"מצפייה בסרטונים עולה תמונה של אלימות, שהופעלה כלפי פעוטות במספר רב של הזדמנויות. אין המדובר באירוע חד־פעמי או במעידה, אלא באלימות שיטתית, שהופעלה כדבר שבשגרה וכללה מכות בראש, סטירות, השלכת חפצים, דחיפות, הטחת ראשו של אחד הפעוטות בקיר, השלכת פעוטות לעבר מזרנים והשלכת מזון על הרצפה כדי שיאכלו ממנה. הלב נחמץ לנוכח האלימות שהופעלה כלפי חסרי ישע, שכלל לא יכלו להתגונן".
(השופטת זהר דיבון סגל, 3 באוגוסט, בעת הארכת המעצר של הסייעות והמנהלת של "המשפחתון של טולי" ברמלה, החשודות בתקיפת חסרי ישע)
דמעות רבות זלגו במפגש הטעון והכואב בין הורי הילדים מהגן של כרמל מעודה בראש העין לבין הורי הילדים מהמשפחתון של טולי מרמלה, שעלה לפני שבוע לכותרות, לאחר שגם בו נחשפו מעשי זוועה לכאורה. שמונה צעירים, שהפכו אחים לצרה, בעקבות שותפות גורל מייסרת ומצמיתה. כמו חיילים הנלחמים בשדה הקרב, כך הם נאבקים על גורל ילדיהם.
אצל כולם בלט המבט בעיניים. בקרב הורי רמלה זו היתה הבעה של כאב, שמחפשת נחמה. מעיניהם של הורי ראש העין ניבט הייאוש. הם חשים כי שנה של פעילות אינטנסיבית - בהפגנות, בוועדות בכנסת, ברשתות החברתיות - לא הובילה לשינוי משמעותי ביחס של המדינה לילדי הגנים הפרטיים.
"אני מבינה אתכם, אבל אין לנו מסר אופטימי עבורכם", מבהירה ניקול דניאל, ששני ילדיה, בני 3 ושנתיים, פותחים את כתב האישום נגד מעודה. "השנה הקרובה הולכת להיות קשה מאוד עבורכם. יהיו בה ייסורי מצפון, חרדות, חוסר ודאות והמון כאב. אני לא אותו בן אדם שהייתי.
"התסכול הוא עצום. הוצאנו אלפי אנשים להפגנות, נפגשנו עם פוליטיקאים וחיינו את הטראומה במשך 24 שעות ביממה. ואיפה אנחנו היום? באותו מקום. אמנם יש היום המון מודעות, אבל אין ענישה ראויה, אין פיקוח ואין בקרה".
השותף של ניקול לראשות המאבק, יוסי חברה, שבתו בת ה־4 שהתה בגן של מעודה שנה וחצי, מסכים. "מפקירים את הילדים במדינה. לפני שנה האמנו שנוביל לשינוי חקיקתי, וזה לא קרה, אם כי המודעות של האנשים עלתה. אנחנו למדנו לחיות עם מה שעברנו, וכל שינוי לטובה, שמראה שהילדים מתגברים על הטראומה, הוא אושר ונחמה".
חברה מפתיע את ההורים מרמלה כשהוא חושף כי הוא וניקול שקלו לאחרונה לפרוש מהמחאה, אבל החליטו להישאר בעקבות המקרה החדש. "אתם שאבתם אותנו בחזרה פנימה. אולי בזכות שילוב הכוחות נצליח במשימה".
ככל שחולפים הימים, כך נחשפים עוד ועוד סיפורי זוועה על ההתעללות בפעוטות. מהחקירה, המנוהלת על ידי פקד יניב עמרם ממשטרת רמלה, עולה כי אנשי הצוות בגן זרקו חבילות של מגבונים על הילדים עד שחלקם נפלו לקרקע, דחפו אותם, משכו בידיהם, היכו אותם בראשיהם. סרטוני מצלמות האבטחה בגן חשפו כי ילדים הוטחו בכוח במזרנים ובכיסאות. אחד הילדים הושכב על המזרן כשסייעת חובטת בראשו ברגלה, ילד אחר נקשר לכיסא בעזרת חיתול.
עד כה נעצרו תשעה בפרשה, בחשד לתקיפת חסר ישע: בעלת הגן, ליטל ברסי (39), ובעלה משה (42), ושבע הסייעות - בהן נירית שוויד (47), רוחמה סעד (38), חני ננה צצשווילי (50), אורלי שרגני (37) וענבר דוניו (29), ושתיים נוספות בנות 49 ו־26. בני הזוג ברסי חשודים גם באי דיווח על המעשים.
"כולם המליצו על הגן"
המפגש עם ההורים מתקיים במושב מצליח, בביתה של בת־אל אמין (28), אם לפעוטה בת שנה וארבעה חודשים. מהמרפסת הגדולה אפשר לראות את רבי הקומות של שכונת האמנים ברמלה, שם שכן הגן. קו הראייה הפתוח סיפק לבת־אל תחושה מתעתעת כי בתה נמצאת במרחק נגיעה ולכן מוגנת.
לצידה של בת־אל יושב מאור ביטון (31), אב לבן שנתיים, ששהה במשפחתון, ולילדה בת 5. מולם ג'ני אלבו (31), אם לילדה בת שנתיים, שהיתה במשפחתון, ולילד בן 7; וראובן בן שמעון (33), אב לפעוט בן שנתיים וחמישה חודשים, ששהה במשפחתון מגיל שבעה חודשים.
בעלה של בת־אל, חן (29), עובר ביניהם בשקט, מגיש קפה וצלחות עם מאפים וירקות. מאחד החדרים בוקע צחוקה של בתם הפעוטה, שפורצת במפתיע למרפסת כשידיה מושטות לעבר אמה. בת־אל מחבקת את הפעוטה בעלת התלתלים הבהירים, עוטפת בידיה את גופה. עיניה מתמלאות דמעות. הילדה גולשת בחיוך מברכיה של האם וחוזרת אל אביה.
"היא נולדה אחרי שנה וחצי של טיפולי פוריות", מספרת בת־אל בקול רועד, "כל כך דאגתי לה, עד שהחלטנו להכניס אותה לגן רק כשתגיע לגיל שנה. אבל בגלל שיקולים כלכליים עשינו את זה כשהיא היתה בת חצי שנה, בספטמבר 2019".
לא חששתם, לנוכח פרשת כרמל מעודה, שנחשפה חודשיים וחצי לפני כן?
בת־אל: "חששנו. חברה קרובה המליצה לי על המשפחתון של טולי, כי היא עבדה שם לפני שלוש שנים, ובעיניי זה היה מושלם כי חמותי גרה בבניין שצמוד לגן, וחשבתי לעצמי שהיא תוכל להגיע לשם ולקחת את הילדה במידת הצורך. לא שיערתי לרגע שהמשפחתון יתגלה כמפלצתון".
למאור ולג'ני, המתגוררים בשכונת האמנים, לא היה ספק שגם ילדיהם ילכו למשפחתון של טולי, למרות שלא רחוק משם יש גן של נעמת, שעלותו נמוכה יותר. "לא היתה שאלה בכלל", אומר מאור, "כולם הכירו את הגן והמליצו עליו".
ג'ני: "היינו שקטים, לא האמנו שפרשת כרמל מעודה תחזור כאן. בכל בוקר אמרתי לרוחמה הסייעת תודה שהיא שם, כי בזכותה אני ישנה טוב בלילה".
בנו של ראובן שהה בגן כמעט שנתיים. הוא ואשתו, אתי (32), התלבטו לא מעט לפני שהכניסו לשם את בנם היחיד. "ידענו שהגן של נעמת מפוקח על ידי המדינה, אבל היינו בטוחים שהמשפחתון יהיה יותר בטוח, בגלל המצלמות".
המשפחתון של טולי הוקם בבית פרטי לפני כחמש שנים. בני הזוג ברסי פתחו במקום תינוקייה לילדים עד גיל שנה, מתחם פעוטות עד גיל שנתיים ומתחם בוגרים עד גיל 3. בתמונות המופיעות בסרטון תדמית של הגן מוצגים ילדים ישנים בשלווה, מכוסים בשמיכות צבעוניות. בתצלומים אחרים נראים מזרנים חדשים, שלל צעצועים ופינות החתלה מסודרות. איור של פרפר המרפרף בין התמונות, בליווי מוזיקה מרגיעה, מעניקים תחושה של שלווה וביטחון.
למרות שחשבון הפייסבוק של הגן נמחק, עדיין אפשר לקרוא בקישור אליו כי "במקום מוענק טיפול חם ואוהב על ידי מטפלות ותיקות ומנוסות". שבע סייעות עבדו במשפחתון, כולן עצורות כרגע.
הסייעת נירית שוויד הועסקה בגן, למרות שלפני שנה וחצי נפתח נגדה תיק במשטרה על אלימות כלפי ילדים, והיה עדיין פתוח בעת העסקתה. התיק נסגר לאחרונה על ידי הפרקליטות בעילה של חוסר אשמה.
מישהו מכם הבחין בסימנים מקדימים?
בת־אל: "בדיעבד אני יכולה לחשוב על שני סימנים. הבת שלי התחילה ללכת לפני חודשיים ועשתה את זה בצורה מוזרה, כששתי הידיים שלה מאחורי הגב. במשפחה צחקו וקראו לה 'המפקדת'. היום אני חוששת שזה נובע מדברים שחוותה בגן. יש לי חלומות, שבהם קושרים לה את הידיים מאחור.
"בנוסף, לאחרונה היא התחילה להתעורר בצרחות באמצע הלילה. חשבתי שזה בגלל שהעברתי אותה למיטת מעבר, אבל אני מניחה שפשוט היו לה סיוטים מהגן".
מאור: "בכל פעם שנתנו במבה לבן שלי ולאחותו, היא אכלה מהשקית, והוא פיזר את הבמבה על הרצפה ואכל ממנה. לפעמים התכופף כמו כלב ונגס ככה בבמבה. זה התחיל בחצי השנה האחרונה, ועדיין נמשך. חשבנו שזה סתם הרגל מוזר שאנחנו צריכים להפסיק, אבל עכשיו אני חושד שזה הגיע מהגן. בימים האחרונים נזכרתי שהוא לא תמיד אהב להיכנס לגן ולא הסכים שאעביר אותו לסייעות, אבל אני מודה שלא חשדנו בכלום".
בנו של ראובן סירב להיכנס לגן כמעט בכל בוקר. "איך לא ראיתי את הסימנים?" הוא מתייסר, "הילד היה נשכב על המדרכה הלוהטת, ובקושי הייתי מצליח להרים אותו. הוא היה צורח כמו משוגע, תוקע את הציפורניים בידיים שלי עד שהשאיר לי סימנים אדומים.
"חשבתי שאולי ילדים אחרים קצת מתנכלים לו בגלל שהוא עדין, אבל לא שיערתי שמדובר בצוות. בכל פעם ששיתפתי בכך את הסייעות או את ליטל, הן אמרו שהבן שלי מפונק, ושההתעכבות שלי איתו בכניסה לגן מקשה עליו את הפרידה.
"יום אחד, לפני כמה חודשים, החלטתי להוריד אותו בגן וללכת. עמדתי מרחוק וראיתי את הבן שלי מנסה ללכת אחריי, כשהוא בוכה. הלב שלי התרסק לרסיסים. הסייעת יצאה מייד ולקחה את הילד.
"בכל פעם ששאלנו אותו אם הכל בסדר בגן, הוא ענה שכן או התחמק. לא דאגנו כי בבית הוא היה ילד שמח. עברה בי המחשבה לבקש להסתכל במצלמות האבטחה, אבל חששתי להצטייר כאבא בעייתי, ושבגללי יתנקמו בילד".
ג'ני: "גם אותי שכנעו שהילדה מתפנקת כשלא רצתה להיכנס לגן. חשבתי שלילדה יש חרדת נטישה".
מראות מצמררים
הזוועות במשפחתון של טולי כנראה לא היו נחשפות אלמלא נגנבו מצלמות האבטחה במהלך סגר הקורונה בחודש אפריל. מאור מספר כי בעלת הגן פנתה לאחד ההורים, שעובד כטכנאי מצלמות, וביקשה ממנו להתקין חדשות.
"הוא הרכיב שמונה מצלמות. שתיים בחצר, אחת בכניסה, שתיים בבוגרים, אחת בתינוקייה, אחת בפעוטות ואחת במעבר בין החדרים. כשבדק את מכשיר ההקלטה של המצלמות, הוא נחשף לסרטונים מהחודש וחצי האחרונים. באותו רגע הוא התקשר לחלק מההורים ואמר שראה דברים ממש לא טובים".
ג'ני: "אלי התקשרה אשתו של הטכנאי. באתי אליהם לראות במה מדובר, ונבהלתי. ראיתי את אחת הסייעות מעיפה ילד על טרמפולינה, וכשהוא בוכה, היא מתעלמת ממנו. סייעת אחרת הושיבה בכוח ילד על כיסא. בסרטון אחר ראו את הילדים יושבים על כיסאות במעגל, בלי צעצועים לידם, ולא זזים במשך זמן רב.
"הבן של מאור היה אחד הילדים שנראים יושבים בלי תזוזה. בשלב מסוים משעמם לו, והוא יורד מהכיסא. הסייעת מושיבה אותו בחזרה וקושרת אותו למושב בחיתול טטרה. אחרי כמה דקות היא משחררת אותו, ואחר כך קושרת אותו שוב".
מאור, צפית בסרטונים?
"לא בזה שבו הבן שלי מופיע. אבל ראיתי אחרים, שבהם הסייעות זורקות על הילדים חבילות של מגבונים ופוגעות להם בראש או בגב. באותו ערב ניגשנו למשטרת רמלה והגשנו תלונה".
ראובן: "אני ראיתי איך הבן שלי חוטף מכות בראש מסייעת. קשה לתאר מה מרגישים ברגעים כאלה. ראיתי גם איך הסייעת מכה ילד עם כפכף בראש כשהיא נקרעת מצחוק, דופקת לילד בקבוק מים במצח או מכה ילד אחר עם חיתול".
בת־אל: "ומה עם הילדה שהסייעת עושה לה קוקו, ותוך כדי מעיפה לה מכה שגרמה לה לפרוץ בבכי?"
בעוד הם מתארים את המראות המצמררים, מגיעים לבית ארבעה הורים מהגן של כרמל מעודה. ראשונה נכנסת ניקול דניאל (35), שהסרטון שבו מופיע בנה הבכור כשהוא שוכב עם פניו לקרקע וידיו קשורות מאחור לאורך 40 דקות, הפך לסמל של הפרשה. לצידה מתיישבת מוריה קואליו (33), שבנה בן ה־3 נולד עם כליה שאינה מתפקדת. למרות מצבו, כך נטען באישומים נגד מעודה, היא דחפה בחוזקה את הכיסא שעליו ישב, עד שבטנו נמחצה כנגד השולחן. באחד הימים העמידה אותו ואת בנה של ניקול בשילוב ידיים במשך 45 דקות, בלי לאפשר להם להישען או להיתמך במשהו.
מאחוריהן הילה שטיין (31), שבנה בן ה־3 הורם מהמזרן בידי מעודה בזמן שישן והועמד בכוח על רגליו. יוסי חברה (30) הוא היחיד שבתו בת ה־4 מופיעה בכתב האישום בדרך שונה. אין הוכחה כי עברה התעללות במהלך 19 הימים המתועדים במצלמות האבטחה, אולם באחד הסרטונים היא מתירה את בנה של ניקול מהחבל שקשר את ידיו.
כתב האישום מייחס למעודה (26) התעללות ותקיפת חסרי ישע של 11 מילדי הגן. משפטה צפוי להיפתח בספטמבר, לאחר שניסיון של הצדדים להגיע להסדר התפוצץ לפני כחודש.
הסייעת שלה, לירז נתן (32), שמשפטה נפתח לפני כשלושה חודשים, מואשמת בתקיפה של חמישה מהילדים. היא גורסת כי האירועים המתוארים אינם תואמים את המציאות.
עיניהם של ארבעת ההורים מרמלה נתלות בחבורה ה"ותיקה", שבעת הקרבות. לפני שהוא מתיישב, ניגש יוסי למאור וטופח קלות על כתפו. הם הכירו לפני שלוש שנים, כשיוסי פתח קבוצת פייסבוק בשם "אבא פגום בית"ר", שמורכבת מאוהדים של קבוצת הכדורגל הירושלמית.
מאור: "יוסי, מה אתה אומר? כדאי לי לראות את הסרטון שבו מופיע הבן שלי? שמעתי עליו מכמה אימהות".
יוסי: "עדיף לך שלא. זה שורט את המוח ויישאר לך חרוט בראש לנצח. לפי מה שאני שומע, נראה שהסייעות אצלכם לקחו דוגמה מכרמל מעודה".
ניקול: "אני ממליצה לך לראות, אתה חייב את זה לעצמך. אני ראיתי את הבן שלי קשור על הרצפה, ולא הסתפקתי בדקה של צפייה. ראיתי עד הסוף, איך הוא שוכב על הרצפה עם ידיים קשורות, ובכיתי כמו מטורפת. כדי להבין את הילדים חייבים לראות מה הם חוו".
הילה: "גם אני ראיתי את הסרטונים מהגן של כרמל, למרות שבעלי לא רצה. היה חשוב לי לראות מה הילד עבר, כדי שאנשי המקצוע יידעו איך לטפל בו".
מאור: "מסכים. כשאראה מה עשו לבן שלי, זה ייתן לי את הכוח להיכנס למאבק על הצדק. זו גם הדרך לעכל שהדברים הקשים האלה היו חלק מהחיים של הבן שלי".
קולה של מוריה נשבר ודמעותיה זולגות אל המסיכה השחורה שמכסה את אפה ופיה. "ראיתי את הסרטונים כשאני בחודש התשיעי. בעלי סירב, אז ישבתי לבד. ראיתי איך כרמל דוחפת בכוח את הילד שלי אל השולחן, והתרסקתי. היא יכלה לפגוע בכליה היחידה שיש לו".
יוסי: "מאור, אתה חבר שלי הרבה זמן, תקשיב לי. תמתין לפחות שנה. תן לזמן לעבור כי המראות יהפכו אותך".
בת־אל פורצת בבכי. היא מספרת על החרדות שלה ושואלת את מוריה אם הבן שלה נמצא היום בגן עם מצלמות. מוריה, שהיא בעצמה סייעת בגן ילדים, עונה בשלילה. "אני מכירה את הגננת בגן שלו הרבה שנים", קולה רועד, "הבן שלה היה בגן שבו אני עובדת כסייעת".
בת־אל: "וטוב לבן שלך?"
מוריה: "הוא עבר שינוי מהותי בגן החדש. הוא מאושר, פתוח, התחיל לדבר. הגננת מצליחה להכיל אותי ואת החרדות שלי. על כל שטות אני מתהפכת ומתפרצת. לפעמים צועקת על כלום. כל מילה של הצוות יכולה להזכיר לי את כרמל, ואז אני מחפשת מניעים נסתרים".
ג'ני: "אני לא מבינה, הרי מה שהציל את הילדים שלכם הוא המצלמות. זה לא חשוב לכם? אני מחפשת עכשיו גן עם מצלמות אונליין, כדי שאוכל לראות את הילד כל היום".
הילה: "לא תמיד זה טוב. קשה לנהל חיים כשאת כל היום מסתכלת על מסך. צריך ללמוד לשחרר קצת".
מוריה: "רק שתדעו שאתם בתחילת הדרך. שנה זה לא מספיק כדי להתגבר על החרדות. לי זה לא עבר, ואני לא יודעת אם יעבור אי פעם".
"הנפש עדיין מרוסקת"
רגע של שקט משתרר כשבת־אל שואלת את ההורים מראש העין אם הם סובלים מייסורי מצפון. "אני לא ישנה בלילות", חונקות הדמעות את גרונה. "העברתי את הילדה אלינו למיטה, כי אין לי לב להשאיר אותה לבדה בלילה. בכל שעה אני מתעוררת ומסתכלת עליה. השבוע היתה הפעם הראשונה זה כמה חודשים שהיא ישנה בשקט ולא התעוררה בצעקות".
ראובן: "איך אפשר שלא לחוש אשמה? הרי אנחנו לא ראינו. לא קישרתי את הדברים כשהבן שלי פרץ פתאום בצרחות באמצע הלילה. עכשיו זה נרגע. לפני כמה ימים עשיתי לו בבית מין לונה פארק. הושבתי אותו על כיסא משרדי עם גלגלים, נתתי לו להחזיק חבל מצד אחד, ומהצד השני משכתי אותו וסובבתי אותו. הוא צחק, אבל אני בכיתי בפנים. קלטתי פתאום שמשהו תמים כמו חבל יכול להזכיר לו קשירות".
ג'ני: "היה אצלי משטר של זמנים ושינה, אבל בשבוע האחרון הכל השתנה. אין יותר שעון. שחררתי. עזבתי את העבודה בינתיים, ולא הודעתי מתי אני חוזרת, למרות שרק עכשיו חזרתי מחל"ת. הילדה איתי כל היום. בצהריים אנחנו ישנות ביחד, מחובקות. היא גם מקבלת כל מה שהיא רוצה.
"שמתי לב שמאז שהוצאנו אותה מהגן, היא הפסיקה לבכות בלילות והתקדמה מאוד בדיבור. מצד שני, גיליתי שהיא נעשתה אלימה. לפעמים היא מרביצה לאחיה הגדול. שלחתי לגן ילדה שמחה ורגועה, והיא חזרה שבורה".
מאור: "אנחנו עדיין שומרים על גבולות כדי לא לשנות לילד את השגרה. כל הזמן בודקים שהוא לא אוכל מהרצפה. לי אישית יש תחושה מוזרה של ניתוק. כאילו הגוף שלי מסתובב בבית, אבל הראש נמצא במקום אחר".
ההורים מרמלה מקשיבים לתסכול של חבריהם לטרגדיה ומהנהנים בהבנה. יוסי מספר שבימים הראשונים, לאחר שנודע על הזוועות בגן של מעודה, הוא התקשה להתמודד עם בליל הרגשות. "הזעם והתסכול שלי התערבבו עם הכאב והרצון לגונן על הילדה. כאילו משהו מרחף לך כל הזמן מעל הראש, ואתה לא מחובר לעולם, רק לילדה.
"גם אצלנו כל הגבולות נפרצו מאז המקרה. אין שעות, והילדים עושים מה שבא להם. זו תגובה טבעית של הורה, שרוצה לפצות על מה שהילד שלו עבר. באותם ימים לא באמת התמודדתי, וגם לא יכולתי. הנפש שלי עדיין מרוסקת".
מוריה שוב בוכה. "לא הייתי מסוגלת להרים את עצמי מהמיטה. היום אני מסתכלת על הבת הקטנה שלי, שעכשיו בת שנה, ושואלת את עצמי מי גידל אותה. אני לא הייתי שם, בבית. ריחפתי. מאז כרמלאין לי שום אמון בבני אדם".
בת־אל: "איך אוכל לתת עכשיו אמון במישהו?"
מוריה: "כולם חשודים בעיניי. אני לא יכולה כבר לראות את הטוב בבני אדם. כשעומדת מולי מטפלת בילדים, אני רואה מפלצת. זה נורא, כי הרי גם אני סייעת".
יוסי: "אני גיליתי שאני לא יכול לסמוך על אף אחד, לפעמים אפילו לא על בני משפחה. גם חוג החברים שלי השתנה. אין לי יותר שפה משותפת עם אנשים שלא עברו את מה שחווינו. רוב החברים שקרובים אלי היום הם אנשים שהילדים שלהם עברו התעללות, שפגשתי בעמוד הפייסבוק שלנו ובהפגנות".
ניקול: "אני ישבתי בבית תשעה חודשים ולא הלכתי לעבודה. לא היה לי כלום בראש חוץ מכרמל. כמעט ריסקתי את המשפחה. בעלי ביקש שאפסיק לראות רק את הכאב שלי, את השבר, את המחשבה שבכל בוקר שמתי את הילדים שלי בידיים של מפלצת. הוא רצה שאראה קודם כל את הילדים.
"מה שמעודד אותי היום הוא שהבן הקטן עבר את זה בקלות יחסית, כי הוא היה בן שנה. מדי פעם הוא עדיין נבהל כשמישהו עושה תנועה מהירה ומתכווץ במקום כאילו מנסה להתחמק ממכה.
"הגדול נמצא במגמת שיפור, הוא פעם למעלה ופעם למטה. מצד אחד הוא צוחק, מדבר, מאושר, אבל יש גם את הרגעים הקשים, כמו אתמול, כשהיינו אצל הפסיכולוגית. הוא שיחק אצלה בבובה ושאל אם הבובה יכולה לשבת. הפסיכולוגית אמרה לו שכן, והוא נתן לבובה בעיטה וככה הושיב אותה.
"באותו רגע לא יכולתי לנשום. שאלתי אותו למה עשה את זה, והוא ענה לי בתמימות: 'רק רציתי שהבובה תשב'. אפילו לא הבין מה רציתי ממנו. כנראה שככה לימדו אותו בגן של כרמל".
הילה: "אני מאמינה שהתמימות שלנו ושל הילדים מתה כשהפרשה החלה. בכל פעם שהעלינו את הווליום בטלוויזיה, הבן שלי התחבא מתחת לספה. יום אחרי שאמרתי לו שאין יותר כרמל ושהוא לא יראה אותה עוד, הוא כאילו פרק את כל מה שהצטבר אצלו והפך מילד מפוחד לילד אלים. הוא יכול לתת לי מכה בראש, משהו שלא היה בעבר.
"בחודשים האחרונים הוא בטיפול רגשי, ולאט־לאט נרגע. הוא דברן וחייכן, אבל לא מוכן לדבר על כרמל. כשאני שואלת אותו מה עבר בגן, הוא שותק".
מאור: "הבן שלי מתחבא במקלחת אם מישהו מרים את הקול או כשהמוזיקה מעט חזקה".
יוסי: "ככה מתנהגים ילדים מוכים".
"כרמל גרה פה"
ניקול מספרת שלפני כמה חודשים, כשבאה לאסוף את בנה מהגן, סיפרה הסייעת שהוא נתן לה מכה.
"זה עשה אותי עצובה. הושבתי אותו באוטו ולא יכולתי לנהוג. הסתובבתי אליו לאחור ושאלתי אם מישהי מצוות הגן פגעה בו. מניתי את כל השמות, והוא ענה בשלילה. שאלתי בפשטות אם מישהו אחר מכה אותו, והוא ענה: 'כן, כרמל'. קפאתי במקום. זאת הפעם הראשונה שהוא אמר את השם שלה מאז. הסברתי לו שהיא לא תפגע בו עוד לעולם".
יוסי: "הילדים זוכרים מצוין. הבת שלי היתה גדולה יחסית, קצת יותר מ־3, ועד היום היא אומרת ש'כרמל ולירז רעות'. לא פעם היא שאלה אותי, 'למה שלחתם אותי לגן שלהן?'. בפעם הראשונה נשברתי ואמרתי לה: 'אבא לא ידע'".
מוריה: "הבן שלי לא הזכיר את כרמל מאז המקרה, למרות שסיפרתי לו שהגן נסגר. לפני חודש הוא הפתיע את בעלי, כשבמהלך נסיעה הצביע על הבית שלה ואמר: 'כרמל גרה פה'. היינו בהלם. זה מראה את עוצמת הטראומה. הוא זכר משהו שחווה בגיל שנתיים".
בת־אל: "שמתי לב שבכל פעם שאני נותנת צעצוע לבת שלי, היא הולכת לפינה ונצמדת לקיר. אתם חושבים שזה משהו שהיא הביאה איתה מהגן?"
יוסי: "זה נשמע הגיוני. תושיבי אותה בעדינות במרכז החדר, שתראה שהכל בסדר".
ראובן: "הבן שלי לא מסכים לשבת בכיסא הבטיחות באוטו, במיוחד כשאני רוצה לקשור אותו. הוא צורח ומשתולל. זה מאבק ארוך איתו".
ניקול: "הטראומות לא עוברות בשנייה. למרות שהבן שלי כבר נראה בסדר, גיליתי שבתת־מודע שלו, הדברים עדיין קיימים. אם אני פותחת את הדלת בחוזקה כשהוא ישן, הוא נצמד לצד של המיטה בבהלה, בלי להתעורר. זה אינסטינקט, וצריך זמן לשנות אותו.
"ההמלצה שלי אליכם היא להיות קשובים לילדים, אבל גם לשנות את הדרך שבה אתם מתנהגים בבית. תתנהלו רגוע, בלי תנועות חדות".
לקחתם את הילדים לטיפול רגשי?
מוריה: "התלבטנו עם מומחים אם זה נכון לעורר מחדש את הזיכרונות שלו. עכשיו זה על הפרק".
יוסי: "אני בטוח שגם הבת שלי צריכה טיפול, אבל בשנה הזאת נתתי לפחד שלי להשתלט על המשפחה. לא רציתי שהילדה תתמודד עם הזיכרונות".
ראובן: "אנחנו חשבנו על זה כבר בשבוע שעבר, כשעצרו את הסייעות, כי רציתי לשקף לבן שלי מה קרה. פנינו לפסיכולוגית שמתמחה בטראומה, והיא נתנה לנו ארבעה משפטים מרכזיים שכדאי לומר לילד: שכרגע הגן סגור, שאנחנו יודעים שהיה שם משהו לא בסדר, שזה לא יקרה עוד, ושאמא ואבא מטפלים בזה עכשיו. אני מודה שעד היום לא מצאנו כוחות כדי לומר לו את המשפטים האלה".
מאור: "אני הולך לומר בדיוק את המילים האלה לבן שלי".
"לתת חוויה מתקנת"
השיחה גולשת עמוק אל תוך הלילה. מוריה, יוסי וניקול מתיישבים ביחד על הנדנדה שבחצר, השאר יושבים על הדשא. ההורים מרמלה רוצים להכיר כל מהמורה שעמדה בדרכם של ההורים מראש העין.
בת־אל: "אני רוצה להבין, אף אחת כאן לא שקלה את האופציה להישאר פשוט עם הילדים בבית? אני מתלבטת, למרות שכבר סגרתי לילדה גן לספטמבר".
ניקול: "אני מבינה אותך, גם לי היה מאוד קשה, אבל בסוף החלטתי שחשוב שהם יחזרו למסגרת ויחוו חוויה מתקנת. בחודש הראשון, אחרי שהכנסתי אותם לגן, ישבתי בכל יום בחדר של המנהלת ובכיתי".
בת־אל: "אמרתי לבעלי שאולי ננצל את הקורונה ואשב בבית. אקבל ביטוח לאומי, אבטלה או מה שלא יהיה. הוא נגד".
יוסי: "הילדה היתה איתנו ארבעה חודשים בבית. עצרנו את החיים. אבל אחר כך הכי נכון היה להחזיר אותה למסגרת".
בת־אל: "בדיעבד אתה מרגיש שזה היה נכון?"
יוסי: "כשהיא היתה בבית, זה היה נכון לנו. רציתי שתהיה לידי כדי שאוכל לחבק אותה כל הזמן. כשהחזרנו אותה לגן, זה היה נכון בשבילה".
מאור: "גם אני חושב שהילדים צריכים מסגרת וצריכים את החברים שלהם. מה אתם אומרים, כדאי לכל ההורים מהמשפחתון להכניס את הילדים לגן אחד, או שעדיף להפריד ביניהם?"
יוסי: "אנחנו לא עשינו את זה. יש פה פוטנציאל נפיץ, זה עלול להחזיר את הילדים לאחור".
הילה: "עשינו בזמנו מפגש פתוח בספארי עם כל הילדים מהגן. כשהבן שלי זיהה אותם, הוא נצמד אלי וסירב לרדת מהידיים. אני חושבת שהם הזכירו לו את התקופה בגן של כרמל. אם אתם רוצים להמשיך ביחד בגן אחד, תדאגו שלגננת יהיה ליווי של פסיכולוגית".
ניקול: "אולי אם תשלחו אותם ביחד לגן, הם יצברו חוויות טובות, וזה מה שיזכרו אחד מהשני".
מוריה: "לפני שנה הייתי מסרבת להצעה כזאת בכל תוקף, כי רציתי למחוק את הטראומה מהזיכרון. היום אני מאמינה שזו יכולה להיות חוויה מתקנת. לתת לילדים שחוו התעללות את האפשרות להיות ביחד כשהם משוחררים".
"לשאול את הילדים"
בימים האחרונים חזרו ההורים מראש העין להפגין, ועכשיו הצטרפו אליהם גם הורי הילדים מהפעוטון ברמלה. הם חלוקים בשאלה אם ההפגנות משיגות משהו.
יוסי: "העובדה שהמטפלת ציפי דוד נשלחה עכשיו לשנת מאסר, אחרי שנים שגננות מתעללות קיבלו רק עבודות שירות, זה ההישג התודעתי של מחאת ההורים. גם העובדה שהפרקליטות מתעקשת על עשר שנות מאסר לכרמל".
ניקול: "קשה לי עם ההחלטה לדחות בשנה את החוק שמחייב גנים פרטיים להתקין מצלמות אבטחה. יש לנו ממשלה מנופחת שעסוקה בעיקר בקורונה ושוכחת שיש כאן גם ילדים. אנחנו מקווים שח"כ אופיר כץ מהליכוד יצליח לקדם את חוק כרמל מעודה, שמדבר על ענישת מינימום לגננות מתעללות. גם הוא נתקע בגלל המגיפה".
אילו עצות יש לכם להורים שקוראים את הכתבה, כדי למנוע את מה שאתם חוויתם?
ניקול: "שיפתחו קבוצת ווטסאפ רק להורים בגן, בלי הגננות, ושם יעלו כל דבר. שידווחו שם אם לילד כואב, אם הוא מקיא, או כל דבר אחר. שישאלו את ההורים האחרים אם גם הם נתקלו בתופעות יוצאות דופן. תמיד יהיו שם משת"פים שיספרו לגננת, אבל לא צריך להירתע מזה. זכותם של ההורים לדבר ביניהם וגם לדאוג למה שקורה לילדים שלהם".
מוריה: "אני ממליצה לא להיקשר לגננת או לסייעות".
יוסי: "אני בעד להתעקש על מצלמות אונליין, ולא על מצלמות במעגל סגור".
הילה: "צריך לשאול את הילדים שאלות ברורות על מה שעשו בגן. ההורים יכולים לספר על החוויות שהם עברו באותו יום, וכך לגרום לילדים לספר גם כן".
ניקול: "אני גם בעד ביקורי פתע בגן, אם כי זה לא אפשרי בתקופת הקורונה".
מוריה: "אפשר לשים את הילד במעון שאפשר להציץ אליו בחשאי מבחוץ".
ראובן: "אסור להתעלם בשום צורה מתחושות בטן".
ג'ני: "ולא להתבייש לדרוש לראות את סרטוני מצלמות האבטחה. אין 'לא נעים לי מהגננת', אלה החיים של הילדים שלכם".
תגובות
"בעלי הגן לא ידעו על אירועי האלימות"
עו"ד עידית רייכרט, המייצגת את ליטל ומשה ברסי, מסרה: "מדובר בסיפור טרגי, ומפעל חייהם של בני הזוג קרס. הם ניהלו משפחתון בעל מוניטין. מתחת לפני השטח נהגו הסייעות באלימות פושעת כלפי קטינים, תחת עינן הפקוחה של המצלמות, שהותקנו ביוזמת מנהלי הגן. בני הזוג מכחישים כי ידעו על אירועי האלימות או נכחו בזמן שקרו. לדבריהם, מעולם לא הועלתה תלונה מצד ההורים. הם שיתפו פעולה עם המשטרה ומסרו בהסכמה את המצלמות. החקירה עדיין מתפתחת, ומוקדם לדון בפער בין טענות המשטרה לגרסת בני הזוג".
עו"ד ירון פורר, המייצג את נירית שוויד, מסר: "הסייעות עצורות מאז 27 ביולי, ולמרות הזמן הארוך, החוקרים טרם הציגו בפניהן את מלא הראיות. לגבי נירית, לא הוצג לה ולו סרט אחד שבו היא נראית מבצעת לכאורה אקט של אלימות. יש לזכור שמעצר אינו מקדמה על חשבון העונש, ולכן בכוונתי לעתור לשחרורה באופן מיידי. לגבי העבירה הקודמת, מדובר בתלונת סרק שנעשתה אגב הליכים משפטיים".
עו"ד שלומי ביזק, המייצג את אורלי שרגני, מסר: "אני מבין את כאב ההורים ומצר על כך, אולם צריך לזכור שהסנגורים טרם נחשפו לחומר החקירה. חלקה היחסי של אורלי בפרשה הוא מינורי, ויש לעשות הבחנה ברורה בינה לבין שאר החשודות. במקרה שלה התיק יכול להיסגר בלא כלום. מיום מעצרה, ב־29 ביולי, היא נחקרה רק פעם אחת. נעתור לשחרורה לאלתר, מאחר שהיא מוחזקת כרגע כבת ערובה של המשטרה כדי לבסס חשדות כנגד שאר העצורות".
עו"ד משה אלגלי, המייצג את רוחמה סעד, מסר: "בשלב זה טרם צפינו בסרטונים, כך שאיננו יודעים מה יש למשטרה נגד כל חשודה. הלקוחה שלי טוענת לחפותה המלאה, ואין לי כרגע דרך להפריך את הטענות של ההורים".
עו"ד אביחי חג'בי, המייצג את חני ננה צצשווילי, מסר: "התיאורים המופיעים בכתבה אינם מיוחסים למרשתי. הניסיון לצבוע אותה באותם צבעים שבהם נצבעו הסייעות שעבדו בפעוטון הוא שגוי. אנו מקווים כי עם סינון רעשי הרקע והיחצנות בתיק, יורה בית המשפט על שחרורה".
עו"ד עופר רשו, המייצג את ענבר דוניו, מסר: "מרשתי נחקרה בנוגע למיוחס לה, ששונה בתכלית מהמתואר בכתבה. היא עבדה בחלק אחר של הגן ולא היתה בקומה הרלוונטית. השופט שדן בעניינה קבע כי החשד כלפיה הוא אלימות ברף הנמוך, וגם על כך יש מחלוקת. מרשתי גורסת שלא נהגה באלימות כלפי הילד".
לתרומות לתמיכה במאבק >>
https://beactive.co.il/project/59505
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו