ושוב זועם העולם המוסלמי בגלל קריקטורה מטופשת של הנביא מוחמד. שוב הפגנות ביפו ובירדן, שוב משאית המובילים בפריז העבירה בלילה את מערכת העיתון "שרלי הבדו" ליעד נסתר חדש, שלא יגלוהו מבקשי נפשם ויפילו בהם חללים, כפי שעשו לפני כשש שנים. קריקטורות של מוחמד לא באות טוב למוסלמים. הבנו את זה. לאדם מערבי נאור ותרבותי יכולות להיות מחשבות על חוסר הפרופורציה בין רמת הפגיעה לרמת התגובה, רצח על קריקטורה נראה בעיניים שלנו הוכחה לאי שפיות קבועה. הכל נכון, אבל אני מבקש להגיד משהו.
אני מודע לתרבותם הרצחנית באופן כללי של חלקים בציבור המוסלמי. זו לא רק קריקטורה. זאת הבניה חברתית, שרצח הוא מוצא ראשון לבעיות רבות: חשד לבגידה, סכסוך בין משפחות, נטייה מינית שלא באה להם בטוב, מה שנקרא בטעות "כבוד". אני לא מקבל את הדרך הזאת בשום אופן, וגם מתנשא עליה בכיף. כמו כן, אני מקדש את חופש הביטוי ושם אותו בחמישייה הראשונה של ערכים שאני ממש שמח שיש, חרד לקיומם ומוכן להילחם עליהם. אבל...
אני חושב שאם יש פגיעה שגורמת לכל כך הרבה סבל, כעס, עלבון, נפגעים, מוות, והיא לא מחויבת המציאות - שווה לוותר עליה. אז לא תצייר את מוחמד עם טורבן ובתוכו פצצה. בינינו, זה לא ממש מצחיק. זה בנאלי, קלישאתי ומקפיץ חמישית עולם. מה הרווחת? שינית משהו במציאות? התעקשותך על פרסום הציור באמת ביצרה את מעמדו של חופש הביטוי, בעידן שבו פייסבוק מצנזרת כל מי שלא בא לה טוב? הקריקטורה היא העניין?
כתבתי דברים דומים על מערכונים אחדים בסדרה המעולה "היהודים באים", וחטפתי על הראש את לוחות הברית. חלק מאנשי הסדרה כועסים עלי מאוד. כתבתי אז, ואני כותב שוב: לאדם יש חופש לרגשות דתיים עזים. יש לכבד רגשות אלה, גם אם הם נראים לאדם הבלתי מאמין מגוחכים, ילדותיים, לא שפויים. העובדה היא שלאנשים רבים יש רגשות כאלה, הם יקרים להם מאוד, הם מוכנים לחרף את נפשם בשבילם, ולכן, למען הרבות שלום בעולם, אפשר להימנע. לא קורה כלום. אפשר לבקר אחרת. לא חייבים למצוא את נקודת התורפה הכי חלשה, הכי קדושה, ולהלום בה. זה לא הולם.
משהו זז בעולם המוסלמי. דיבורים חדשים, שינוי עמדות עתיקות. יש ריח של שלום באוויר, שלום מסוג חדש. האסלאם בחלקו מבין שהוא חייב להשתנות. בסעודיה, באמירויות, בעיראק, יש דיבורים חדשים של אנשי דת שמתפכחים. השתיל עדיין רך, שווה לתת לו לגדול בלי סערות מלאכותיות גדולות מדי.
בנייה
שמחתי לקרוא השבוע שעבירת הבנייה של כבוד הנשיאה אסתר חיות הוכשרה בדיעבד. גם הגב' ליאת בן ארי זכתה ליחס הנהדר הזה, המתאים לכל אזרח, להיות מוכשרת בדיעבד. הנ"ל פיצלה בית לשתי יחידות שלא על פי התוכניות, ומשנתפסה, הכשירה העירייה את העבירה ללא כל נזק לעבריינית ולבעלה. ככה זה צריך לעבוד. בשביל כולם.
לי, למשל, לא נתנו את היחס הזה. פיצלתי דירה לפני 30 שנה. לא הייתי מודע לחומרת העבירה, וחשבתי ששלוש הדירות הקטנות והזולות מאוד שיצרתי עבור חיילים או סטודנטים דלי תקציב, הן בסופו של דבר תועלת לחברה, אז למה שיהיה אכפת למישהו. הייתי צעיר ותמים.
זה היה אכפת לשכן בדלת ליד, והוא הודיע לעירייה, שבאה במשלחת פקחים חמורי סבר, שהורו להחזיר את המצב לקדמותו מייד, וקנסו קנס, ולא היה להם אכפת שגרים שם שלושה מעוטי יכולת, ובחינם.
הרסתי הכל, והחזרתי לדירה אחת, ומכרתי אותה. ומה עשו הקונים מייד כשקיבלו את הדירה? פיצלו אותה.
אני אומר: תנו לפצל. בזמן הזה במיוחד, כשקשישים חיים לבד בדירות גדולות שעבר זמנן, תנו לפצל. שיגור בחלק השני של הדירה מישהו שיהיה בהאזנה, ייתן יד, וגם יפרנס את הקשיש בשכר הדירה. לכו על תוכנית לאומית לפיצול דירות באזורי ביקוש של צעירים. יודע, לחץ על תשתיות וכל זה. נתמודד. מספיק עם הנוקשות הזאת. חוקי בנייה צריכים להתאים לחברה שבה הם נטועים, לא לשים מחסומים במקומות שבהם אינם נחוצים.
שוק הדיור בעולם משתנה. לאנשים יש פחות כסף, ושכר הדירה חונק. תוכנית לאומית לפיצול נכסים תיתן תשובה יפה לחלק מהביקושים. שינוי ייעוד של משרדים למגורים יהיה הזרוע השנייה של התוכנית, וכבר כתבתי על זה בעבר כאן, וקרה השבוע. הולכים על זה.
כמובן, יידרש פיקוח על הפיצולים. יהיה מותר לפצל, אבל רק אם מתקיימים תנאים בסיסיים. האסלה לא בתוך המקרר, למשל. פיצולי נכסים, דירות, בתים, משרדים, ייתנו לכל הצדדים רווח מיידי ביד. זה הפיצול הנוסף היחיד שישראל יכולה עוד לשאת.
נפילה
הכי גרוע זה ליפול. באופן הפשוט של המילה. היה קפל בשטיח, לא ראית, נתקלת, נפלת. צעירים ייפלו ויקומו, מבוגרים וקשישים ייפלו וישברו עצמות מדולדלות. שברים מורכבים, שברים מהפלטינה של השברים.
כבר שבועיים אני מבקר כל יום במחלקה האורתופדית בבית החולים. אמי נפלה ושברה ונותחה, וכל הטקס הזה של פריכי העצמות. המחלקה מלאה באנשים מבוגרים שנפלו, לרוב בבית, ואכלו אותה. שבר בצוואר הירך זה ניתוח, וניתוח זה הרדמה, והגוף גם ככה אכל שטוזה רצינית, ורבים מידרדרים מהניתוח לסיבוכים, וסיבוכים, ונגיד גם שתוחלת החיים אחרי נפילה היא לא להיט בראש המצעד.
מי שלא בגיל הרלוונטי, או שלא מכיר מישהו שקרה לו הסיפור הזה, לא מכיר את הנושא בכלל. לא מבין שהנופל לא יקום בקלות. הוא ילך לשיקום במקרה הטוב, ולפניו מסע ארוך וקשה, שלא יוצאים ממנו איך שנכנסים. ליפול בגיל מבוגר זה כמו להיתקל בנחש במשחק סולמות ונחשים: זורק אותך למטה בבת אחת, ולפעמים אין סולם לצאת מזה.
למה אני יושב לכם על בלוטת הרגש ככה? כי לא חייבים ליפול. זאת לא גזירת גורל. הבעיה שזה דורש תכנון מראש. הרבה מראש. שנים מראש. זה מחייב כל אדם באזור גילאי ה־50-40 להתחיל לאגור יחידות אנטי נפילה בבנק החוסן. להתחיל להתאמן דחוף, בבחינת הכן רכבך לחורף. החורף מגיע, הזיקנה מעבר לפינה, ומי שמגיע לא מאומן, עלול ליפול ולשבור.
להתאמן זה קודם כל משקולות ותזונה. לשמור על עצמות בריאות. רק משקולות עושות את זה. גם לבנות שריר מסביב לעצם, שאם אפול, חלילה, אוכל לקום ולהתאושש. וגם לזוז - גמישות, קפיצות, דילוגים. להזכיר לגוף שאני עדיין צעיר, ושאם אתקל במשהו, הוא יזכור איך יוצאים מזה ולא משתטחים ומתרסקים. מי שמתייחס לגופו כאל צעיר, גופו נענה לאתגר ושומר על אלסטיות ועל כוח. לא כמו פעם, אבל בטח משהו להתבגר איתו.
זה זמן שיש בו זמן. אנשים בבית. רבים מזניחים את הגוף. טעות. דווקא עכשיו צריך לפתוח חשבון חיסכון לזיקנה, שאינו כרוך בכסף. חשבון שיניב תשואה של שנות חיים טובות, ופחות הוצאות על מטפלות ועל אביזרים. זה החיסכון היחיד שלא מפחית מהמשאבים עכשיו בשביל אחר כך. הוא נותן רווח כמעט מההתחלה. את הנפילה הכלכלית של רבים מאיתנו בקורונה קשה למנוע. את הנפילה של עוד 20 שנה אפשר. זוזו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו