"איני יפה. גברים הסתכלו עליי. ליוויתי אותם שלובת ידיים לבתיהם, נסעתי במכוניות שלהם. עורם הפך סמרמר כשנגעתי בהם. אני גמורה, חשבתי, עכשיו נגמרתי. הם התאהבו בי. כשהתגנבתי לפנות בוקר מחדריהם חיטטתי בארנקי הכסף שלהם. לפני שפירקתי את התער מסכין הגילוח בדקתי אילו קווי אוטובוס עוצרים בקרבת בית החולים". הפסקה האקראית הזו מתוך "אהבה", ספר הביכורים של מעין איתן (רסלינג - מעבדה), מסמנת במדויק את גבולות התהום שסביבה הגיבורה־המספרת מהלכת, התהום הפעורה, הבלתי עבירה, בין האמת על החיים בגוף נשי מחופצן, נמכר, נסחר, משומש ומנוצל לבין מראית העין של זוגיות הטרו־נורמטיבית.
ליבי - זה שמה המקצועי - צעירה העובדת בזנות, אינה מספרת איך הגיעה לזה. להפך, בטקסט הפותח את הנובלה - המנוסח בגוף שני רבות - היא מונה שורה ארוכה של מצבים ונסיבות, מערכות יחסים, רקע וצורות חיים, שמתוכם הגיעו נשים לזנות, כמעין הקדמה שאינה מותירה לקוראים ברירה אלא להבין שההתקיימות בעולמנו כאישה מובילה להרבה מאוד צורות של זנות, של מכירת הגוף והנפש, מיקוח ובעיקר התנכרות לעצמי.
ההתחלה הזו, הדחוסה והכאוטית, ממשיכה לרחף מעל הנובלה כמין תזכורת המחריגה את המתרחש מן הסיפור האישי, אבל גם בלעדיה איתן מצליחה לבנות עולם מחניק, מטריד, שההתרחשויות האלימות בתוכו וסביבו משקפות ללא הרף אלה את אלה. ליבי, הזונה, מוסעת מלקוח ללקוח, ואלה מזמינים את שירותיה על פי מפרט טכני. "אמרתי בלונדינית!" שואג לקוח מאוכזב, וליבי אינה מופתעת, כי בחברה שלנו אין אמת בפרסום, ולא רק אסף, הסרסור שהיא כל כך רוצה למצוא חן בעיניו, מיפה את המציאות כדי לגבות יותר כסף, אלא גם הגברים שאיתם היא מנסה לנהל קשרים שלכאורה אינם מסחריים. אבל היא יודעת שהכלכלה מחייבת אותה להעניק לגופה טיפולים אינסופיים על אף הניתוק המוחלט שהיא חשה ממנו. כך במיטתם של לקוחות, וכך גם ברחוב - כי בהיותה אישה היא מוקפת גברים טורפים, היא אובייקט למבטים והערכה, והיא נשפטת על פי מידת המשיכה של אחרים אליה, כזונה, אבל עוד יותר מזה במערכות יחסים שלה בעולם שמחוץ לזנות.
"אהבה" אינו כתוב מתוך תודעה קורבנית. ליבי, והנשים האחרות הנכנסות ויוצאות ממכוניתו של סרגיי המוביל אותן אל הלקוחות, יודעות שיש בידיהן סחורה נחשקת, שהן אינן הצד הנזקק, המתחנן, ובינן לבין עצמן הן חולקות את הסוד הזה. המין, סיפוק גחמותיהם של גברים, הוא לא יותר מסדרה של פעולות טכניות, שבמבט מן הצד ניתן לראות בהן בעיקר את הפן המגוחך. "צחקנו", אומרת ליבי, כשהיא וחברותיה למקצוע מתבדחות על גופם וחשקיהם של הלקוחות ועל מה שעשו להם ולארנקיהם כשאלה נרדמו. אבל היא גם מודה, "כי מי שבוכה מת".
המספרת גדלה על שירי ארץ ישראל הישנה והטובה ועל הבטחות כי "עד החתונה זה יעבור". אבל עבור ליבי, כזונה, והרבה יותר מזה כאישה במערכות היחסים הנורמטיביות שלה, ואפילו בחיים המדומיינים האידיאליים שהיא תופרת על פי מידתה, אין מרפא, שום דבר לא יעבור ולא תהיה חתונה. כלומר חתונה היא אפשרית, אבל לא כזו שיש בה אהבה - משום שהיא, בניגוד לרובנו, אינה מסוגלת להדחיק ולהתעלם מן העובדה שלא רק מין אלא גם אהבה ותשומת לב הן סחורות, ושהן מחייבות משאים ומתנים מתמידים שאין ביניהם ובין האהבה הנחלמת דבר.
איתן כותבת בשפה רצופה מטעני נפץ רגשיים, בפסקאות צפופות שלעיתים חוזרות על עצמן בלוּפ ולעיתים משתנות מעט - עד שלא ברור, למשל, אם הנקמה שליבי נוקמת היא מפונטזת או מתרחשת באמת, אם ניסיון ההתאבדות היה או לא היה - כתיבה מרהיבה שיוצרת עולם קלסטרופובי, מעיק, ומחייבת קריאה שנייה, ואולי גם שלישית, ובוודאי אינה מרפה זמן רב אחרי הקריאה.
אהבה / מעין איתן; רסלינג, 88 עמ' טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
