בשביל תשעים שקל אני לא קמה מהמיטה. ככה אמרה לערן הבת שלו, בת 17 עם ביוב בתור פֶּה ושעות שינה הפוכות, התעטפה בפוך במזגן על 18 מעלות, והסתובבה אל הקיר. הציעו לה לשמור על תינוק שההורים שלו חיוניים, ארבע שעות בכל בוקר, בשביל תשעים שקלים בכל פעם. אבל בשביל תשעים שקל היא לא קמה מהמיטה.
ערן כמעט הפך את המיטה כשהיא בפנים. את יודעת מה זה תשעים שקל, הוא התחרפן. את יודעת מה זה תשעים שקל, כשאני עובד רק באופן חלקי. חלק מהעבודה נעצר, ואל החלק האחר אני לא מגיע כי אני מלמד את אחותך לחשב שטח משולש ואוסף את הפאזלים שהתאומים מפזרים, כשאת ישנה. את יודעת מה זה תשעים שקל, הוא אמר אל הגב המכוסה בווליום הולך ומתגבר.
תשעים שקל זה הביטוח שאני עושה כשאת מבקשת את האוטו, כפול שלושה ימים. תשעים שקל זה התשלום לסלולרי שלך, כפול שלושה חודשים. זה שלוש פעמים המבורגר. זה 15 קרטוני חלב. זה ביטוח בריאות משלים, לך ולאחים שלך יחד, לחודש. זה יותר מעשר כיכרות לחם. זה שבעה בקבוקים של מרכך השיער שאת אוהבת. זה שבוע וחצי של המזגן בחדר שלך, פועל ברציפות, על הטמפרטורה הכי בזבזנית.
את יודעת מה זה תשעים שקל בכלל, הקול של ערן עלה לכיוון השמיכה שכיסתה מתבגרת שעייפה כי כל הלילה היא היתה בווטסאפ עם חברות, עצר את עצמו לא לקלף ממנה את השמיכה ולהעמיד אותה על הרגליים, להזיז לה רגל־רגל כדי שתלך לשמור על התינוק ההוא. וגם עצר את עצמו לא להגיד מה שאנשים קטנים דפקו על קירות הלב שלו, התאפק, כדי לא לחפור לה צלקת ותיוג. צרח בתוך הראש שלו וחסם בשיניים את המילים, שלא ייוולדו לו מהפה. ולא אמר לה, "יצאת עצלנית כמו אמא שלך".
***
הקורונה השאירה אותנו עם המשפחה הגרעינית בלבד. עם מעט אוורור והרבה זמן התבוננות, יש גם מסקנות עגומות. החיטוט בעבר מייצר כאבי גדילה שלא הכרנו. הנבירה הכי קשה, הכי קורעת מעיים, היא זו שמוצאת את התכונות הרעות בבני הזוג שלנו, כשהן מופיעות אצל הילדים. אסור להגיד. כי זה קורע את הילד, שמורכב כמו סוכה וסכך, משני הורים. כי זה יקבע אצל הילד דימוי ותווית. כי אלו הדברים שפשוט אסור להגיד.
ערן נשוי לאשרת. הוא מחזיק סטודיו לעיצוב גרפי, עובד קשה. היא עבדה כמזכירה, אחר כך כמורה מחליפה, אחר כך נשארה בבית כי נולדו התאומים. ברור שהוא אוהב אותה, אין לו מחשבות על גירושים, אבל הקו הזה באישיות שלה - לפעמים הוא חושב שזו נינוחות שלווה, ומקנא בה, ולפעמים הוא חושב שזו בטלנות פתולוגית - מהבהב לו דרך החרכים אצל הילדים.
בגדולה הם השקיעו כל שיכלו, ובסוף היא מעדיפה לישון ולא ללכת להביא תשעים שקלים כדי לקנות לעצמה מרכך שיער. ערן מפחד שבסוף היא תגמור כמו אמא שלה, שלא ממש עובדת, וגם הבית קצת מוזנח, יושבת בבוקר על ספה מלאת כביסה ומדפדפת באינסטגרם של הקרדשיאנס.
ואם אלו המחשבות של מי שנשוי בהשלמה, מה יגידו הגרושים.
***
אלה: "התחושה היא שאני מגדלת מישהו שלא לגמרי שלי. עד היום הסיפור שסיפרתי היה: היינו נשואים, הבאנו ילד, היה טוב, טוב שנגמר, הנישואים היו נכונים לזמנם אבל לא נכונים היום, לא אצטער על חיים שיצאו לי מהרחם, גם אם בא לי שאבא שלו יינשך על ידי חמור.
"אבל מאז הסגר הראשון עברתי משהו. הסתכלתי על החיים שלי. על הילד. הנשמה האהובה שלי. חטפתי כאפה. אני עדיין בתוך הכאפה. הכל היה שגוי. לא הייתי צריכה להתחתן עם האיש הזה. את מבינה? הילד שלי נולד לאדם הלא נכון. זה עינוי. כשאני מסתכלת על הקטנצ'יק, הלב משתנה בנפח שלו, ככה זה כשאוהבים, הפעימה הזאת, ההתרחבות, אבל פתאום יש אפשרות שהילד היה נולד לאדם אחר. והייתי אוהבת אותו יותר".
המילים הללו, כנות ומייסרות נפש, נכתבו בקבוצה סגורה וקטנה של הורים גרושים. הקורונה היא מיקרוסקופ על הבחירות שלנו. משא בחירות מְעַנֶּה שנפרק בנמל נטוש. הנה עוד מילים, של אבות ואימהות. הם אישרו את הפרסום, בשמות בדויים.
ארז: "להבין שהכל היה שגיאה. כל ה־15 שנים האחרונות. הכל נע על המסלול הלא נכון. חתונה עם אישה שעד היום חשבתי שהיא רק טיפשה, והיום אני יודע שהיא גם טיפשה וגם רעה. ויש תוצאות לשגיאה שלי. אלוהים! יש שלוש תוצאות יקרות. יש להם שמות, וחיים, ומידת נעליים. אני אוהב את הילדים. אני יודע שהם רגישים ונבונים, אבל כל מאמץ שאני משקיע נבלם בגנים הדפוקים שקיבלו מהאמא".
מיטל: "כמה שאני מנסה לנטרל את האיבה לאבא שלהם, שנטש ובנה לעצמו חיים חדשים עם אישה צעירה. כמה שאני דוחפת את זה פנימה, בקורונה זה קופץ למעלה. צורת אצבעות הרגליים של הגדול: בול אבא שלו. הריח. הבעיות בעור של שניהם. אני משקמת את החיים שלי אבל נושאת תזכורת לחורבן. שיער הליפה של הקטנה, שקשה לסרק, זה מהצד של האבא. ואין כפתור יציאה. אין פתק החזרה. הם איתי לכל החיים, מזכרת מהכרעת חיים משובשת".
נועם: "אני באבל. זה לא הפיך. חייב לקחת אותם לאורתודנט, למרות שהבעיות האלה לא מהצד שלי אלא מגרושתי. או הקשיים הלימודיים שלהם. זה לא ממני. אני מתנדב עם ילדים בעלי מוגבלויות ופתאום מרגיש כאילו גם בבית זה קצת ככה, עם הילדים שלי, שמתקשים בדברים שאני אף פעם לא התקשיתי בהם. זו מחשבה אסורה. איך שהיא צצה, אני בועט בה רחוק".
עפרה: "אתן בשביל הילדה הזאת את החיים שלי. אשכב בשבילה על מסילת רכבת. אבל ככל שהיא גדלה ואני רואה בה את האבא שלה, את האלימות שלו, אני מרגישה שאני חיה חיים של מישהי אחרת. הילדה הזאת לא בצלמי. אני פונדקאית. מטפלת בנשמה לא שלי. חל בלבול".
מיטל: "אני מבינה את החברה הרווקה שלי, שלא מביאה ילד מבנק הזרע כי מפחדת שתרגיש זרות מול הילד. תשמעו, יש לנו חצי זרים בבית".
ואבריימי החכם חבש את הפצעים של כולם וכתב: "עם כל הכבוד, הילדים לא שייכים לגרוש או לגרושה, וגם לא לנו. הם נשמות עצמאיות. והם עוד יפתיעו אותנו, אתם תראו. הם יתעלו מעל הגנים הדפוקים של הגרושה, מעל התכונות הרעות של הגרוש, והאמת היא שגם מעל הגנים הדפוקים שלנו ומעל התכונות המחורבנות שלנו. הם יהיו טובים מאיתנו. הם כבר טובים מאיתנו. תחליפו מיקרוסקופ".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו