1. הטור הזה נכתב ביום שלישי, ועדיין אין לי מושג אם המסגרות של הילדים יחזרו ביום ראשון. יש לי יסוד סביר לחשוד שגם בשעה שאתם קוראים שורות אלה, לאף אחד עדיין אין מושג. זה בסדר, מצידי הם יכולים לשמור לי את הבשורה ליום שבת, בדקה לחצות. בשעה היעודה אהיה מוכן, ליד השער, עם ילד מוכן למסירה בידיים.
אני ממש לא מבין את ההורים שחשים תסכול לנוכח המסרים הסותרים שהם מקבלים מבכירי המשרדים הממשלתיים. מה הם רוצים, שההחלטה תתקבל בצורה מסודרת בקבינט, ושאחר כך ייצא מסר אחיד וברור לציבור? איך נבלבל ככה את הקורונה? מוטב להיצמד לטלוויזיה ולהחזיק אצבעות כמו אוהדי כדורגל, עד שהמבזקן של חצות ישרוק את שריקת הסיום. בסך הכל, זאת פעילות נוספת שיכולה לאחד את המשפחה בסגר הנצחי הזה.
וכל צבעי הערים האלה על המסך, שמתחלפים כמעט בכל מהדורה - צהוב, כתום, אדום - גם זה קצת כמו כדורגל, או אולי בעצם כמו דפי היצירה שאנחנו נותנים לילדים. זאת יכולה בעצם להיות דרך נוספת להעסיק אותם - לשבת איתם ולהסביר להם למה צריך לצבוע ערים מסוימות בצבעים מסוימים. רק תשתדלו לא לאבד את זה ולצאת מהקווים.
נמאס לנו להגיד שנמאס, אבל אי אפשר גם לא להגיד את זה. להורים יש כוח על, חוץ מלעשות חמש מכונות בסוף שבוע אחד, והכוח הזה הוא שאנחנו יכולים לקבל הצצה לתוך העתיד של הילדים שלנו, אם אנחנו קצת מתאמצים. והתקופה הזאת פוצעת אותם. אפשר לראות.
אז תסלחו לי שנתוני התחלואה כבר לא מעניינים אותי (גם ככה שום סגר לא יכול לעצור את הנגיף, רק להאט אותו), ותסלחו לי שפיתחתי אדישות מסוימת למול הסכנה הבריאותית. אני פה בשביל הילדים. אומרים שהורה טוב מאושר כמו הילד הכי פחות מאושר שלו - וכרגע שני הילדים שלי כבויים.
נעמה שאלה אותי השבוע מה זה אומר "מאות אלפי נדבקים". אמרתי לה שזה אומר שחלק גדול מהאנשים במדינה כבר נדבקו בקורונה, והיא שאלה: "ומה יהיה אחרי שכולנו נהיה כבר דבוקים, גם אז נישאר בסגר?"
"כנראה שכן", עניתי.
2. יצאתי עם הילדים לטיול הערב שלנו, כשאחד השכנים צעק לי מתוך החצר שלו: "מה, אני רואה שאתה מתמיד".
"יש ברירה?"
"לא, כל יום אנחנו צריכים להיות יותר יצירתיים".
גיחכתי לעצמי. כל יום אנחנו צריכים להמציא את עצמנו מחדש עם הילדים רק כדי לשרוד את היום. רק באותו בוקר ארגנתי לילדים משחק מחבואים, ו"לא מצאתי" אותם במשך כחצי שעה. הם הרוויחו חצי שעה של צחקוקים במסתור, בטוחים שכל העולם אחריהם, ואני הצלחתי לראות פרק שלם של "ריק ומורטי". יותר מזה?
אבל האמת היא שזו היתה הצלחה אחת, שדי טובעת בתוך ערימה של ניסיונות מגושמים. מאז תחילת הסגר השני אני לבד עם הילדים בבית עד השעה 4 או 5 אחר הצהריים, ובלי יותר מדי מחשבה החלטתי לאמץ את השיטה של קרמבו מ"מבצע סבתא" - נתתי לילדים לעשות כל מה שהם רוצים, ולאט־לאט הגברתי.
לא עבד. ילדים הם מפלצות רעבתניות שתמיד ירצו קצת יותר ממה שאתה נותן להם, וגם כשתיתן להם הכל, הם לא יהיו שקטים מבפנים עד שלא יוציאו ממך עוד משהו קטן. בנוסף, כשהלכתי עם השיטה הזאת, הבית נראה כמו נוף הגליל אחרי סוף שבוע שרבי במיוחד עד שזוגתי חזרה מהעבודה. אז נכון שהצלחתי להשאיר את הילדים בחיים בצורה עקבית יום אחרי יום, אבל אפילו אני הייתי צריך להודות שהגיעה העת שאציב לעצמי מטרות הוריות מעט יותר גבוהות.
השיטה השנייה שניסיתי היתה לאתגר אותם במשימות יצירה ארוכות, שיגזלו מהם את רוב האנרגיות שמיועדות להצקה (שזה כולן בערך). אבל מכיוון שאני עובד מהבית (למה אני לא גבר אמיתי?), היה לי קצת קשה למשטר אותם בזמן המשימות, וכך גם השיטה הזאת קרסה כבר ביומה הראשון.
בסופו של דבר, שיטת ההישרדות הכי טובה לסגר היא כנראה לתת לילדים חבל באורך של הסבלנות שלכם, ולעצור אותם רגע לפני שהם מגיעים לקצה שלו. זו לא שיטה מושלמת, אבל היא מאזנת בצורה די טובה בין הרצון שלהם לבחון גבולות לבין הרצון שלכם להחליף חיים עם החבר הרווק שלכם, שאתמול בערב התלונן שבגלל הסגר לא נשאר לו מה לראות בנטפליקס.
סביר להניח שגם בשיטה הזאת תמצאו את עצמכם מתישהו במהלך היום אובדי עצות מול שני ילדים שצווחים את נשמתם בלי שום סיבה נראית לעין. אבל אז, קחו נשימה עמוקה וזכרו: הסיוט הארוך הזה עומד להסתיים בתוך חצי שנה עד שנתיים. אולי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו