"הכי מתגעגעים לחבק את המשפחה"

י כחודשיים נולדו לחנוך ומרים דקל נינים - זוג תאומים. בכל זמן אחר הם היו אמורים להיות אורחי הכבוד בברית המרגשת, אבל בשנה שבה משבר הקורונה מכתיב מציאות אחרת, הם חגגו עם המשפחה מרחוק. "לא היינו שותפים לכמה אירועים משפחתיים חשובים מאוד", מספר חנוך, "כשהמשמעותי ביותר עבורנו היה הולדתם של זוג התאומים. רק בשבוע שעבר, חודשיים אחרי שהם נולדו, ראינו אותם לראשונה".

הריחוק מהמשפחה הוא אחד האתגרים הגדולים של בני הגיל השלישי במשבר הקורונה. העובדה שבדיור המוגן נמשכת כל העת שגרת החוגים, ההופעות, האירועים והספורט, הקלה את ההתמודדות על הדיירים, אשר ידעו כי המטרה מקדשת את האמצעים וכי כל המגבלות הקשורות במפגשים המשפחתיים נועדו לשמור על בריאותם.

"המשפחה אצלנו תמיד במקום הראשון", מספר חנוך, בן ,84 המתגורר בבית בלב פתח תקווה, "יש לנו בן בירושלים, בת בגבעתיים ובן צעיר בקריית אונו. בסך הכל יש לנו 16 נכדים ו-22 נינים. מאז שנכנסנו לדיור המוגן נולדו חמישה מהם. ראינו אותם מפעם לפעם כשנסענו לבקר את הנכדים, לפני הקורונה. בשנה האחרונה שמרנו מאוד על ההנחיות ולא חרגנו כי היה ברור שהכל נעשה כדי למנוע תחלואה בתוך הבית. הילדים באו לבקר אותנו כמה פעמים וגם הנכדים, אבל כמובן שלא התחבקנו ולא התקרבנו מדי. יש לנו אפשרות לשבת במרפסת החיצונית של הבית, אבל זה לא באמת כמו לשבת עם המשפחה בימים רגילים. שוחחנו בעיקר בווטסאפ, ואנחנו מקווים מאוד שעכשיו, אחרי כל החיסונים וכשנראה שיש אור בקצה המנהרה, נוכל להיפגש יותר. אנחנו מחכים לחבק את כולם, בעיקר את הנכדים והנינים, בלי חשש".

כבר אפשר לעשות תוכניות

נורית בר-עוז פחימה, מנהלת התרבות וסגנית המנהלת בבית בלב פתח תקווה, מספרת על האמצעים שננקטו כדי לשמור על בריאות הדיירים, ובד בבד לאפשר להם לשמור על הקשר החשוב כל כך עם בני המשפחה: "בסגר הראשון סגרנו את הבית לגמרי, בצורה הרמטית. הצוות עבר לגור עם הדיירים ועשינו הכל לשמור על אפס תחלואה. בסגר השני לא אפשרנו להיכנס פנימה אבל הדיירים יכלו לצאת אל בני המשפחה, אם כי מרביתם לא עשו זאת בגלל מגבלות המרחק. מה שעשינו זה פינות ישיבה מחוץ לבית, בכניסה, שם היה אפשר להיפגש עם בני המשפחה.

"עד היום אנחנו מקפידים שלא להכניס בני משפחה לתוך הבית, למעט מקרים חריגים. בהמשך נאפשר זאת מגיל 18 וכמובן רק למי שהתחסן. אחרי הכל אנחנו עוד לא יודעים לגמרי לאן הולך המשבר הזה. עוד מעט פסח, ואנחנו זוכרים שבסדר הקודם כל דייר אירח דייר או שניים בדירתו, בלי אפשרות להכניס אף אחד מבחוץ. השנה נראה מה יהיו ההנחיות ונקווה שיהיה סדר שמח ומשפחתי".

נורית מספרת כי מרגישים אצל הדיירים יותר אופטימיות בתקופה האחרונה, ובהתאם הם גם נפגשים יותר עם המשפחות: "הם יוצאים יותר לפגוש את קרוביהם, רואים אחרי הרבה זמן את הנינים, הנכדים, אפילו מתחילים לתכנן נסיעות לביקור של בני משפחה בחו"ל. הכל עדיין בגדר תוכניות כי אנחנו לא יכולים לומר שהכל מאחורינו, אבל עצם זה שאפשר לדבר על תוכניות כאלו זה כבר התקדמות, ומעיד על מצב הרוח הטוב.

"מבחינת הבית, אנחנו למעשה בחיסון עדר, 98 אחוז מהדיירים והצוות כבר התחסנו. אנחנו מנפיקים תעודות חיסון לכולם ולאט-לאט משחררים. עדיין כמובן מסתובבים עם מסיכות ומקפידים על הכללים, אבל אפשר לשתף יותר אנשים בחוגים ובאירועים, כמובן כשהכל נעשה בפיקוח בתוך הבית".

לאילנה אבר, גם היא דיירת בית בלב פתח תקווה, יש ארבעה ילדים, 23 נכדים ולא פחות מ-81 נינים - שישה מהם נולדו מאז תחילת משבר הקורונה. היא עלתה עם בעלה והילדים לישראל ב-,1969 וכעת מתגאה במשפחה המונה 186 אנשים. "עד עכשיו ראיתי את הנינים שנולדו בשנה האחרונה רק בווטסאפ, לא החזקתי אותם על הידיים ולא שרתי להם, ואני מאוד מחכה שיתאפשר לי לעשות את כל זה. יש לי נכדה שהתגייסה לצבא ולא יכולנו לבוא להיפרד ממנה. החמצתי גם שלושה בר-מצוות ושתי בת-מצוות. בנוסף, הבן שלי נסע לארה"ב לפני שסגרו את השמיים כדי לבקר את הבת שלו בניו ג'רזי, וכעת הם לא יכולים לחזור".

לדיור המוגן נכנסה אילנה לפני חצי שנה, ולדבריה, לא חששה כלל. "בעלי נפטר לפני שנה וחצי, ולקח לי זמן לקבל את ההחלטה לעבור לכאן. עברתי באמצע המשבר אבל ידעתי שאין כאן תחלואה ושדואגים לכל הדיירים. לא היה לי טוב לבד, ראיתי את הבית כאן עוד לפני הקורונה וחשבתי שזה יהיה מקום טוב עבורי. את תחילת המשבר העברתי אצל הבת שלי, אבל רציתי מקום שבו תהיה לי חברה ופעילויות, ועברתי לכאן בלב שלם.

"עכשיו, אחרי החיסונים, אני מחכה לראות את המשפחה. אני יודעת שזה לא יקרה כל כך מהר כי צריך להיות זהירים וכולנו פה משתפים פעולה כדי לשמור שלא תהיה תחלואה בתוך הבית. לפני שבוע הייתי אצל בתי אבל נפגשתי רק איתה ועם בעלה. אני מקפידה לשמור מרחק מהנכדים ורואה אותם רק מרחוק. אני מקווה שבקרוב אוכל לראות את הנינים החדשים ואת כל שאר בני המשפחה שאני כל כך מתגעגעת אליהם".

שגרה בתוך בועה

דוד שביט, המתגורר עם רעייתו שושנה (שניהם בני 88) בבית בנורדיה מרשת מגדלי הים התיכון, אומר כי הדבר הראשון שהוא חולם לעשות עם משפחתו הוא לצאת לנופש משותף. "בסך הכל יש לי 11 נכדים ושבעה נינים", הוא מספר, "שניים מהם נולדו בתקופת הקורונה. אני מאוד רוצה לבלות איתם יותר זמן ומחכה כבר לראות את כל המשפחה. אני כל הזמן אופטימי ומשוכנע שבקרוב יתאפשר לנו לנסוע יחד ולבלות.

"הריחוק מהמשפחה לא היה לנו קל ובעיקר חסרו לנו המפגשים עם הנכדים, אבל ידענו שכל המגבלות נועדו לשמור על בריאותנו. בסך הכל התגברנו, ועכשיו אנחנו עם הפנים קדימה, עם החיסונים ששינו את התמונה. אני עצמי עדיין עובד, יש לי חברה פרטית משלי ובנוסף אני מכהן גם כיו"ר של חברה ציבורית. למזלי יש לי נכד, חייל, שמאוד מבין בטכנולוגיה אז הוא בא לכאן, הסביר לי בסבלנות כיצד מתפעלים את תוכנת הזום ואני משתמש בה לערוך ישיבות במסגרת עבודתי. אבל עם הנכדים אני מעדיף לדבר דרך הטלפון, וכמובן מחכה כבר לפגוש אותם פנים אל פנים".

בת אל דניאל, מנכ"לית הבית בנורדיה מרשת מגדלי היום התיכון: "הדיור המוגן היה לאורך השנה האחרונה כמו בועה שבמסגרתה התנהלה השגרה. אצלנו, שחרתנו על דגלנו את המוטו 'מעניין לחיות פה' ואנחנו מניפים את נס עולם התרבות, הנדבך של פעילויות ומופעים קיבל את הנפח הראוי והדיירים היו מאוד שבעי רצון. לטובת בני המשפחה הקמנו מרכז מבקרים, שם יכלו הדיירים לפגוש את הנכדים ואת בני המשפחה בתיאום מראש, עם המעטפת החווייתית שהענקנו להם, גם מבחינת הנראות וגם מבחינת הכיבוד, הפינוקים ועוד הפתעות.

"היום אנחנו כבר מאפשרים להכניס לדירות בתוך הבית בני משפחה מחוסנים, ואת כל העושר התרבותי שאנו מעניקים פה אנחנו משדרים בשידור חי למשפחות ולחברים שמקבלים לינק לצפייה מהבית. השאיפה שלנו היא שנוכל שוב לארח בפעילויות התרבות את בני המשפחה ולערוך יחד את כל מה שעשינו בעבר, כמו קייטנות ומסיבות פורים משותפות וכדומה. חיי הקהילה עם המושב הסמוך כאן הדוקים מאוד, ואני מאמינה שעם השלמת החיסונים לשכבת הגיל הצעירה נוכל להשיב גם את שיתוף הפעולה עם תנועות הנוער והחיילים הבודדים שהדיירים כל כך אוהבים, ואז נוכל לומר שחזרנו לשגרה מלאה".

בת אל מספרת כי לאחרונה רואים בבית בנורדיה יותר דיירים שיוצאים לבקר את בני משפחותיהם, כשכולם כמובן נוקטים משנה זהירות. "הקורונה עוד לא מאחורינו. כמי שהקפידו על משמעת, הדיירים מבינים שזה המפתח להצלחה. הבית שלנו הוא דוגמה טובה לכך שניתן היה בשנה האחרונה לנהל שגרה תוססת ומגוונת וגם בטוחה. דאגנו מאוד כל הזמן לחבר את בני המשפחה לדיירים, גם באמצעים הדיגיטליים העומדים לרשותנו.

"בפסח למשל כל דייר קיבל תמונה על בלוק עץ של המשפחה שלו, והמשפחות קיבלו מהדיירים ברכות. התקשורת היתה מצוינת ולא היה נתק מוחלט. למדנו לשמור על הקשר בתנאים שמאפשרים זאת. כמו כולם, הדיירים שלנו למדו לקיים את חיי המשפחה גם מרחוק, ובין הסגרים הם נפגשו יותר. אם היו מקרים חריגים של דיירים מרותקי בית כמובן שאפשרנו ביקור של בן משפחה בכפוף לבדיקה. הדיירים נהנו גם מהשגרה וגם מקשר עם המשפחה, תחת כל המגבלות".

כמו משפחה חלופית בבית

ענת בר-און, מנהלת התפעול בבית בכפר חוף כנרת, מעידה כי במבט קדימה, אחרי שרוב הדיירים התחסנו וגם רבים מבני המשפחה, בהחלט רואים את האור בקצה המנהרה: "יש תחושה שהמתח ירד מעט, מרגישים יותר חופשיים, יש איזו הקלה ואנחת רווחה. עד היום עבדנו בהתאמה לתו הזהוב, ועכשיו אנחנו מחכים להנחיות רשמיות כיצד ניתן להקל עוד. מן הסתם זה יקרה בצורה הדרגתית אבל יהיה אפשר באופן מבוקר לחזור מעט לשגרה, ובכלל זה ביקורי משפחות".

בשלבים המחמירים של הסגר, מספרת ענת, הקפידו שאף אחד לא ייצא מהבית או ייכנס אליו, "כפי שנדרש מסגר אמיתי על מנת לשמור על כל הדיירים". המפגשים עם המשפחות היו רק מעבר לגדר, הוקמה פינת ישיבה ובהמשך אף הקצו דירה מיוחדת למפגשים, שבהו הותקנה מחיצה כדי להפריד בין הדיירים לבין בני המשפחה וכל אחד נכנס מכיוון אחר בזמנים קצובים. צוות הבית הבין שבחום המהביל של הקיץ ליד הכנרת יש חשיבות למקום נעים וממוזג למפגש עם המשפחות. עם הזמן, ועם ההקלות מסביב, התאפשרו מעט הקלות כמו ביקורים של בן משפחה אחד, או רק מעל גיל 18 "השתדלנו מאד לאפשר את המפגשים עד כמה שאפשר כי הבנו מה המשמעות שלהם עבור הדיירים, בעיקר בתקופה כזאת", אומרת ענת.

"הדיירים שיתפו אותנו בקשיים שלהם להיות בריחוק. יש פה כל מיני סוגי משפחות אבל אלו שהיו רגילים להיפגש בסופי שבוע, לחגוג

יחד אירועים או להיות יחד באירועים עצובים, הרגישו את הריחוק ביתר שאת. היו לנו כאן דיירים שלא היו יכולים לצאת להלוויות או לאזכרות - הם נמנעו מכל אלו וזה השפיע מאוד. היתרון של הדיור המוגן זה שהצוות והדיירים, בינם לבין עצמם, מהווים משפחה חלופית. אף אחד לא מרגיש לבד, גם בחגים וגם ביומיום. השקענו הרבה עבודה, מאמץ, משאבים וחשיבה כדי לעטוף אותם מכל כיוון ולהנגיש להם כל מה שאפשר. עשינו פה שווקים של אוכל, בגדים, מתנות - כל מה שלא התאפשר לעשות בחוץ, אפילו קונצרט מרפסות, אירועי תרבות שהסתובבו בין הבתים וכדומה".

משפחות הדיירים בבית בכפר חוף כנרת מעורבות מאוד בכל מה שקורה, מספרת ענת, ובתקופת הקורונה ניתן לכך דגש מיוחד: "כל מכתב שדייר קיבל עם עדכון על המצב, יצא גם אל בני המשפחה כדי לשמור אותם מעודכנים. היינו שקופים לחלוטין בכל דבר. הפקנו גם מיזמים עם המשפחות ברמה הרשתית, למשל מתנות שבני המשפחה שלחו לקרוביהם ואנחנו חילקנו להם בחג. שמרנו על קשר רציף עם המשפחות, ואם ראינו למשל דברים חריגים, דאגנו לטפל באמצעות שיחה, תמיכה, עזרה בכל מה שצריך.

"מעבר לכך, בערוץ הפנימי עשינו כל מיני דברים שהדיירים יכלו להשתתף בצפייה מהבתים, ולזכותה של הקורונה אני יכולה לזקוף את זה שהשנה בפעם הראשונה בני המשפחה יכלו לצפות בטקסים השונים - כמו ביום השואה ויום הזיכרון. צילמנו ושלחנו למשפחות את השידור והיה מרגש מאוד. אנחנו מתכוונים להמשיך בזה גם בעתיד, במסגרת המגמה לשתף את המשפחות במה שהדיירים עושים פה".

שבע לוינר (75) מתגוררת זה שש שנים בבית בכפר חוף כנרת: "במהלך השנה האחרונה נפגשתי עם בני המשפחה כשהתאפשר ובהתאם  למגבלות, כי בתוך כל הריחוק החברתי, המשפחה היא משהו שאי אפשר לוותר עליו. אחר כך היתה הנחיה שלא להיפגש עם מי שמתחת לגיל 18 אז לא ראיתי למשך זמן רב את הנכדה הצעירה שלי, שחוגגת עוד מעט 15 עד עכשיו אני גם מקפידה לא להתחבק עם הנכדים שלי, ואני כל כך צריכה את החיבוק הזה! המצאתי שיטה שלפעמים חיבקתי אותם מהגב, אבל זה לא באמת כמו שצריך. דיברנו ושמרנו על קשר באמצעות הזום. אני ניצולת שואה ואין לי משפחה מורחבת, וכל שיחה כזו היתה לי כמו אוויר לנשימה.

"יום הולדתי חל באפריל, ובאותו זמן היה את הסגר הראשון. כדי למנוע תחלואה בתוך הבית כולנו הקפדנו מאוד על ההנחיות, ידענו שזה לטובתנו. הילדים שלי הגיעו לכאן עם הנכדים ועשו לי יום הולדת מעבר לגדר. הם הביאו מוזיקה ובלונים ושלטי ברכה. עכשיו אנחנו כמעט שנה אחרי, ואני כולי תקווה שאת יום ההולדת הקרוב אוכל לחגוג כשאני איתם יחד, לחבק ולהרגיש אותם.

"מעבר לכך, כשהכל יחזור פחות או יותר לשגרה, מה שהכי בא לי לעשות עם המשפחה זה ללכת למסעדה, לשבת יחד בכיף מסביב לשולחן, עם אנשים, לדבר, לצחוק, להתרועע. כולנו פה יחד, עם תמיכה גדולה אחד בשני, עברנו את השנה האחרונה ועכשיו אני פשוט מחכה להיות עם המשפחה".

הכתבה נכתבה בשיתוף פורום הדיור המוגן

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו