שמונה מ־10 מאמני האן.בי.אי שנמצאים עם הקבוצה שלהם הכי הרבה זמן (נכון למשחקי הבועה), ו-12 מתוך ה־16, הגיעו לפלייאוף השנה. השניים היחידים מהטופ 10 ברשימה הזו שלא עשו זאת העונה הם גרג פופוביץ' (שנמצא בסוף תקופה מופלאה עם הספרס) וסטיב קר (שגולן סטייט שלו שיחקה בלי קרי ותומפסון). עוד בטופ 16 שלא עשו פלייאוף הם המאמנים של וושינגטון וניו אורלינס, כשהאחרונה גם היתה קרובה.
היוצאות מן הכלל פה שמאמנן הראשי חדש הן ל.א לייקרס (אבל להם יש את לברון), ומילווקי (אבל להם יש את יאניס) וטורונטו (אבל המאמן שלהם היה עוזר בקבוצה שנים, ואשתקד זכה באליפות). וארבע הקבוצות שיעלו לפרקט הלילה - בוסטון מול מיאמי במשחק מספר 1 של גמר המזרח, ול.א קליפרס מול דנבר במשחק מספר 7 של הסיבוב השני במערב, ממחישות חזק מאוד את הקשר הזה בין יציבות על הקווים לבין הצלחה.
ככה שהקורלציה בין מידת ההצלחה של הקבוצה לבין כמה זמן נמצא שם המאמן הראשי ברורה. נכון, זה לבד לא מסביר סיבה ותוצאה. אבל אי אפשר להתכחש מההתאמה. והאמת היא, שאם מסתכלים על ההיסטוריה הקרובה של הקבוצות האלו, אפשר למצוא גם רמז למה הסיבה ומה התוצאה פה.
קוואי מתקשה במשחק מס' 6 מול דנבר. הקליפרס נשארו מועמדים לאליפות // צילום: אי-פי
כי בעונה הראשונה של בראד סטיבנס בבוסטון (2013/4) הם לא הגיעו לפלייאוף. מייק מאלון לא הביא את דנבר לשם ב־3 העונות הראשונות שלו, עד ששבר את המחסום אשתקד. דוק ריברס ראה את הקליפרס שלו חושבים על בנייה מחדש אחרי עידן כריס פול-בלייק גריפין, פספס את הפלייאוף לפני שנתיים, אבל נשאר וכעת יש להם שם שוב מועמדת לאליפות.
אריק ספולסטרה פתח את עונת 2016/7 במאזן 30:11 שלילי איום ונורא, אבל עם הגב של פט ריילי השלים קאמבק היסטורי (בחצי השני של העונה ניצחו 30 והפסידו 11), ולמרות שפספסו את הפלייאוף גם אז, וגם בעונה הקודמת, הנה מיאמי שוב בגמר המזרח – לראשונה מאז ימי לברון, ווייד ובוש.
אז סבלנות עם האיש שעל הקווים נראית כמו רכיב מרכזי במתכון להצלחה באן.בי.אי כרגע. אבל ברור שזה לא הכל. בעוד את יתר הרכיבים אתם יכולים לדמיין, אני רוצה רגע להפנות את תשומת הלב לאחד נוסף - לקחת סיכון עם חוזים גדולים.
באטלר. נתנו לו קרדיט, למרות הגיל המתקדם // צילום: אי-פי
מיאמי נתנו לבאטלר 141 מיליון דולר ל־4 עונות בקיץ האחרון, למרות שהיה בן 30 ועם רקורד מעט בעייתי. הסלטיקס נתנו חוזה זהה לקמבה ווקר, שגם הוא בן 30 ועד העונה הנוכחית לא ניצח סדרת פלייאוף, וסוחבים חוזה ענק של גורדון הייוורד, שכבר לא יהיה השחקן שהיה לפני פציעת הקרסול המחרידה ההיא. דנבר משלמת העונה 30 מיליון לפול מילסאפ - בקושי השחקן החמישי הכי חשוב, וקליפרס שמה יותר מ־30 על קוואי ועל ג'ורג' - שני שחקנים עם היסטוריית פציעות מדאיגה.
חלק מהחוזים פה נראים טוב יותר מאחרים כרגע, חלק נגמרים בקרוב, חלק יימשכו מעט יותר מדי, ובחלק הסכנה שהשחקן לא יספק את הסחורה גדולה יותר מאחרים. אבל ממש כמו מאמן שמכיר היטב את המערכת, גם להקדיש כשליש מתקרת השכר של הקבוצה על כוכב אחד זה משהו שכמעט כל קבוצה שרוצה להגיע רחוק בליגה הטובה בעולם חייבת לעשות. נקודת ציון בדרך אל גמר האן.בי.אי.
וכשחייבים לקחת סיכונים, אבל רק קבוצה אחת חוגגת עם שמפניות בסוף העונה, ברור שיהיו כאלה שיפספסו. שיפשלו. שיחטפו. ואז מה עושים? חוזרים לנקודה שפתחנו איתה. אלא אם יש לך את לברון או את יאניס.
