במהלך החודשים האחרונים ליווינו את בתי הדיור המוגן ברחבי הארץ עם סקירה של ההתמודדות מול משבר הקורונה בהיבטים שונים: החל מהתאמת פעילות הפנאי להנחיות הבריאות המחמירות, דרך שמירת הקשר עם המשפחות באמצעים השונים ועד קיום מופעי תרבות ובידור גם בתקופה מאתגרת זו. עם סיום הסגר השני ולקראת כניסה נוספת לשגרת קורונה, ביקשנו ממנהלי הבתים לחלוק את התובנות שלהם לגבי ההתמודדות המאתגרת שעברו מאז הגיע הנגיף לישראל.
"הקורונה אתגרה אותנו, המנהלים, בסיטואציה של קבלת החלטות שלא התמודדנו איתה לפני כן", מספרת חגית פינטו, מנכ"לית אחוזת צהלה מרשת אחוזות רובינשטיין, "שיתוף הפעולה עם הדיירים התגלה ככלי הטוב ביותר לניהול נכון ולהבנה של הסיטואציה שנכנסנו אליה. מתחילת הדרך, גיוס הדיירים להבנה ולערבות הדדית זה לזה יצר שמירה על הנורמות ושמירה על הכללים.
"אנחנו נמצאים היום במצב שבו אף אחד לא נדבק אצלנו, וזה הודות להבנה ולקבלת החלטות משותפת, ולהסתכלות על המצב באופן רציונלי, תוך הבנה שלבני הגיל השלישי בדיור המוגן יש זכות להמשיך לחיות. אנחנו, שמנהלים קהילות סגורות, בעצם זה שיש שיתוף פעולה והבנה של הסיטואציה, המשכנו להפעיל הכל. הדיירים נהנו ממגוון של פעולות - תרבות, פנאי וספורט - בדיוק כפי שהתרגלו ביומיום, מתוך ערבות הדדית והבנה מהן המגבלות ובאיזה מצב אנו נמצאים.
"היתרון הגדול של הדיירים בדיור המוגן זה עצם היותם בטוחים בקיום שגרת החיים שלהם. גם אם אחד הדיירים חלה - הדיירים גרים בדירות אוטונומיות, ועצם הניהול והארגון שלנו מאפשר לאתר ולבודד מייד את אותו מעגל או את אותה קפסולה שהדייר המסוים הזה שייך אליה, מבלי לפגוע בשאר החברים. זה היתרון הגדול פה - הזכות להמשיך לחיות. ואכן, המוטו שלנו היה - נכנסים לסגר השני במטרה אחת: להמשיך לחיות.
"עשינו את כל ערבי החג ביחד. הדיירים נהנו מחברה, מה שאנחנו - בבתים הפרטיים שלנו - לא זכינו לו. הם חגגו יחד, היו יחד בתפילות יום כיפור, היתה באמת תחושה של חברה וקהילה. אנחנו יודעים היום שהגורם העיקרי שהקורונה החריפה אצל אנשי הגיל השלישי - הבדידות - לא היה בדיור המוגן, כי שמרנו עליהם. שמענו המון בסגר הראשון משפטים כמו 'אותי לא תהרוג הקורונה אלא הבדידות' - אנחנו דאגנו שאצלנו זה לא יהיה. עכשיו אנחנו עם הפנים קדימה לאותה מטרה - שיתוף פעולה, ערבות הדדית, כדי להמשיך לחיות את החיים".
הדיירים הבינו את האחריות
גיל צפריר, מנהל בית בלב בפתח תקווה, מספר כי השמירה על הבית כאזור נקי מקורונה כבר בסגר הראשון היתה הסוד להצלחה בהתמודדות עם הנגיף גם בהמשך: "הפכנו את הבית לקפסולה אחת. הצוות נשאר לישון עם הדיירים והתחלף מדי שבוע, תוך ביצוע בדיקות קפדניות. חגגנו את כל החגים יחד וכשהמשק נפתח, אחרי הגל הראשון, שחררנו את כולם. עד לאותו רגע לא היו ביקורי משפחות והכל נעשה באמצעי המדיה. הדיירים פחות הרגישו את החסר הזה. נכנסנו לנוהל סדור של בדיקות קורונה אחת לשבוע תחת מטה מיוחד - 'מגן אבות ואמהות' - שהוקם יחד עם משרד הבריאות ומשרד הרווחה כדי להגן על בני הגיל השלישי, ובין היתר על דיירי הדיור המוגן.
"נהגנו כמו כל המשק וידענו שאנחנו לא רוצים להכניס את הדיירים לעוד סגר. התאמנו את עצמנו לפעילות שוטפת ומלאה בהתאם להנחיות של משרד הרווחה ומשרד הבריאות, כשבשלב כלשהו גם יצא מסמך שנקרא 'התו הזהוב' לכל הדיורים המוגנים. הדיור מתנהל לפי האזור הגיאוגרפי שלו - אם הוא בעיר אדומה, כתומה וכו' - ובהתאם לכך יכול להמשיך את הפעילויות. אנחנו, למעשה, אפשרנו פעילות מלאה כמעט לאורך כל הדרך כשגם מדריכי החוגים שלנו שהגיעו מבחוץ נכנסו לאחר בדיקות קורונה, כמובן. ערכנו אירועים בפאטיו לפי כל המדיניות, חדר הכושר נשאר פתוח וכך גם הבריכה. הקפדנו כל הזמן על ההנחיות של מסיכה והיגיינה מסודרת. אף דייר אצלנו לא חלה עד היום, והדיירים מרגישים מוגנים מאוד".
צפריר מודה שבאופן טבעי החשש תמיד קיים - גם אצל הדיירים וגם אצלו כמנהל - אבל תחושת הביטחון כיום גוברת על הדאגה: "הדיירים מתנהלים בתחושה של ביטחון כי הם מרגישים ויודעים ששומרים עליהם. אנחנו מנחים אותם בכל פעם כיצד לפעול, לשמור על מרחקים וכדומה. חדר האוכל, למשל, מוגבל למספר אנשים, אז הדיירים יודעים שלא תהיה חריגה מהנוהל הזה. כך גם בבריכה, בחוגים, בהקרנות סרטים. הדיירים יודעים שהם מוגנים.
"שיתוף הפעולה מצד הדיירים היה מלא, כי עבדנו איתם כל הזמן יחד. היה להם חלק בכל מהלך. היתה תקופת רפיון במשק לפני הגל השני, כשדיברו על זה שאנשים מסתובבים בלי מסיכות ויש הדבקות, ובדיורים המוגנים יכולת לראות כיצד כולם מקפידים. אם מישהו היה מוריד מסיכה מתחת לאף, הוא ישר היה מקבל את הפידבק מהדייר השכן או מאיש צוות, וככה כולם ידעו והבינו כמה חשוב לקיים את הנהלים וזה מאוד עזר.
"הדיירים שיתפו פעולה כי הם הבינו שהכל נועד לטובתם ולשמירה על בריאותם. אנחנו כעת מוכנים להמשך שגרת הקורונה עם הקפדה על כל הנהלים. הפעילויות יימשכו תחת הנחיות הבריאות".
"אנחנו בני מזל להיות פה"
בת אל דניאל, מנכ"לית הבית בנורדיה מרשת מגדלי הים התיכון, מספרת כי כבר בתחילת המשבר הבינו ברשת שמדובר באירוע יוצא דופן שיש להיערך אליו. "לא שיערנו באילו סדרי גודל מדובר ולא צפינו שנהיה במציאות שבה אנו נמצאים היום, אבל הבנו שיש כאן אירוע מתגלגל שמצריך התייחסות. נקודת מוצא זו הביאה אותנו לגייס מיידית את כל משאבי החברה.
למדנו שהמורכבות של המצב נובעת ממציאות שמשתנה מדי יום ומצריכה מאיתנו בכל פעם היערכות מחודשת. אתגר נוסף נובע מחוסר הוודאות לגבי כמה זמן זה יימשך וכל אלו הפכו את תהליך קבלת ההחלטות למאתגר במיוחד.
"יש מרכיב עיקרי שמוביל את ההחלטות שלנו מתחילתו של המשבר - לפני הכל והחשוב מכל מבחינתנו, זה הרצון לשמור על בריאות הדיירים. במקביל, חשוב לנו ביותר לייצר עבורם שגרת חיים חדשה, בטוחה, מעניינת ומותאמת למצב. שתהיה להם האפשרות ליהנות מכל מה שהבית יכול לתת במסגרת המגבלות. בתחילה, חוסר הוודאות, כמו גם חוסר המידע, הביא לדאגה גדולה לביטחון הבריאותי. בתקופה זו הדיירים והצוות גילו סבלנות ומשמעת, בעיקר כי היו מבוהלים.
"במרוצת הזמן נערכנו, בסיוע 'מגן אבות ואימהות', עם בדיקות סקר לדיירים, לצוות וכל מי שבא עם הדיירים במגע. מהלך זה, שהביא לשליטה במצב הבריאותי, לצד פעילות בקפסולות - אפשרו לנו לנהל שגרת חיים ומתן שירותים כסדרם, בצורה בטוחה".
לדברי בת אל, כאשר הדיירים נוכחו לראות שצוות הבית שולט במצב, התחזקה תחושת האמון והביטחון. "בראי הצוות אנו חשים בני מזל שזה מקום עבודתנו", היא אומרת, "במציאות שבה מאות אלפי אזרחים מצאו עצמם מובטלים, אנו זוכים ליציבות תעסוקתית, שליחות וסיפוק אדיר במלאכתנו. הדיירים ובני המשפחה מכירים תודה ומרעיפים שבחים – וזה השכר לעמלנו.
"אין ספק שהתקופה האחרונה, ובעיקר הסגר השני, העלו את קרנו של הדיור המוגן והבליטו את יתרונותיו. אני מאמינה שאתגרים יוצרים עבורנו הזדמנויות חדשות – ויש לקורונה גם היבטים חיוביים".
לומדים לחיות עם הקורונה
דז מסד, מנכ"לית פרוטיאה בכפר, מספרת על התהליך שעברו אנשי הצוות יחד עם הדיירים: "בתחילת המשבר היינו בחוסר ודאות מוחלט ובחוסר הבנה לגבי מה שקורה - לא רק אצלנו אלא בכל המדינה ובכל העולם. אבל היתה כאן עבודה משותפת נהדרת. הקמתי כאן ועדת קורונה שנפגשת כל יום, ואנחנו נפגשים בכל שבוע עם ועד הדיירים ומקבלים החלטות ומכוונים את הפעולות יחד איתם. אנחנו, כצוות, מובילים, אבל יש שותפות מלאה מצדם.
"בהתחלה היתה דאגה רבה ואפילו פחד בקרב הדיירים וגם אצלנו, עם כל האחריות הענקית שנפלה עלינו. הדיירים ידעו להסתגל ולהעריך את מה שיש בתוך הבית וכמה מזל יש להם שהם נמצאים בתוך קהילה תומכת עם חברים ואנשי צוות שדואגים להם לצרכים היומיומיים שלהם. יש הרבה מאד חופש שלא היה מתאפשר להם אם היו בחוץ, כמו חוגים, פעילויות, הרצאות. הם יודעים שבכל מה שקשור לטיפול רפואי לא צריך לפחד כי יש את הצוות הרפואי הקבוע שמכיר אותך, עם רופאים ואחיות שאנחנו מכירים ויודעים מי הם ושהם עברו בדיקות. אין גם צורך להתמודד עם כל מה שקשור בתורים והמתנות לטיפול רפואי, וזה קושי שמי שנמצאים בחוץ נתקלים בו לא מעט בימים אלה, בעיקר מקרב בני הגיל השלישי.
"נוצרו פה המון חברויות בין הדיירים במהלך הזמן הזה. קשרים מאד יפים, למרות הקושי - ויש קושי. אנשים למדו עוד יותר להעריך את הביחד שיש כאן. בחגים, למשל, המלצנו לדיירים להתחבר עם עוד כמה חברים ולערוך ארוחות חג יחד, בהתאם להנחיות. נוצרה תחושה של משפחה ממש, ואנחנו שמים המון דגש על זה. אנשים מחוץ לדיור המוגן לא זכו בחגים לתחושה הזו. אנחנו ממשיכים קדימה עם המון פעילות, יש לנו פארק גדול שמאפשר לצאת ולנשום אוויר צח, להיות עם אנשים, ולדעת בעיקר שכל פרט קטן שצריך - מקבל מענה.
אנחנו מרגישים הרבה יותר בשליטה לקראת התקופה הקרובה. גם אחרי שהמגיפה עצמה תיגמר המחלה תישאר וצריך ללמוד לחיות איתה, קודם כל מבחינה מקצועית, ואחר כך מבחינה חברתית. עד עכשיו הצלחנו בזה, ונמשיך באותה דרך כדי לאפשר לדיירים כאן חיים מאושרים ובטוחים גם במציאות שנוצרה".
חיבוק עם ערך מוסף
זהר משה, מנהל בית בכפר, ביתן אהרון, מגדיר את מה שהוא ואנשיו יצרו במהלך משבר הקורונה כסוג של "נווה מדבר" - מקום שבו החיים נשמרים פעילים וחיוניים עם התאמות נדרשות, על מנת לשמור על בריאות הדיירים. "ייצרנו שוברי שגרה כמו חלוקת ארוחות מושקעות, חלה ויין לשבת, פרחים, שירת מרפסות וכדומה. הנהגנו נוהל על פיו המחלקה האמונה על רווחתם הנפשית של הדיירים תפגוש את כל הדיירים מדי שבוע. כך נוכל לנטר את מצבם ולראות אם מתפתחת מצוקה כלשהי חלילה.
"הקמנו מערך תמיכה הדדי בין הדיירים, יצרנו חיבורים, מעגלי תמיכה רחבים יותר. כך שכל דייר זכה לחיבוק רחב יותר, מעבר להיכרויות שכבר יצר בכוחות עצמו. בנוסף, על מנת לרתום את הדיירים להקפדה על נהלי השמירה וכן על מנת לייצר עבורם בהירות ושותפות אני כותב אליהם, מדי שבוע, מכתב אישי שבו אני מפרט בשקיפות רבה את כל אשר נעשה. קשר שוטף נשמר גם עם בני משפחותיהם של הדיירים ולכולם יש קו פתוח אלי. ועד הדיירים ואני מקיימים פגישות תכופות ויחד אנו מלבנים סוגיות אשר מטרידות אותם. ככלל, ברשת בית בכפר נהוגה מדיניות של דלת פתוחה כלפי הדיירים וגם כלפי העובדים.
"ההתמודדות עם נגיף הקורונה היא אירוע מתגלגל שאנחנו עדיין מתמודדים איתו. אנחנו נדרשים ליצירתיות רבה ולהמציא עצמנו בכל פעם מחדש על מנת לאזן בין הצורך לשמור על בריאות הדיירים מחד, ומאידך לאפשר להם חיים פעילים עם קשר רצוף וקרוב עם בני משפחתם. על צוות העובדים מוטל עומס רב, העבודה שלהם הפכה להיות אינטנסיבית יותר ודורשת מהם מסירות אין קץ. לשמחתי הרבה, הגענו אל המשבר הזה עם צוות מעולה, מיומן ומסור, ונכונות לנו עוד התמודדויות. חלק מתפקידי כמנהל הוא לשמר את הצוות ולדאוג לכך שימשיך להיות רתום למשימה ומרוצה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו