עונות מעבר זה כל כך מיותר. הפרימדונות חורף וקיץ נכנסות בהרמת מסך איטית. למה צריך הדרגה? תודיעו שנכנס החורף, כמו שמודיעים על סגר, כמו זמני כניסת השבת, בלי התלבטות אם לקחת עוד שכבה, בלי כאב הראש של חולצה ארוכה אבל דקה, בלי נזלת.
איזו אלרגיה של עונת מעבר חטפתי השנה! דמע, עיטושים, גירוד מבפנים של הצנרת. משהו בחוץ פורח או נובל, ואני משתגעת כמו שלא קרה לי בעבר. אחרי גיל 40 הגוף לוקח כל דבר קטן בכבדות. תופעות שוליות כמו אלרגיה עונתית הופכות לבומבה. יש עוד דברים בגוף שפעם היו חלקים כמו ספינג' לפני טיגון, והיום חורקים ומתפוררים. ולראשונה אני חרדה מהקורונה על נפשי שלי.
זהו סתיו עצוב. אנחנו שחוקים כמו עלי שלכת. עברנו אביב וקיץ, והמגיפה עדיין פה. האויב עדיין חסר פנים. הכלכלה עדיין מדממת. הגל הראשון שטף אותנו כשעוד היה חורף. יצאנו ממנו בקיץ, ממצמצים מול השמש. אל הסגר הזה אנחנו נכנסים בחולצות קצרות ונצא ממנו בסוודר. מבקשים עוד שמש, והחושך בכל זאת מקדים. עייפות כללית, ציבורית, רובצת כמו ערפל, נמוכה ומטשטשת ראות.
העננים מנמיכים. וככל שהשמיים יורדים, אנחנו נמחצים. תקרת שמיים מונעת להתמתח מלוא הגובה. אי אפשר להזדקף כדי להכניס מספיק אוויר, בטח שאי אפשר לצמוח ככה.
וככל שהשמיים יורדים, קורה עוד משהו: הם מתקרבים לנו לאוזן. הקודש מתקרב. אני מכניסה גליל נייר טואלט חדש למקום, שומעת שוב את המניין המאולתר בחוץ, ועונה "אמן" בקדיש. לקראת בר המצווה של הבן שלי, בסגר הראשון, וכדי שהוא יוכל לעלות לתורה בבית, הבאתי מבית הכנסת ספר תורה הביתה. פחדתי ממנו; אני אישה, ועבורנו ספר תורה הוא תמיד רחוק־מגשת, אבל גם גברים יתקשו להירדם בלילה כשעל שולחן פינת האוכל מונח גוויל מגולגל, עטוף בטלית, כמו איש שמובא למנוחות. כל הלילה פחדתי שהוא יקום לתחייה.
השמיים מתכופפים אלינו בקורונה. נעריי, שני מתבגרים שעברו את גובה הדלת, מתהלכים בבית בטריקו ובתפילין. חפץ מסתורי, קדוש ומיירא. הפעם הראשונה שבה נתקלתי בתפילין חיות, שלא דרך תמונה, היתה כשהייתי בת 39 ובכורי הגיע למצוות. הילד עבר את רף החיוב, והתפילין התקרבו. אחר כך אחיו.
וכעת בסגר הם מסתובבים לי בכל בוקר (טוב נו, צהריים) כשהידיים שלהם מעברי חציה. אני שוטפת את הרצפה, והם מותחים את הקווים על הזרוע לעיניי הנדהמות מיראה, ממקמים את הקופסה מעל המצח כאילו מדובר במעשה של יומיום. אם אני מוכרחה לעבור לידם כשהם עטויים בטלית, אני הולכת לאט וחרישי. כל הקודש הזה בין הלגו והטושים מנענע את הלב.
***
כולם רצים בין הכדורים. הגרלת לוטו יומית. מתי ניפול, מתי נחטוף בידוד, מתי הנגיף יהבהב לעינינו: גיים אובר! גיים אובר! כל יציאה לסופר, פגישה הכרחית לצורך ראיון, היא התחמקות מזוגזגת בין קליעים באוויר. נפגעת מכדור - אתה חוטף בידוד - וכמו במשחק מחשב, הכל נעצר.
הילדים שלי נחשפו לחולה קורונה. יצאנו שליליים בבדיקה. הכנסתי אותם לבידוד, ואותי איתם. כמובן, 14 יום מהחשיפה (למרות שאין תסמינים, למרות השלילי). כל זה בהוראה עצמית. איש לא מעדכן עוד מבודדים. זו לא הפעם הראשונה שבה יש לי מבודד בבית, כבר שני ילדים שלי חטפו קליע רך, ונדמה שהמערכת לא עומדת בעומס. שאלתי חברים. כמעט כולם נכנסו לבידוד לאחר שחולה קורונה עדכן אותם, לא כי משרד הבריאות או קופת החולים או פיקוד העורף או חיל הים.
הדירה השכורה קטנה ואין בה כמעט אור. קרני שמש לא חודרות פנימה. הבידוד סגר בעיקר עלי. ממילא הילדים לא מכירים קרניים אחרות זולת נורות הלד התכולות של המסכים. אומרים שבית עם מתבגרים הוא בלאגן של אוכל שמחליף את בלאגן הצעצועים. כל הבלאגן עלי, בלי מבוגר נוסף (האיש שלו אני נשואה גר בעיר אחרת ומגדל את ילדיו בבית משלו; אבי ילדיי היה בבידוד). יש צרות קשות יותר משטיפת כלים בלתי נגמרת, אבל הבידוד הזה גמר עלי.
נמקתי. הזהויות שלי נמחקו. הושטחתי לכדי קריאה אחת בלבד. אמאאאא. לא עיתונאית. לא רעיה, אישה. לא חברה. לא מגישת רדיו. לא יוצרת. רק אמא. קנקן סדוק שצריך להשקות אחרים מבלי שהוא מתמלא בעצמו. קנקן ריק.
***
בין יום הכיפורים לסוכות שמעתי את הפיגומים הפנימיים שלי חורקים. כנראה שאחד מהם התמוטט. בערב חג ראשון של סוכות נוצרו שני ענני גשם מתחת למצח שלי והילד אמר, אמא תפסיקי כבר לבכות. שמתי לב שאני לא ממש אוכלת, וגם לא רעבה. כשהקדשתי תשומת לב חישובית לשעות השינה, גיליתי שישנתי בלילה 13 שעות ואני עוד נמשכת אל המיטה לישון. אחת ועוד אחת הצטרפו לתמונה בגוני אפור־לבן. אני בדיכאון.
הילדון עשה קפיצת בורג לעבר הספה בסלון. ידעתי שאני אמורה להתפעל, הראש אמר לי שמדובר במשהו מגניב, שעוד לא ראיתי אותו עושה. אבל הלב לא הרגיש כלום. לא נחת, לא גאווה, לא חשש לילד, או חשש לספה. פשוט כלום. לא הצלחתי לחייך.
את הקופסה שלי מילאו מחשבות מטרידות. לא רציתי לענות לטלפונים, למרות שהטלפון היה לי כל הזמן ביד. מסביבי היו בלאגנים של כביסות וכלים, ואני גללתי את הפייסבוק בבהייה. כשעניתי להודעות כתובות, השתמשתי בשלושה סימני קריאה כדי לחזק איחולים. חג שמח!!! בשורות טובות!!! שבת שלום!!! מצוקה בשלושה סימני קריאה.
***
הטור הקודם שלי היה אפרפר וקוראים הגיבו לי שהעצבתי גם אותם. זה היה עוד איתות. מה כל כך רע בחיים שלך, שאל אחד הקוראים: מישהו מת? מישהו נפצע בתאונה והפך לנכה? כולם בריאים? אז זהו, שדיכאון, או אולי רק דכדוך במקרה שלי, לא מבקש נימוקים הגיוניים בשלושה העתקים, כמו שהשמש לא שואלת אותך כשהיא הולכת. הדיכאון שלי הוא לא סכנת חיים, מבטיחה ויודעת. הוא כן סכנה לחיוּת. לחיוניות.
לפני שש שנים התנסיתי בפתרון דכדוכים באמצעות הכימיה. היה אז באופנה לקחת כדורים נגד. במשך כמעט שנה בלעתי כדור פלא (שמו מתחיל ונגמר בעיצורים שיניים) ששינה לי את מצב הרוח. אני מצטערת על זה. הפכתי ללא־אני. השמחה היתה חלולה, כמו בשכרות תמידית. הפנים שלי נפתחו, היה לי כוח למשימות, אבל דבר לא עניין אותי באמת. והעניין החמור: הכדור שיבש לי את שיקול הדעת באופן נוראי. עשיתי דברים מטומטמים, רכובה על חד־קרן ותחושה שאני כל יכולה. נשבעתי שלכדורים כאלה לא אחזור.
אהיה בסדר. אני יודעת למנות נוגדי דיכאון לא כימיים שעוזרים לי. הליכות רגליות. טבע. האיש שלי. פגישה עם חברות. טיפול. אני כותבת את השורות האלה שנייה לפני שהבידוד מסתיים, ואז המשימה תהיה להביא אלי מזור בעצמי. אם הסגר יאפשר.
חג שמח!!!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו