקרב האוכלוסייה המקומית ביותר מ־70 אחוזים, הם הפכו מחשדנים לאוהדים גדולים של הרופאים הישראלים".
ד"ר קוזלובסקי גילה שהבעיה היחידה שקיימת בין הרופאים לבדואים היא ש"הם מכורים לשמן קיק (שמן שנתפס ברפואה העממית כבעל סגולות מרפא; ד"ס) ומבקשים אותו גם אם הגיעו לטיפול רק בגלל נקע בקרסול. אוכלוסייה של 15 אלף בדואים משתמשת בשמן קיק יותר מכל תושבי תל אביב יחד".
בכל שבט שאליו הגיע הצוות הרפואי, נעמדו הגברים הבדואים בסדר מופתי בשורה אחת, והנשים והילדים בשורה אחרת. למרות שהוסבר להם בערבית שבן יותר מ־30 אינו זקוק לזריקת חיסון נגד שחפת, גם זקני השבט דרשו לקבל את "זריקת הבריאות", כפי שכינו אותה. אחד הגיע עם שתי כבשים ודרש לחסן גם אותן. בהמשך שחט אחת מהן, ובשרה שימש לארוחה המרכזית שהכינו המקומיים לאנשי הצוות הרפואי, בתום יום החיסונים.
רוצה מלט? תביא שקים
באמצע נובמבר 1950 הודיע אגף הפסולת במשרד האספקה והקיצוב, בשיתוף מפעל המלט "נשר" שבצפון, ש"החל מהימים הקרובים לא תתבצע מכירת מלט לכל קבלן שלא יביא איתו שקים ריקים, כמספר שקי המלט המלאים שאותם הוא מבקש לרכוש". העילה: שימוש חוזר בשקים יסייע לחיסכון במטבע זר.
ממשרד האספקה נמסר ש"נשר" (שממנו התפתחה לימים העיר נשר בשיפולי רכס הכרמל) יכין תוכנית מסודרת, שתדריך קבלנים כיצד לפתוח את שקי המלט מבלי לפגום בהם, "שכן החל מהחודש הבא השקים המוחזרים חייבים להיות תקינים, ולא, ייחשבו כאילו לא הובאו כלל".
מכונית בייצור עצמי
התלהבות גדולה עוררה מכונית מוזרה שנסעה ברחובות שכונת רחביה בירושלים, כשבמקום מספר הזיהוי בקדמת הרכב נרשם "צנע - 1950". מדובר היה במכונית "עבודת יד" של תושב זר בשם רוברט לינדסי, שבעבודה של שלושה חודשים, בחצר ביתו ברחוב נרקיס שבשכונה, הרכיב את המכונית מגרוטאות שונות, כשהעלות הכוללת של החלקים עמדה על 300 לירות בלבד. לינדסי נשאל על ידי הסקרנים מהיכן שאב את הידע לבניית הרכב, וענה בלי לחשוב פעמיים: "כל אחד יכול לבנות לעצמו מכונית, כל ההנחיות נמצאות בחוברות 'הטכנאי הצעיר'".
שבחים לפילהרמונית
המנצח היהודי־אמריקני ממוצא רוסי סרגיי קוסביצקי ביקר בארץ במהלך נובמבר 1950 וניצח על 14 קונצרטים של הפילהרמונית הישראלית, לקראת יציאתה לסיבוב הופעות בארה"ב.
לפני שובו לארה"ב אמר לעיתונאים שהקיפו אותו בנמל התעופה לוד: "יש לכם תזמורת מהטובות בעולם, הקהל באמריקה שיגיע להופעות לא יאמין שהם חוזים בהופעה של תזמורת הבאה ממדינה קטנה כל כך".
מודעה בבית השיטה: "הילדים חולים - הקיבוץ בסגר"
הנעלמים / בתי חרושת שהיו
צ.ד
בית חרושת לסוכריות ולשוקולד שנוסד ב־1954 ברמת גן, ייצר סוכריות ושוקולד והיה השני בגודלו בתחום אחרי "עלית". שנתיים לאחר הקמתו, ובעקבות רכישה של קווי ייצור חדשניים, עבר צ.ד לנצרת עילית. ארבע שנים מיום הקמתו מכר הבעלים, בצלאל דבליצקי, את צ.ד ל"עלית" ואמר: "לא הצלחנו לאתר שוקי חוץ לתוצרת שלנו, והשוק המקומי קטן מכדי להחזיק מפעל משוכלל כמו צ.ד".
הצרכנייה / פריטים שהיו בבית
סבוניה מגנטית
פריט מתרבות החיסכון של פעם: מדובר במתקן עם פסי מגנט, שהיה מוצמד לקיר החרסינה הסמוך לכיור שבחדר האמבטיה. החלק המשלים היה פקק מתכת פשוט ומשונן של בקבוקי שתייה, שאותו היו משתילים בלחיצה אל הסבון המוצק שבו היו משתמשים. הסבון עם הפקק היה "מתמגנט" אל המתקן שבקיר ונותר שם עד לשימוש הבא. דבר זה אפשר שימוש ממושך יותר בכל סבון, עד שנותר רק זנב קטן שלו מוצמד אל הפקק.
שביתה בנמל תל אביב
בתחילת נובמבר 1950 פרצה בנמל תל אביב שביתה איטלקית (האטת העבודה) של 1,000 פועלי הנמל. הסיבה: סחבת שנקטו מנהלי החברה שמפעילה את הנמל, "אוצר מפעלי ים", בבקשותיהם להעלאת שכר. בתוך ימים ספורים של שביתה נוצר פקק של כ־20 אוניות שעגנו בים הפתוח מול הנמל ולא נפרקו, והנזק הכלכלי היה כבד. ב־12 בנובמבר כינס שר התחבורה החדש, דב יוסף, את הצדדים הניצים וכפה עליהם הצעת פשרה כספית. השביתה הסתיימה למחרת. בצילום: סוורים פורקים סחורות בנמל, 1950
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.il