העצמאים שקיבלו היום מענקים, מלינים על המענקים הנמוכים שקיבלו. אלה מתלוננים שהם לא יכולים להסתדר מבחינה כלכלית.
אנה שטנקריץ, מדריכת טיולים בפורטוגל, ספרד, טוניסיה, טורקיה ואיטליה, סיפרה ל"ישראל היום": "היום נכנסו לי 700 שקלים מרשות המיסים. אין לי פנסיה. אני מעל גיל 67 ואני לא יודעת אם אני אקבל מענק הסתגלות. ממרץ עד עכשיו קיבלתי יחד 10,000 שקלים, ולצערי אני לא יכולה לעבוד כעת. הייתי משובצת לטיולים עד ספטמבר וזו העונה של כל מדריכי הטיולים".
לשאלה כיצד היא מסתדרת מבחינה כלכלית ענתה: "אני פותחת את החסכונות. חשבתי שזה ישמש אותי בפנסיה. הייתי גננת במשך 39 שנים, ועכשיו אני 'אוכלת' את החסכונות שלי. הייתי מצפה שיעשו השלמת הכנסה לקצבת זיקנה".
עוד הוסיפה: "אני לא מבזבזת כסף, אף פעם לא יצאתי לאבטלה. כל השנים עבדתי, אז אני מבקשת שירחיבו את המענקים לכ-5,000 שקלים. אני לא דורשת 10,000 שקלים. אני מבקשת סכום שאני לא אצטרך לחשוב אם לקחת מונית לבקר את הנכדים שלי - זאת היות ואני לא יכולה לנסוע באוטובוסים כעת".
"אני חושבת שרק עוד חצי שנה נראה את השבר האמיתי של מה שקורה היום. ההשלכות של חוסר דאגה לאנשים יהיו עוד חצי שנה והמצב יהיה חמור יותר. יהיה הרבה ייאוש, הרבה מחלות וחלילה התאבדויות. אנחנו לא יודעים את ההשלכות. אנשים קונים רק את מה שצריך. צריך כסף בשביל להחיות את הכלכלה. כך עשו במדינות אחרות".
"בשנייה אחת הכל מתרסק"
גם אמיר שטרית, מורה לפילאטיס מתל אביב, מלין על התקופה הכלכלית הקשה: "קיבלתי היום 2,600 שקלים. מה אני אמור לעשות עם הסכום הזה? זה מביך מאד וזה לא משקף את המציאות כי הם בחרו לקחת את הדו"ח של 2018 בזמן שמאז אנשים הכפילו ושילשו את ההכנסות. אני הייתי אז שמונה חודשים שכיר, וביתר השנה הייתי עצמאי. זה אומר שלא רק שהעליתי את ההכנסות - אלא שהייתי רוב הזמן שכיר. שכר הדירה שלי היה 4,000 שקלים ולאחר הפעימות הראשונות הבנתי שזה לא יעזור לי בשום דבר אז עזבתי את הדירה ועברתי לגור בינתיים אצל חבר בסגר".
"עכשיו מצאתי דירה חדשה במחיר נמוך יותר. אני שורד בשיניים. ברגע שאני מכניס כל יום כסף, אני יודע שאני יכול לקנות בסופר. אם אני מרוויח עכשיו 200 שקלים אני יודע שיש לי כסף לקנות בסופר. זו מחשבה מיום ליום. אני מקווה מאד שזה ישתפר בקרוב".
שטרית מוסיף ומתאר את הקשיים לחזור למעגל העבודה: "כרגע חזרתי לעבוד באופן חלקי כי לא כל המקומות שאני עובד איתם עומדים בתקן של התו הסגול. מעבר לזה, הפגיעה הכי גדולה זו ההפחדה. אני עובד עם אוכלוסיה מבוגרת שעושה פילאטיס, והרבה פעמים הם פוחדים להגיע לסטודיו כי הם לא יודעים מה יהיה ולכן יש הרבה ביטולים. זה מכריח אותנו המאמנים לעבוד הרבה קשה בשביל להסביר את המטרה של הפעילות הגופנית, אבל אי אפשר להכריח אנשים להגיע".
"אני בן אדם שחי בכבוד, לא עשיר, ובשנייה הכול מתרסק ולא נותנים לך אופציה להשתכר לאחר מכן כדי לעבור את התקופה. ברגע שמישהו איבד את העבודה הוא הולך להיות עם נזק לטווח מאד ארוך. לא רק שלא עוזרים לעבור את החודשים, אלא הנזק הוא לטווח הארוך. אני לא יודע מתי זה יחזור לעצמו. אין פה נקודת מוצא. זה לא שאני יכול לחשב מסלול חדש. אני צריך להחזיק בית ולהביא כסף לשכר דירה. אני רווק ואין לי יותר מדי הוצאות מעבר. אלה דברים בסיסיים וזו ממש כמו מלחמה יומיומית".