משקיפים שונים נדהמים כשאנשים מסקציית השמאל הפלנגיסטי מדברים בגלוי על השנאה שלהם. אורי אבנרי המנוח אמר על עצמו שהוא מומחה ב"שנאה". שנאה היא חומר גלם כפי שיש חומרי גלם שמהם מרכיבים מטען נפץ. היא גורם הכרחי שהשמאל הלנינואידי שוקד על טיפוחו, זיקוקו וריכוזו לצורכי המהפכה.
השמאל הלנינואידי בישראל הוא גוף שמשרת אוליגרכיה סופר־עשירה ותאבת כוח. מפגן השנאה בדמות "הסעודה האחרונה" הוא רק ההמצאה היצירתית האחרונה מבית מדרשם של חלק מאמני ישראל הנפלטים כמו חבילות קש מהקומביין של בתי הספר לאמנות. ה"אנטי־ביבי" וה"רק־לא־ביבי" הם פרסונליזציה של הניכור לעם ישראל. השנאה לחברה הישראלית. הבוז לאותם בוחרים שמסרבים להיכנע למובילי הדמוקרטיה המודרכת באולפני החדשות וליוצרי סדרות טלוויזיה המזדהות עם רוצחי יהודים.
בחילופי דברים ברשת שהחביאו הרבה זעם כבוש, ציין ידיד בבוז את השמות הבאים: "מירי, מיקי, אמיר, צחי, דודי. הם שותפיך לדרך". האישום נגדם: כוח, כבוד, כסף. אבל בעלי הכוח האמיתי אלה המממנים של מכתבי הטייסים, המדענים וכל החותמים האחרים. אנשים שרבים מהם מרוויחים הון נוסף על הפנסיות התקציביות. אותו כסף גדול עומד מאחורי מפגני השחץ של הפלנגות הטוענות לזכותן לחסום צירים ולשבש את חיי הציבור. עמותה אחת ידועה ממומנת בחלקה מכספי ג'פרי.
מדובר אפוא באוליגרכיה חדשה, סופר־עשירה ותאבת כוח. נציגיה בכנסת הם יאיר לפיד, עפר שלח, בני גנץ, ניסנקורן וגם נפתלי בנט, חברו של סמוטריץ' שנשא אתמול נאום אמיץ בכנסת. מעמד הכוח הזה רוצה לגזול את כבשת הרש של עם ישראל, הממשלה הנבחרת; המעוז האחרון שעוד נותר בידו כדי להתגונן מול ניסיון פוטש מתמשך.
מי שמבין שהשנאה לביבי היא שנאה לרוב הגדול של עם ישראל מבין גם את השנאה וההתנשאות כלפי "אמיר", למשל. הוא מזוהה עם השלטון הנבחר ועם רה"מ נתניהו. אם לא ייזהר, כלב השמירה עצמו יתנפל עליו.
גם מנדלבליט, כזכור, כאשר היה חשש שאולי לא יבצע את הנדרש ממנו, היה אובייקט שנאה - מזוהה עם ביבי. קראו לו "היועץ המשפחתי". כך גם עורך עיתון זה. אחד מממשיכי דרכו של לנין בעידן המודרני היה סול אלינסקי, שחלק מתורת הלחימה שלו מיושם היום בחוצות אמריקה וישראל.
הוא דיבר על הנוסחה "בצע קיטוב - ותמקד אותו סביב אדם מסוים". לכן השנאה לציבור הישראלי הרחב ובמקרים רבים גם למדינת ישראל חייבת להתמקד בפרצופים מזוהים: נוסף על אוחנה ועורך "ישראל היום", כל הבקיאים ברשת מכירים את ההתנפלויות על גלית דיסטל־אטבריאן, עירית לינור, שמעון ריקלין ודמויות נוספות.
כאשר ליברמן אותת שגם הוא שונא את עם ישראל, לא רק את הערבים, ירדו ממנו. צריך לזכור את ההסתערות האלימה של עפר שלח באולפן ערוץ הכנסת נגד עיתונאי חרדי. זה היה מיצג אמיתי של עליונות מתוסכלת וזכויות יתר שאותגרו. כך גם ההתגייסות הפתטית של "התנועה הקיבוצית" ל"מחאה" נגד ראש הממשלה. מתי מסדר האבירים פושט הרגל הזה לא היה מנוכר לעם.?