רועי אברהמי לא ישכח לעולם את הנסיעה מבית אל לרמאללה במארס 2015. הוא היה אז חייל, מאבטח של מפקד המנגנון לתיאום ושיתוף פעולה (ממת"ש) במשטרת ישראל, שיצא במשלחת של קציני משטרה ממחוז ש"י לביקור אצל מקביליהם ברשות הפלשתינית.
רועי נהג ברכב המפקד. כשנכנסו לרמאללה, גופו נדרך. מפקד הממת"ש דאז, סנ"צ דני ישראל, הביט בו. הוא ידע אילו תעצומות נפש נדרשות מהמאבטח שלו כדי לשמור באותו רגע על קור רוח. 15 שנים לפני כן נרצח בתחנת המשטרה בעיר אבא שלו, רס"ל יוסי אברהמי, ביחד עם רב"ט ואדים נורז'יץ. הם היו חיילי מילואים שתעו בדרכם לבסיס, נתפסו בידי המון צמא דם והוצאו להורג באלימות מחרידה. לאחר מכן נגררו הגופות ברחבי העיר והושחתו. תמונתו של אחד הרוצחים, עבד אל־עזיז צלאחה, שעמד בפתח חלון התחנה והניף אל ההמון את ידיו המגואלות בדם, הפכה לסמל האינתיפאדה השנייה.
"זו היתה הפעם הראשונה שנכנסתי למקום שבו אבא שלי סיים את חייו", אומר רועי. "המפקד הודיע לי מראש על הביקור ושאל אותי איך אני מרגיש איתו. לא היו לי היסוסים ולא נרתעתי. היתה בי אפילו סקרנות לראות את המקום שבו אבא נרצח. חשבתי כמה זה סמלי שאני נוסע כאורח לתחנת משטרה ברמאללה, למרות שהתחנה הישנה הופגזה והוחרבה על ידי צה"ל מייד אחרי הלינץ'. היום יש שם שוק פירות וירקות".
נסעתם במדים?
"לא, נסענו בבגדים אזרחיים. נכנסנו לעיר מהכניסה הצפונית ולא דרך מחסום קלנדיה שמדרום לעיר, המקום שבו אבא שלי עבר. כשירדנו מהרכב, שוטרים ניגשו אלינו. נאלצתי ללחוץ להם יד. נשארתי רציני גם כשהם חייכו אלי. הסתכלתי להם בעיניים ולא סמכתי עליהם. כשנכנסנו פנימה, נשארתי דרוך.
"ישבנו באחד החדרים, והסתכלתי על השוטרים הפלשתינים סביבי. הם נראו לי כמו דרדסים, במדים הכחולים והמנומרים שלהם. זה היה מחזה סוריאליסטי. שוטרים כמוהם היו אמורים לשמור על אבא שלי ועל ואדים, ובמקום זה התעללו בהם ואפשרו להמון לבצע בהם לינץ'. לאורך השעה שהיינו שם, לא הייתי מסוגל לגעת במאפים ובשתייה שהיו על השולחן".
הם ידעו מי אתה?
"לא. וכשסיימנו, רציתי רק ללכת. לא רציתי אפילו לעבור במקום שבו היתה תחנת המשטרה הישנה".
עברה בך המחשבה שאולי אחד האנשים שאיתך בחדר היה בתחנת המשטרה בזמן הלינץ'?
"השתדלתי לא לחשוב על האפשרות הזאת, שאחד מהם ראה איך שוחטים את אבא שלי ולא עזר לו, כי אחרת הייתי משתגע. כל הזמן אמרתי לעצמי שעברו הרבה שנים, ושבטח אלה אנשים אחרים".
כבר שנים שרועי (25) ואחיו התאום, עידן, לא דיברו ביניהם על הלינץ' שעבר אביהם. כעת הם יושבים על הספה האפורה בביתה של האם, חנה (51), שלא נישאה מאז, ולצידם אחותם הגדולה שני דגן (28). לפני שלושה חודשים עברו שני האחים להתגורר יחד עם שותף בדירה שכורה בתל אביב, אולם מאז הסגר, העדיפו לחזור אל הבית רחב הידיים באבן יהודה. אחותם מתגוררת עם בעלה רוני ביחידת דיור צמודה.
אין דמיון חיצוני בין התאומים, למעט הזקנקנים הקטנים שהם מטפחים. רועי, בעל עיניים ירוקות, מזכיר את אמו. עידן, המרכיב משקפיים, הוא העתק של אביו. "אותם פנים, אותה הליכה, אותו קול", אומרת חנה. "עדות חיה ליוסי".
השוני ביניהם אינו רק חיצוני, אלא גם בגישתם לטרגדיה. רועי אינו מפסיק לחפש פרטים חדשים הנוגעים ללינץ'. הוא קרא את חומרי החקירה של המחבלים שנתפסו, מחפש תמונות שצולמו על ידי כלי תקשורת זרים ומעביר בהתנדבות הרצאות בפני חיילים. עידן, שעובד כמדריך בחדר כושר ונמצא כעת בחל"ת, נמנע מלחטט בטראומה.
"אנחנו טיפוסים שונים", אומר עידן. "אולי זה יישמע רע, אבל אני מעדיף להסתכל קדימה ולא אחורה. רועי מרותק למה שקרה עם אבא, לי קשה להתעסק במשהו שימשוך אותי למטה. זה רק יגרום לי כאב לב".
אם היתה לך אפשרות, כמו רועי, היית מוכן להיכנס לרמאללה?
"לא חושב. אין לי מה לחפש שם. על הכניסה לרמאללה הוא סיפר לי רק אחרי חצי שנה. שאלתי אותו איך הרגיש, מה ראה, אבל הוא לא סיפק פרטים. עכשיו אני שומע יותר".
הרצח קרה כשהיו בני 5. המשפחה התגוררה אז בפתח תקווה, והאב עבד כמנהל כספים בחברה לשיווק מדפסות ומכונות צילום. "כמה שעצוב לומר, אני לא זוכר כמעט שום דבר מהימים ההם", אומר רועי. "יש לי תמונות בראש, כמו פלאשבקים, אבל אני לא בטוח שאלה זיכרונות ולא סיטואציות שאמא סיפרה לי עליהן, או צילומים שראיתי. למשל, טיול משפחתי בזכרון יעקב".
עידן: "אני זוכר את הקול שלו כשהעיר אותי בלילה לשירותים. אני גם זוכר שלקח אותנו לרכוב על סוסים בבן שמן. הוא לבש ג'ינס, חולצה לבנה וכובע. יש לי גם רסיסי זיכרונות מארוחות ערב שבת. אבא תמיד שם מוזיקה של הבי ג'יז ואחר כך התיישב לשולחן".
רועי נזכר באירוע שקרה בבית ביום שבו יצא אביו למילואים, 10 באוקטובר 2000. "אני חושב שזה היה אחר הצהריים", הוא מעביר את אצבעותיו בשערו הקצוץ וחושף קעקוע גדול עם המילה FATHER על זרועו. "ישבתי עם שני בסלון, ועידן היה על המחשב בחדר שלו. אמא הכינה אוכל במטבח ונחתכה מסכין. שמעתי את הצעקה שלה. אם יש משהו שאמא לא מסוגלת לראות, זה דם. היא נשכבה על הספה ואמרה שהיא עומדת להתעלף.
"אחרי כמה דקות היא הרגישה טוב יותר וקמה מהספה. הלכה שני צעדים, וצנחה על הרצפה ליד הדלת. היינו בהלם. אמא ביקשה שנתקשר לאבא. שני, שהיתה בת 8, התקשרה לסבתא, שהיא רופאה וגרה לידנו. סבתא באה מייד וטיפלה בה".
עידן: "אני מניח שבאותו יום חשבנו שלא יכולה להיות בעיה גדולה יותר מזו שאמא מתעלפת".
אברהמי, שהיה בן 38, נקרא למילואים עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, כדי לשמש מאבטח של אוטובוסים אזרחיים באיו"ש. הוא הגיע לבסיס המילואים של הצנחנים בסירקין, אולם שוחרר לחופשה של יממה והתבקש להגיע לחטמ"ר בנימין בבית אל ביום חמישי, 12 באוקטובר 2000, בשעה 10 בבוקר.
בבוקר הרצח אסף אותו חייל מילואים שלא הכיר לפני כן, ואדים נורז'יץ בן ה־35, שהגיע במכוניתו מאור עקיבא. השניים לא קיבלו שום תדריך על דרך ההגעה לבסיס או על הסכנות שבדרך. הם נסעו למחסום קלנדיה, ומשם היו אמורים לפנות לכביש עוקף רמאללה, בדרך לבית אל. בטעות, נסעו לכיוון רמאללה.
אחרי זמן קצר זיהו עוברים ושבים בעיר את החיילים הישראלים. בתוך דקות החלו ליידות אבנים על הרכב וחסמו את דרכו. שוטרים פלשתינים שהגיעו למקום הוציאו את השניים מהרכב ודרשו מהם, באיומי רובה, להתלוות אליהם לחקירה.
שני החיילים נכנסו לתחנת המשטרה בסביבות 10:15, והובלו למשרד המפקד בקומה השנייה. בחוץ התגודד המון פלשתיני ודרש להרוג אותם. אברהמי ונורז'יץ התחננו על חייהם, אולם השוטרים היכו אותם באלות ובמוטות ברזל ודקרו אותם בסכינים בכל חלקי גופם. אחד השוטרים פתח את הדלת, ועשרות פלשתינים הציפו את המשרדים כשבידיהם צינורות מתכת ובלוקים.
נורז'יץ הושלך מהחלון על ידי צלאחה, שלאחר מכן הציג בהתלהבות את ידיו המגואלות בדם. הקהל הרצחני המשיך להכות את החייל, בעוד אברהמי נזרק אל ההמון דרך הדלת הקדמית.
דקות אחר כך התקשרה חנה לבעלה. אחד הרוצחים ענה לה לטלפון. "שחטתי את בעלך לפני כמה דקות", אמר בעברית וניתק את השיחה.
כעבור רבע שעה נגררו השניים ללב העיר, שם הושחתו הגופות תוך צהלות ניצחון. האירוע תועד על ידי צוות של הטלוויזיה האיטלקית, שנכח במקום במקרה במסגרת כתבה על האינתיפאדה השנייה. ההילולה המפלצתית הסתיימה כשנפוצה השמועה כי צה"ל עומד לתקוף את רמאללה. רק אז העבירו השוטרים הפלשתינים את הגופות למנהלת התיאום והקישור (מת"ק).
צלאחה נתפס על ידי צה"ל כמה חודשים אחר כך ונידון למאסר עולם. הוא שוחרר ב־2011 במסגרת עסקת שליט, אחרי שריצה עשר שנות מאסר.
"אני זוכר את היום ההוא כאילו היה אתמול", אומר רועי בשקט. "היינו בגן, ומשם המטפלת לקחה אותנו לשיעור ג'ודו במרכז הקהילתי, שהיה צמוד לבית של סבא וסבתא. בסיום החוג הלכנו אליהם, כמו תמיד.
"כשהגענו, ראינו למטה את יונתן, אח של אמא. הפנים שלו היו אדומות מבכי. הדלת של הבית היתה פתוחה. היו שם המון אנשים, ואמא ישבה על הספה בסלון. היא קיבלה את ההודעה כשהיתה בעבודה ונסעה לבית של הוריה. גם שני הגיעה לשם מבית הספר.
"במשך כמה דקות עידן ואני הסתובבנו בין האנשים, בלי שאף אחד ידבר איתנו. שאלתי כמה פעמים מה קרה, אבל אף אחד לא ענה. היינו אבודים".
למה לא ניגשתם לאמא?
עידן: "אני חושב שהרגשנו שצריך להניח לה. היתה סביבה פאניקה, והיא נראתה נסערת. ניסינו להבין למה כולם בוכים סביבנו. לאף אחד לא היה לב להגיד לנו שאבא נרצח".
רועי: "אני חושב שעברו כמה דקות עד שאמא לקחה אותנו לחדר השינה, ביחד עם שני וקצין העיר. ישבנו על המיטה, ואמא אמרה לנו שאבא הלך לצבא ולא יחזור עוד. אף אחד לא השתמש במילה 'נרצח'. לא ממש הבנו את משמעות הדברים".
בגלל גילם הצעיר, רועי ועידן לא השתתפו בהלוויה, שהתקיימה בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה. שני היתה היחידה מהילדים שנכחה במקום, ואף הקריאה הספד קצר מעל לקבר.
עידן: "כשגדלתי, הפריע לי שלא ליוויתי את אבא בדרכו האחרונה. לא פעם כעסתי על אמא. היום אני מבין את השיקולים שלה".
שנתיים לאחר הרצח עברה המשפחה לאבן יהודה. בסלון הבית המואר אין רמז לטראומה המשפחתית, ואין תחושה של אבל. לא תמונות של יוסי, לא חפצים שהיו שייכים לו. תצלום אחד שלו תלוי בחדר השינה של חנה. שני הניחה על המזנון בדירתה שתי תמונות: של אביה, ושל שניהם ביחד כשהיתה תינוקת. רועי מחזיק תמונה אחת במשרדו, ועידן עדיין מחפש מקום ראוי.
בתחילה הסתירה המשפחה מהתאומים את נסיבות מותו של האב, כדי לא לחשוף אותם לפרטי הלינץ' המזוויע. הפרטים נודעו להם במקרה כשהיו בני 10. "אמא הסכימה שנתראיין יחד לטלוויזיה כשציינו חמש שנים לרצח", מספר רועי. "היא חשבה שישאלו אותנו על הגעגועים לאבא ואיך עברו עלינו השנים מאז. בסוף הראיון, הכתב שאל בתמימות אם ראינו את הסרטון. לא ידענו במה מדובר וביקשנו מאמא לצפות".
עידן: "היא התנגדה בתוקף ובכתה מאוד. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה. כשהיא נרגעה, המשכנו ללחוץ עליה במשך דקות ארוכות. אמרנו שאנחנו בוגרים מספיק כדי לדעת את האמת. בסוף היא נכנעה".
רועי: "הכתב הביא איתו דיסק והכניס לדי.וי.די. עידן ואני היינו בהלם. ברגע שראינו את ההתחלה, לא היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. נדבקנו למסך. כל האירוע נראָה כמו סצנה מסרט שלא קשור אלינו. ראינו את ההמון שנאסף מול תחנת המשטרה, את הגופה שנזרקה מהחלון, ואת המחבל עם הדם על הידיים".
עידן: "כשראיתי את הסרטון בפעם הראשונה, היתה לי תחושה של דז'ה וו, כאילו ראיתי את המראות האלה בעבר. אולי נחשפתי אליהם בטלוויזיה, אבל לא קישרתי אותם לאבא. מאז צפיתי בסרטון רק עוד פעם אחת, כשגלשתי באינטרנט אחרי כמה ימים. וזהו. הקושי של אמא שלי השפיע עלי, אז ויתרתי על העיסוק בזה".
רועי: "אני הייתי סקרן מאוד. אחרי שהכתב הלך, רצתי למחשב וחיפשתי תמונות של הלינץ'. לראשונה רשמתי בגוגל את צמד המילים 'יוסי אברהמי', כי עד אז לא חשבתי שאבא שלי הוא סיפור חדשותי. נכנסתי לוויקיפדיה, לקישורים, לכתבות. הבנתי עד כמה זה סיפור עצום.
"מצאתי גם את הסרטון ביוטיוב, והסתכלתי עליו בלופ. ראיתי שוב ושוב גופה מושלכת מחלון תחנת המשטרה, וניסיתי להבין אם מדובר באבא שלי. רק בגיל 12 העזתי לשאול את אמא, והיא אמרה לי שזה לא הוא. קשה להאמין שזה מה שאבא שלי עבר באותו יום".
הגילויים האלה שינו את חייו. "בעבע בי כעס פנימי, והפכתי לילד ונער בעייתי", הוא מספר. "בבית הספר הלכתי מכות על בסיס יומיומי. אמא היתה מוזמנת למשרד המנהל לפחות פעמיים בשבוע. ילד שנחשף לאלימות כזאת בגיל כל כך מוקדם, לא יכול לצאת בלי צלקות.
"ככל שעברו השנים, התגבר בי גם הכעס על צה"ל. למה לא הגיב מוקדם יותר? למה לא ניסה לחלץ אותם? ולמה החיילים במחסום לא עצרו בעדם? מילה אחת היתה משנה את הכל".
הייתם בקשר עם משפחת נורז'יץ?
רועי: "מעולם לא. לא הכרנו לפני כן, ואין קשר בין המשפחות. ואדים נורז'יץ ואבא היו שני אנשים זרים, שפשוט נסעו יחד רק כי הציבו אותם במילואים באותו מקום".
בכיתה י' עבר רועי ללמוד בפנימייה הצבאית בבית הספר הריאלי בחיפה. "הבנתי שאני צריך מסגרת. רציתי להשתנות ולהפסיק לכעוס. אני בא מבית מחבק, ממשפחה מפרגנת, מאמא שדאגה לכל מחסור, אבל עדיין הייתי טעון. הפנימייה והמשמעת החזירו אותי לתלם".
מתי בילדותכם אבא היה הכי חסר לכם?
רועי ועידן מביטים זה בזה, והתשובה ברורה להם. "בבר־מצווה, ובעיקר בעלייה לתורה", אומר רועי. "אמא לא יכלה להיות לידנו, אז אח שלה החליף את אבא. שם הרגשנו עד כמה הוא חסר".
חנה יכלה לא לאשר לבניה לשרת ביחידות קרביות, אבל הם התעקשו. עידן התגייס בנובמבר 2013 ליחידת עוקץ. רועי התגייס כעבור חודש לצנחנים.
עידן: "החלום שלי היה להיות בסיירת כלשהי. אבל יש לי בעיות בעמוד השדרה, אז בחרתי בעוקץ, בגלל האהבה שלי לכלבים ובגלל שחיפשתי משהו שונה".
רועי: "בחרתי בצנחנים כי זה היה החיל של אבא במילואים. עשיתי מסלול מלא ויצאתי לקורס מ"כים, רגע לפני צוק איתן. בזמן המבצע הקורס ירד לדרום, ופיזרו אותנו בין יחידות, כדי לסייע במבצעים מיוחדים. למרות שאני יתום צה"ל, לא היתה לי שום מחשבה לסרב".
סיפרת לאמא?
"לא. ידעתי שהיא תילחץ. אמרתי לה שלא נוכל לשוחח בטלפון בתקופה הקרובה, בגלל ביטחון מידע. היא חשבה שאני עדיין בקורס, בזמן שנלחמתי בשכונת שג'עייה. זה בדיוק מה שאבא עשה, יצא למילואים בשטחים ולא גילה לה היכן הוא, כדי שלא תדאג.
"היחיד שסיפרתי לו היה עידן. הוא ביקש שאשמור על עצמי".
עידן: "גם אני רציתי להשתתף בלחימה, אבל עדיין לא היה לי רובאי, אז לא יכולתי. הייתי בשטחי הכינוס ושימשתי נהג של המ"פ. באחד הימים נפלה לידנו רקטה, באזור נחל עוז. הייתי מחוץ לאוטו ועפתי פנימה מעוצמת ההדף. מייד חשבתי על אמא ומה היא היתה עושה אם היה קורה לי משהו.
"לא היה לי קל להסתיר ממנה שרועי בתוך עזה. אבל אני אופטימי מטבעי, האמנתי שיהיה בסדר. לא אשקר, עברה לי בראש המחשבה איך אסביר לאמא שידעתי שהוא באזור לחימה ולא עצרתי אותו".
רועי: "חבר שלי מהפנימייה הצבאית, ארז שגיא, נהרג בתקרית הפילבוקס ליד נחל עוז, כשמחבלים יצאו ממנהרה והפתיעו את החיילים. המוות שלו שבר אותי. רק אז קלטתי מה המשמעות אם אמא שלי תאבד גם אותי.
"אחרי המבצע סיימתי קורס מ"כים והתחלתי להדריך את מחזור נובמבר 2014. יום לפני שהייתי צריך להחליט אם לצאת לקורס קצינים, נסעתי לסבא וסבתא בפתח תקווה, ובאופן ספונטני נכנסתי לבית הקברות הצבאי. ניגשתי לקבר של אבא וישבתי שם 20 דקות. ביקשתי ממנו סליחה על שלא אמרתי לאמא את האמת.
"בערב הלכתי עם אמא למסעדה, וסיפרתי לה שלחמתי בעזה. נמאס לי להסתיר ממנה. היא לא אמרה כלום, אבל ראיתי שהיא נלחמת לעצור את הדמעות.
"באותו רגע החלטתי לעזוב את הצנחנים, כדי לא להדאיג אותה. רציתי להמשיך בתפקיד שיזכיר לי את אבא, והחלטתי להתגייס כחייל במשטרה (שח"מ), כי אבא היה מתנדב של משטרת התנועה הארצית. המשכתי לשמש מאבטח בממת"ש שלושה חודשים נוספים וחיכיתי עד שנפתח קורס שוטרים, ביוני 2015".
כחודשיים וחצי לאחר תחילת הקורס, כשהתקרב יום השנה ללינץ', נשאל רועי על ידי מפקדיו אם הוא מוכן להרצות על האירוע. "הסכמתי, והכנתי מצגת שמבוססת על החומר בגוגל. אחרי הקורס נשארתי להדריך במכללה לשוטרים. באחד הימים, שתי חניכות אמרו לי שהן רוצות להעביר הרצאה על הלינץ'. התברר שהן עשו עבודה מעמיקה ומצאו באתר של עיתון צרפתי שתי תמונות שלא הכרתי, שבהן רואים את הגופות של אבא ושל ואדים, לאחר שהועברו לידי ישראל. לא יכולתי אפילו לזהות את אבא שלי.
"באותו רגע החלטתי להפוך את ההרצאה שלי למפורטת יותר, כזאת שתיתן אגרוף בבטן, בלי לייפות. צירפתי את התמונות החדשות ותמונה נוספת של פלשתינים שמחזיקים באיברים של אבא ושל ואדים. מאז שהשתחררתי, לפני כמעט ארבע שנים, אני מרצה בפני יחידות ומזהיר לפני הקרנת התמונות. תמיד יש כמה אנשים שמבקשים לצאת החוצה".
הוא מביא את המחשב האישי ומעלה את ההרצאה והתמונות. שני משפילה מבט ומשחקת בטלפון, חנה פותחת בשיחה עם עידן על לימודיו. אף אחד מהם לא רוצה לראות את התמונות.
רועי מביט בהם ונאנח. "הם אף פעם לא באו לשמוע אותי מספר על הלינץ'. העברתי יותר מ־30 הרצאות בשנים האלו, והם לא באו אפילו לאחת".
עידן מציץ במסך בהיסוס. "איפה הצילומים? מה יש בהם?"
רועי לא ממהר להציג את התמונות. "אתה בטוח?" הוא פונה לעידן. "הן לא פשוטות. זיהיתי את אבא בזכות השיער השחור. הוא לא נראה כמו שאתה זוכר".
התמונות קשות לעיכול. קשה לדמיין ברוטאליות ובהמיות שיובילו לתוצאה כזאת. עידן בוחן אותן בשתיקה ושולח אצבע רועדת אל המסך. "מי זה?" הוא שואל בהיסוס.
"זה אבא שלנו", עונה לו רועי בשקט.
"עכשיו אני מזהה אותו", אומר עידן וקולו כמעט אינו נשמע. "זה נורא ואיום. אין לי מילים. יש לי תמונות של אבא בריא ושלם, ופתאום זה. עכשיו קשה לי יותר. רועי, אני מעריך את מה שאתה עושה. מבטיח לבוא להרצאה הבאה שלך".
חנה יושבת לידם בפנים חתומות, מלטפת את שלושת הכלבים המתגודדים סביבה, כמו רוצים לגונן עליה. דמעות נקוות בעיניה של שני. "די, אני לא רוצה", היא אומרת לרועי. "אולי תסתכלו בתמונות אחר כך? אני מבטיחה לבוא לאחת ההרצאות שלך, אבל כשתקרין את התמונות, אצא החוצה. לעולם לא אראה אותן".
רועי אומר שהמטרה שלו בהצגת התמונות בהרצאות היא "לגרום לחיילים לתחושה של 'בום'. אני רוצה שזה מה שייחרט להם בראש, שהזעזוע יישאר. אסור שמה שקרה שם יישכח.
"אני פותח כל הרצאה במילים 'מי מכיר את הלינץ' ברמאללה?', ותמיד יש כמה חיילים שמרימים יד וכאלה שלא. ככל שעובר הזמן, פחות ופחות ידיים מורמות. גם מי ששמע על הלינץ', לא מכיר את הפרטים. צעירים בני 20 וקצת פשוט לא יודעים שבהיסטוריה של המדינה היה אירוע שבו פלשתינים שחטו שני חיילים.
"זו הסיבה שביום שני הקרוב, יום השנה הלועזי לרצח, אעלה פוסט בפייסבוק ובו אציע את ההרצאה שלי גם לקהל הרחב. אבוא לכל מקום, בין שבצפון ובין שבאילת".
מעבר לתמונות, יש בהרצאה תיאורים קשים, כמו התחנונים של אבא שלך ושל נורז'יץ על חייהם. איך אתה מרגיש בזמן שאתה מספר על זה לחיילים?
"זה אחד הרגעים שקשה לי איתם", קולו נשנק. "אני מדמיין בראש את הסיטואציה ורוצה להאמין שבסופו של דבר, הם לא סבלו הרבה. אין לי ספק שברגע שההמון פרץ לתחנת המשטרה, אבא הבין שהסיפור נגמר, שהוא לא יחזור הביתה. אני בטוח שהוא חשב עלינו. על הרגעים המשותפים שלא יחווה עוד, על החלומות שלא הספיק להגשים איתנו. כואב לי פיזית בגוף לחשוב כמה הוא סבל שם".
עידן: "לעולם לא נדע את האמת. זה מוות לא נורמלי. עכשיו, כשראיתי את התמונות, אני מבין את עוצמת ההתעללות. זה מטלטל, יהיה לי קשה להירדם בלילה. קיבלתי כאפה לפנים.
"יש צורך להמשיך להראות לכל העולם מי היו חלאות האדם האלה. חבל שלא הושלכה עליהם פצצת מימן, שתשמיד את כולם. עכשיו, יותר מתמיד, אני שמח שרועי מעביר את ההרצאות שלו. טוב שאחד מאיתנו ממשיך להזכיר לציבור הישראלי שאסור לו לשכוח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו