לירושלים יש אסתטיקה סדוקה ומבולגנת, לכל בניין יש אופי (למיעוטם אופי של זבלות), השכונות קלות לניווט כי יש סימנים: הגדר השבורה, הפח האדום, השער החלוד.
הייתי השבוע באחת הערים החדשות, הסינתטיות. אין מצב לנווט שם בלי ווייז. לבניין שלידו עצרתי אין שום טריק. הוא נראה כמו העשרים שלפניו והעשרים שאחריו.
ישבתי שם אצל חברה במרפסת, בערב, בלב בניינים גנריים, קצת עצובים מרוב שהם זהים. הסתכלתי לתוך הסלונים שניצבו 360 מעלות סביבי: הבהובי טלוויזיות גדולות כחלון הסלון. מהמרפסת שלה ראיתי את העולם מטהרן ועד מנהטן. הטלוויזיה מצוינת. האנשים (מהחלונות נראו גב או רגל) ישבו מולן כמו בטטות שתכף יצמיחו עלים. האם עוד יש לנו כוח לשאוף, לטפס?
***
כשהייתי מדריכה בתנועת הנוער, היינו מחלקים לחניכים קטעי מחשבה על נייר גזור, צ'ופרים קראנו לזה. את הרקע צבענו בצבעי עיפרון או בצבעי מים, לפעמים שרפנו את קצוות הדף, שייראה עתיק, ובפינה שידכנו טופי במהדק. את הצ'ופרים החשובים גיהצנו בנייר למינציה שקוף.
יש קטעים שקיבלנו כחניכים וגלגלנו הלאה כמדריכים, והם עדיין מתגלגלים. למשל, המילים של ר' ישראל מסלנט: "אדם נמשל לציפור. בכוחה של ציפור לדאות מעלה מעלה, אבל בתנאי שתניע את כנפיה ללא הרף. אם היא מפסיקה ממעופה לרגע, הרי היא נופלת וצונחת למטה". קלאסיקה. הכנתי דפים לחניכים וצבעתי במשיכה אלכסונית בעיפרון בהיר סגול. מסביב לטקסט ציירתי ציפורים שעפות אל האופק. זו היתה הוראה לחיים: אל תפסיקו לרגע להניע את הכנפיים.
במשך חצי שנה עומדת הציפור העולמית בין שמיים וארץ, קפואה. הקורונה שפכה דבק לצירים של הכנפיים. כל כך הרבה אנשים נתקעו באמצע השמיים. פרויקטים שיורטו - נפלו לאדמה. פרויקטים בקנה - העלו רימה וסירחון.
חברים שלי - שהעסק שלהם נסגר, או שפוטרו מההייטק, או שיושבים בבית, מחכים לחזרת התיירים - נלחמים כדי להתלבש בבוקר. כל יום שאדם לא עובד נוגס בערך העצמי שצבר במשך שנים. ככל שהאיש היה גדול יותר, כך הנגיסות עבות יותר. ויוצאים מזיקים, כמו אחרי חפירות הרכבת הקלה, כשכל החולדות עולות על פני השטח.
אני שומעת מנשים שמתייעצות איתי על גירושים שהרקע הכלכלי האיץ. ותמונת המראה: אנשים שהיו צריכים להתגרש ולא עושים זאת על רקע כלכלי. שני הסוגים - המתגרשים הכלכליים והנמנעים מגירושים מסיבות כלכליות - מייצרים אומללות לשלושה דורות קדימה.
את מעוף הציפור הווירוס תקע, אבל בגלגל הזמן הוא לא נגע. שוב ראש השנה, ולפניו הליך הנהלת החשבונות המעיק. כמו הדו"חות שמגישים עד 31 בדצמבר, כך עד א' תשרי. התביעה מיהודי לחשבון נפש שנתי לא מקבלת מענקי קורונה. חשבונות הנפש לא מחמיאים.
לא הספקתי כלום השנה. אני במינוס בטורי ההשוואה, השוואה לא לאחרים, לעצמי, ליעדים שנעצתי בפתקים על לוח שעם, ולא מומשו. יובש בגרון. החמצתי, לא התקדמתי. הפסקתי ממעופי לרגע, כמו הציפור של הסלנטר, והרי אני "נופלת וצונחת למטה".
יעדים לשנה הטרייה? דבר לא נשמע לי סביר בתוך מציאות קפואה. רק יעד אחד בורח לי מהמקלדת, יוצא ממני אינטואיטיבית כמוכת ירח: "אני מבקשת להיות אישה מכובדת". אישה מכובדת. לאישה מכובדת יש שלושה סנטרים ושומה עם שערה, באוטובוס קוראים לה "גברת" ויש לה משקפי מולטיפוקל. ומה זה שאני מבקשת לעצמי כבוד, הוא בטוח יברח.
אני חוקרת את המילים בעודי מקרצפת כיור. כבוד הוא ההפך מעלבון. אישה מכובדת היא ההפך מאישה עלובה. לכבוד יש כובד, משקל. האישה המכובדת היא לא עפיפון. כדור ברזל מחזיק אותה קרוב לאדמה. מקורקעת. יש גיל שבו את מפסיקה להיות בלון ומתחילה לחיות כמו סלע מפוסל.
בסרטים תיעודיים לפעמים מציינים את גיל המרואיין. אני מסתכלת על נשים בגילי בסרטים כאלה. הן נראות לי מכובדות ומקורקעות. אני מפחדת שיום אחד חיים אתגר יעלה עלי, "הערב ב'מתחזים': האישה שעשתה רוח של אחת שיודעת, בעוד היא לא יודעת, לא יודעת כלום. צפו".
***
דורה אברהמית היתה סופרת ומהפכנית יהודייה מחוגי האנרכיסטים של תחילת המאה הקודמת, מקורבת לי"ח ברנר. אישה חזקה, יוזמת, עצמאית, שהקדימה את זמנה. עם העברת ארכיון כתבי היד שלה לאחרונה למכון "גנזים - אגודת הסופרים", שמעתי על אודותיה לראשונה (באמצעות מאמר שפרסם בעיתון "מקור ראשון" הסופר יצחק בר־יוסף, עובד מכון גנזים).
סיפורים קצרים ורשימות של אברהמית ראו אור בעיתונות. הרומן שכתבה, "חיים", תורגם בידי אברהם שלונסקי. קראתי סיפור אחד שלה, "כיצד נודע לי בת כמה אני". לכתוב היא ידעה. בכתבי העת שאלו אחרי הרומן הראשון שלה לאן נעלמה. "למה נשתתקה באמצע, בשעה שנפשנו שואלת עוד ועוד?" כתב המבקר מ. שלאנגר (משה בן־מנחם) ב־1930.
מדוע נשתתקה דורה אברהמית? כנראה רצתה להמשיך לכתוב. קרעי כתבי היד הלא גמורים שלה מעידים שהיה לה על מה. אבל היו לה שלושה ילדים קטנים להאכיל. את אביהם הבוגדני עזבה באודסה ועלתה איתם לארץ בגפה, כ"אם יחידנית" עוד לפני שהיה מושג כזה.
כדי לקיים את משפחתה עבדה כתופרת ואחר כך הקימה בית אוכל בצריף קטן ליד סכר דגניה, שם בישלה אוכל לפועלים בתחנת הכוח בנהריים ולדייגי הכנרת. מכונת הכתיבה שלה העלתה אבק. טרדות החיים והפרנסה הרחיקו אותה מהתורה שלה, שנבראה עבורה, והכריחו אותה לעמוד מעל הסירים בחום של שפך הירדן.
היא נולדה 93 שנים לפניי, אבל הסיפור שלה מכאיב לי בכל נים ותא בגוף. אי אפשר לעסוק ברוח כשהחומר כל כך תובעני. את משימות היצירה הגדולות אני דוחה למועד לא ידוע כי עכשיו צריך אורתודונט לילד, חוג התעמלות קרקע לילדה. אברהמית היתה חכמה ממני, אבל גם אני הוצאתי לאור רק רומן אחד. ב־11 השנים שזזו מאז בגלגל הענק של הזמן אני נזרקת אל משימות קצרות ומפרנסות, כמו מבשלת ארוחות פועלים בצריף קטן בדגניה. איך אשלים את התסריט, את הרומן הבא, את סדרת ספרי הילדים הבאה, כשצריך לתקן את האוטו, לקנות עדשות למתבגר, לשלם ארנונה.
אני עסוקה באלף משימות ובעצם עושה כלום, כי מהדבר הגדול אני בורחת, או שהוא בורח ממני. כדי להשלים הכנסה אני נודדת בארץ עם הרצאות וסדנאות. משקרת לעצמי שנהנית מזה. אבל יש לי עוד מה להגיד. ורק היום אני מבינה שמאות החלטורות הקטנות שאמורות להכניס לי כסף - עולות לי יותר. באשמתן אני לא עושה את הדבר הגדול, שבסוף, בשבילו נבראתי. האם אני זוכרת לשאוף?
הקטן שלי עלה השנה לכיתה ג'. זה אומר שאין לי יותר ילדים רכים. "הגיל הרך" אלו ילדי הגנים וכיתות א'־ב'. מעכשיו אני רק עם הקשים. אולי עכשיו זה כבר "כשהילדים יגדלו"?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו