אבא אמר שמי שרוצה למצוא את המחשבות שלו, אלה שאיבד או כאלה שעוד לא חשב, צריך שקט מוחלט. והכי טוב שייסע לנגב, כי שם יש מספיק שקט כדי למצוא את המחשבות של כולם.
אמרתי לו שהוא סתם ממציא כדי שאתן לו לישון, אבל אבא התעקש. למחרת נתן לי מחברת שורות ועליה, בעט נובע, באותיות משתדלות, כתב: "מחשבות מדבריות של הילה". המחברת אבדה מזמן, אבל עד היום אני הולכת אל הנגב למצוא בו מחשבות כדי למלא אותה. לחפש בו שקט.
שקט מעל נחל צין, שקט בין החמוקיים הדשנים של מכתש רמון, שהאדמה שלו מלאה כוח, ואפשר לעצור עם אבא ואמא בצד הדרך למלא בקבוקים בחול צבעוני. שקט בשעת זריחה ושקט תחת מטר של כוכבים, שיורד בלילות על מי שבאו אל הנגב כדי למצוא בו שקט ומחשבות, לעבר את האדמה היפה שלו. בני ההתיישבות העובדת או אנשי חווֹת הבודדים, שהקמתן החלה בתחילת שנות ה־90, לתפארת התיירות בנגב ולבלימת ההתיישבות הבדואית באזור.
23 חוות נזרעו לאורך דרך הבשמים, מצומת משאבי שדה ועד מצפה רמון, אבל למרות מספר הגופים שהיו מעורבים בהקמתן - משרדי החקלאות, התשתיות, הביטחון והשיכון, הסוכנות היהודית, מנהל מקרקעי ישראל, המועצה האזורית וגופים העוסקים בשימור סביבה ובארכיאולוגיה - מתנהלים עד היום מאבקים להסדרה חוקית של מעמדן, כולל היתרי בנייה לדור הבנים.
בימים של קורונה, שבהם איש לא מגיע לבקר, נדמה כי יושבי החוות הללו הם האנשים המוגנים ביותר בעולם, ששום מחלה לא תוכל לאוויר הנקי שבקצה השמיים, בסוף המדבר. הגעתי לשם ממוגנת בהגזמה, שחלילה לא אני אייבא את המחלה. כפפות, מסיכות, חומרי חיטוי ומגבונים שהתחוורו כמיותרים ככל שהתקדם היום; שמירת מרחק ואלכוהול התגלו כמספקים בהחלט. כל השאר הם אויבים מרים של הסביבה ומעוררים סלידה אצל אנשים שהקיימות היא בנפשם.
והימים ימי אביב, והטבע נותן הופעה של פעם בחיים. לא שם על זה שאין לו קהל, זו לגמרי השנה שלו. זקני הבדואים בנגב אומרים שכמויות כאלה של גשם לא ירדו שם כבר 200 שנה, ופריחה משתוללת בכל מקום. חרציות בצהוב צורח, שטיחים של פרחי בבונג, חינניות בוורוד, סייפנים בסגול, מוטות פרחי יחנוק קוראים אל השמיים, אדום של נוריות אחרונות, עשרות גוונים של ירוק. והלב משתגע מנדיבות המופע, ונצרב שמופע כמוהו סגור לקהל.
בחלון המכונית הכרמים של יקב צור מתחלפים באלה של יקב ננה, והנה מצפה הכוכבים של מצפה רמון, ושלט קטן בלבן המבקש להימנע מאורות גבוהים, שלא להפריע לעבודת המצפה.
ממשיכים עוד קצת ימינה, וברוכים הבאים ל"סוכה במדבר", חווה אקולוגית שנולדה בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת, אז הגיעה לאזור כריסטה רחל בת־אדם, גיורת גרמנייה וד"ר להגות יהודית, שחיה במדבר, עזבה ושוב חזרה, התמקמה על מצוק, ואיתה אוטובוס D-200, כמו זה ששימש פעם להקות צבאיות. עבור אלה המבקשים לעצמם בדידות ושקט על אדמה בתולית, חפה מתשתית, אוטובוס הוא פתרון שכיח.
המִנהל הוא שהורה לה לרדת משם לנקודה בפתח שמורת טבע הר הנגב. שם, ב־1989, הקימה רחל את החווה שלה. "ב־91' קרה לה סוג של נס", אומר לי אבי דרור (69), הממשיך של רחל על האדמה היפה הזאת. "פרצה מלחמת המפרץ, כל אזור א' ברח לאזור ז', ואז כמעט לא היו פה מקומות לינה. רחל, אישה מרשימה, משכילה, משכה אליה קהל. החווה הפכה לחוות אירוח ראשונה באזור כולו".
שנתיים אחר כך היא עזבה. אבי זוכר שאמרה לו פעם שהכל זמני, ושצריך לדעת לשחרר. במשך שנים עמד המקום נטוש, עד שב־97' חבר של אבי מהיחידה הביא אותו לאזור.
הוא היה אז קבלן, חי ברעננה, אחרי גירושים. צמא לשקט. כמה שקט ויופי מציע המקום שלו, 400 דונם בלב גבעות מנותקות מהעולם, בלי עמודי חשמל, עם בריכה קטנה. שמונה בקתות לאורחים ("סוכות" קוראים להן כאן) פזורות בוואדי ועל הגבעות, 150 מטר בין אחת לשנייה. הקפדה על מרחק ועל בידוד היא המוצר הכי נמכר בנגב. עם או בלי קורונה.
תשוקה לעשייה פיזית, ליצירת יש מאין, היא תנאי הכרחי בברית שכרתו אנשי החוות עם אדמת הנגב. ואבי, מלוּוה בשתי עובדות, הוא הגנן, הנגר, השיפוצניק. הוא שבנה את בריכת השחייה והוא שמוֹסק את עצי הזית, כובש זיתים בצנצנות, שיהיה מהם לכל השנה.
סוסים, חמורים ותרנגולות הם הפסקול של המקום. ביניהם, בקול יללות חלושה, מהלכת חתולה עם רסטות באפור כחלחל במקום פרווה, ובעיניים שלה דוהה הצהוב, שנתן לה את השם לימונדה. בת 23, גיל בלתי נתפס במושגים חתוליים, ואבי משוכנע שאם מישהו ינסה ללטף אותה, היא פשוט תתפורר לו בין הידיים.
אמא שלה, חתולה ממוצא פולני, הגיעה למצפה רמון לפני שנים עם גיאולוג שבדי שהתיישב שם, "בשנים שבהן באמת היינו סוף העולם שמאלה. כשבשביל בורג היינו צריכים לנסוע עד באר שבע או דימונה. אבל אז פתחו פה את 'בראשית' והתחילו יחסי הציבור, לילות כוכבים, עוד מלונות. חבל. יאללה, בואי נכין קפה".
הוא נולד וגדל בתל אביב, אבל העץ המשפחתי שלו הולך תשעה דורות אחורה, לראש פינה, שאותה עזבה אמא והלכה אחרי אבא לפתח תקווה. מת על הארץ הזאת, לא מבין מה מקטרים עליה ואיך רוצים שבגיל 72 תשתווה לאנגליה או לצרפת. "אני לא רציתי שהמדינה תיתן לי כלום, וגם שלא תרצה ממני כלום. כמו היחסים שאני מנהל עם אלוהים. אני לא אתעסק איתך, ואתה אל תתעסק איתי".
עזבת הכל כי רצית שקט, אבל פתחת מקום שמארח אנשים.
"מי שבא יודע שזה הבית שלי, ושהוא אורח בבית שלי. ברגע שנמאס לי אני זז הצידה, יש לי בית שם", הוא שולח מבט למעלה, לגבעה, שם הבית שלו שידע סיפורי אהבה ויודע את חדוות הבדידות. הוא לא יודע אם מי מהילדים יבחר לאהוב את האדמה הזו, ולא מוכן לכלות זמנו במאבקים על היתרי בנייה.
"בסוף באנו לפה לחיות. אי אפשר לכלות את הזמן במאבקים מול המִנהל כדי להשאיר משהו לנינים. אני כל הזמן אומר את זה לחברים מהחוות. אסור לשכוח לחיות".
בימים כתיקונם יש שם ארוחות בוקר וערב על טהרת הצמחונות. בסופי שבוע באים לבשל ליעד, הצעיר מבין ארבעת ילדיו של אבי, ואדם זימרמן, שף קנדי צעיר שבא לארץ כי רצה ללמוד מקרוב את המטבח הישראלי. שני חברים בסוף שנות ה־20 לחייהם, שברוב ימות השבוע מבשלים במסעדות נחשבות בתל אביב.
עכשיו, כשהכל נעצר, ליעד ואדם כאן כבר חודש. ספק נתקעו, ספק נמלטו מהבידוד התל־אביבי, יחד עם בת זוגו של ליעד ועוד חבר. מה שהתחיל בטיגון של קציצות חוביזה מהבר, התפתח לבישול אינסופי. שני שפים תקועים במדבר, מודים על הטוב שנפל בחלקם, על ההזדמנות ללכת אחורה בזמן אל מטבחים שידעו לייצר הכל לעצמם, על איכות הבשר באטליזים מהסביבה, על טעמן של הביצים שהתרנגולות מטילות בחצר, על הגבינות ועל הירקות.
ריקוד החיטוי שלי מצחיק את אבי. אומר שמכל אלה שמקשקשים בטלוויזיה, צריך לדעת לאיזה פרופסור להקשיב. ההיסטריה נראית לו מיותרת וחסרת היגיון, ואני חושבת שבנשימת המדבר קל לשמור על קור רוח. במרחבים האלה הקורונה נראית כמו סיפור מארץ אחרת.
אני שואלת את אבי אם הוא חושב שהקורונה תחולל שינוי, שאנשים יתחילו לחפש לעצמם חיים חדשים, כמו שהוא חיפש כשבא לנגב, והוא אומר שרק לחלק קטן מאוד ההסגר הזה באמת יעשה משהו בחשיבה. "שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים - וזה ייעלם. כי החיים בערים אינטנסיביים ומהירים. הנהנתנות תחזור צ'יק צ'ק.
"אחד הבנים שלי הוא איש הייטק, גר במגדלים החדשים בבבלי. בשבילו, זה שאי אפשר לצאת לעשות סיבוב בעיר זה שינוי גדול. אנשים לומדים שיעור על אדם בתוך עצמו, להסתפק במה שיש. כי גם אם אתה מרוויח 100 אלף לחודש, זה לא עוזר לך היום, אתה תקוע בבית. לא יכול לצאת לשתות כוסית. אנשים שהיו רגילים ב־7 בבוקר לתת נשיקה על המצח ואז להתפזר לצהרון ולעבודה, חוזרים לחיות כמו שאני גדלתי עם סבא וסבתא. זה שינוי קיצוני מהיומיום, שבו בקושי מתראים. אנשים יגלו דברים, החלום ופשרו או החלום ושברו".
***
לפעמים חלומות מתגשמים בלי שנחלמו. לפעמים אנשים מתאהבים בלי להתכוון. "באנו לנגב כי קיבלנו בית בזול", אומרת מירנה צרפתי (47), שיש בה מין כנות מבורכת וצהלת חיים, מין לחן סוער שמלווה את המילים. נולדה בטבריה, בת יחידה למשפחת חטב. הילדה שקיבלה את השם שלה ממירנה לוי, כוכבת ראינוע אמריקני ששיחקה בלא פחות מ־150 סרטים,
היא ואור־רב, האיש שלה, גרו בתל אביב, הפעילו מזנון לממכר סנדוויצ'ים קצת אחרת וחיפשו בית על חוף הים, מנהריה לאורך רצועת החוף. חיפשו וחיפשו, עד שאמא של חברה שמעה ברדיו את שמוליק ריפמן, מי שהיה אז ראש מועצת רמת הנגב, אומר שמחלקים חוות.
ב־2002 הם התיישבו שם, הקימו את "זית המדבר" על גדות נחל בוקר, שלושה קילומטרים מצפון למדרשת בן־גוריון. רוב האירוח נעשה באוהלי טיפי, וביניהם סוכות צל ושכשוכיות. מרחוק זה נראה כמו כפר אינדיאני שיצא ממערבון - סוסים מסתובבים חופשי, תרנגולות ותרנגולי הודו מהדסים בחצר, בכלובים ציפורי שיר, וגם התוכית שושנה, שלא מפסיקה לקרוא בשמה של מירנה כשהיא מתרחקת ממנה למרפסת הסוויטה בקצה המתחם, כי לשבת בבית לא בא בחשבון עכשיו. אבא שלה, חנן חטב (87), איש מקורות, גר איתם בשנים האחרונות, והם מקפידים על בידוד מוחלט.
בימים האלה, שבהם אין הכנסה, מתמקדים בעבודות תחזוקה זולות. אז מירנה כורתת כפות תמרים לעבות את סוכות הצל. שלושת הילדים, בני 15 עד 18 וחצי, עדיין ישנים. הבכורה באה הביתה מאילת, שם היא מדריכה בפנימייה לחינוך סביבתי.
כמו בכל מקום בארץ, גם כאן רואים נטפליקס עד קצה הלילה. מחברים את הסים של הטלפון למסך טלוויזיה, שביחד עם מגביר אות סלולרי ואנטנה מאולתרת על הגג, מאפשרים צפייה עד שייגמר הסים ויקנו את הבא, כי בזק עדיין לא חיברה את החווה לאינטרנט.
"אני תמיד חיה חיי מצור", מירנה מחייכת, "המטבח שלי תמיד מלא באוכל יבש. אבל יהיו משפחות שיתרסקו כלכלית רק מכמויות האוכל שהן נדרשות להכין בקורונה".
ארבע שנים וחצי למדה אדריכלות בפריז, אישה צעירה בנפש פרועה. אחר כך יצאה לבדה לטיול על אופנוע מפריז, תכננה להגיע לאיטליה ומשם לקחת מעבורת ליוון. ברימיני שבאיטליה התחיל הקוואסאקי VT-500 להשתעל. "מוטוצ'יקלטה קאפוט", הודיע לה המוסכניק, ונעצרו התוכניות.
כשנולדה הבכורה היא ירדה מהאופנוע. מהסוסים נפרדה עוד קודם, אחרי תאונת רכיבה בפריז. על אלה המסתובבים בחווה איש לא רוכב, בעלה היה מת למכור אותם, אבל היא לא מוכנה. "יש נשים שאוהבות נעליים או תיקים. אני אוהבת סוסים", היא מחייכת, ואני חושבת שמעולם לא נתקלתי בסוסים שמישהו דאג לכל מחסורם ולא ביקש מהם דבר בתמורה. רק שיהיו.
היא זוכרת לילות ראשונים, שבהם חיו כאן רק שניהם, והיא היתה קמה בלילה לפתוח את ההשקיה, ולא יודעת איזו נהמה עולה מתוך החושך, תנים, צבועים או זאב. היום רעשי העיר הם שמהלכים עליה אימים. "פה אני יכולה להגיד, 'וואו, עבר פה ג'יפ הרגע'".
***
ג'יפ חולף ועיט חוצה את השמיים כשסיפור האופנוע של מירנה מתחלף באופנוע שעליו רכבו לאה וגדי נחימוב (58) מ"חוות נאות". יצאו לארבעה חודשים, שבהם טיילו באפריקה, משם המשיכו לצפון אלסקה, עלו על אופנוע ומשם כל הדרך לארגנטינה, שעד היום תפוסה לגדי חזק בעברית, אפילו שהיה ילד קטן כשההורים עלו ארצה והתיישבו בניר צבי.
שם, בגיל 10, הכיר את לאה, בגיל 13 התאהבו, ומאז הם יחד, כבר 45 שנה. חיו בהרבה מקומות, הקימו את רשת אל גאוצ'ו, הולידו חמישה ילדים ואימצו בת, בורכו בחמישה נכדים, ועדיין לא מורידים את הידיים זה מזה, ובכל פעם שלאה נועצת את העיניים היפות שלה בתוך אלה שלו, הזמן כמו חוזר אחורה, היא שלו והוא שלה, רק שניהם בעולם.
ב־2003 הגיעו לנגב, הקימו את חוות נאות, בנו דיר ומחלבה ויחידות אירוח. "לאנשים יש זיכרון קצר, ולכן אני לא חושב שהקורונה תחולל שינויים דרסטיים", אומר לי גדי כשאנחנו עומדים בתוך השקט, על גשר עץ מעל נהר של חרציות. "האזור שלנו הוא מקום מדהים לחיות בו, נוף מטורף, איכות חיים משוגעת, שקט, אבל חוות בודדים כרוכה בהרבה עשייה ובהרבה יכולת לפגוש את עצמך.
"פעם הסתכלו עלינו כעל עוף מוזר, 'המשונים האלה'. מצד שני, חיינו במשאית, באוטובוס, בקרוואן, ובגיל 58 אנחנו בלי בית ראוי. אני יכול לספור אולי שלוש שנים שבהן חיינו במה שמוגדר כבית".
שלושה מילדיהם חיים בשדה בוקר. אלה שגרים בירושלים באו לסוף שבוע ארוך, והקורונה השאירה אותם לחודש. הצימרים ריקים, את הייצור במחלבה צמצמו מאוד, הפן הכלכלי של המשבר מגדיר אותם כשכירים בעלי שליטה, מה שאומר שהם לא זכאים למענק כעצמאים וגם לא לדמי אבטלה.
בשבועות האחרונים, מדי פעם, בא איזה שוטר, לבדוק שהם לא מארחים אף אחד בניגוד לתקנות. זורק מבט על בקתות האירוח, מציץ על היחידות שנוספו לא מזמן, אלה הבנויות בתוך מקטעים של צינורות בטון, וכשלאה באה עם הרעיון, גדי היה בטוח שהם הראשונים בעולם. אחר כך התברר שיש איזה מקום במקסיקו שחשב על זה קודם.
***
בין כל חוות הבודדים, שבהגדרתן מחויבות לעשייה תיירותית, היחידים שעדיין לא בנו יחידות אירוח הם ענת ודני קורנמל (57), שהמחלבה שלהם היא מהמפורסמות בארץ. פעם היה אפשר למצוא את התוצרת שלהם בחנויות גבינה ובמסעדות, אבל מסעדות שנסגרו באחת ורשתות שיווק שהתנערו מחובות, הסיגו אותם בחזרה לחווה. במשך שנים אפשר היה לקנות רק אצלם את מעשה ידיהם, בחנות או במסעדה הצמודה.
אחרי שנים שבהן נרתעו מקו חלוקה משלהם וממכירה ישירה לבתים, באה הקורונה, סגרה את המסעדה, דלדלה מאוד את תנועת הקונים בחנות ולא הותירה להם ברירה, אלא לחזור למכור בעיר.
הגעתי לשם בשעת צהריים, ומייד היה ברור שדני במצב רוח טוב במיוחד. שהשקט שכפו הנסיבות עושה אותו לבבי וחייכן. איש מקסים, שבכל האזור יודעים שלא תמיד יש לו סבלנות לחיכוך עם קהל. "אני לא חושב שאני שונא אנשים", הוא מחייך, "ממש לא. אבל כשעובדים עם לקוחות, לפעמים קצת יותר קשה לאהוב".
הוא לא מסתובב עכשיו עם שק של אפר על הראש. "הקורונה היא לא הצרה שלנו, היא תעבור. אבל יש כאן הזדמנות לחשוב על שינוי בהרגלי השיווק והצריכה. לחשוב איך לשווק תוצרת ישירות מחקלאים, לחזור לצריכה עונתית, שמוותרת על הצורך להחזיק תוצרת חקלאית במקררי ענק רק כדי שיהיה כל השנה".
רוח נעימה מנשבת על הפנים כשאנחנו מתמסרים לרעיונות על עולם צרכני חדש, שבו שיווק ישיר לבתים ולמסעדות ייצר דיאלוג המיטיב עם כולם, באיכות המוצר ובמחיר שלו. ענת אומרת שברור לה שהמעבר מקנייה מרוכזת ברשתות לקנייה שבה דגים, בשר וירקות משוּוקים הביתה בנפרד, היא משהו שצריך להתרגל אליו.
"כדי שדברים ישתנו, שנוכל להשתחרר מהאחיזה של הרשתות הגדולות, צריכה להיות תמיכה של צרכנים במהלך. זה דיאלוג שצריך להיות הדדי. חינוך הדדי. יצרנים קטנים מול צרכנים ביתיים, ויצרנים קטנים מול משווקים ומסעדות. אנחנו באותה סירה. אם לא תשמרו עלינו עכשיו, במשבר הבא לא יהיה לכם אוכל".
דני אומר שמה שקורה לחקלאות הוא מגמה נמשכת מאז 77'. "אני כנראה דינוזאור שעדיין מאמין שהמדינה צריכה לתמוך באזרחיה. לא כדי שיתבטלו. לדאוג להם כשהם חולים, כשהם זקנים, כשהם זקוקים. אני חושב שחינוך צריך להיות ראשון במעלה, כי הילדים שלנו הם העתיד שלנו. זו קלישאה איומה, אבל זה מה שזה. אם מדינה לא שמה בראש מעייניה להעמיד את הדור המשכיל הבא, אין לנו מה לחפש פה.
"לפי הגישה הליברלית שהשתרשה פה, יצרנים קטנים לא מעניינים, כי תאגידים גדולים בולעים אותם. דורסים. כולם מזדעזעים מזה שהסוּפרים מוכרים עכשיו עגבניות מיובאות. האירופאים מסבסדים את החקלאות שלהם, אז הסחורה שלהם זולה יותר. אני משלם מסים כדי שהמדינה תקנה סחורה מסובסדת מטורקיה או מאירופה?!"
עם עגבניות מאירופה יש לזוג קורנמל חשבון ישן. הם נפגשו באמצע שנות ה־80 בפקולטה לחקלאות, בן הנגב עם בת תל אביב. אחרי הלימודים הלכו לגדל ירקות. הקרה הגדולה של חורף 88'-89' הפכה אותם לבודדים שהצליחו לגדל עגבניות בארץ, אבל אז הממשלה הציפה את השוק בעגבניות מיובאות, והם טבעו. למדו לדעת שהם רוצים להתמקד במשהו שייתן להם שליטה במוצר הסופי.
הם נסעו בעולם. מנהטן, אוסטרליה, ניו זילנד, התאהבו בצאן ובגבינות וחזרו ארצה, להרי יהודה. אלוהי העיזים והמחלבות הפגיש בינם לבין שי זלצר מסטף. שמונה חודשים רעה דני את העדר שלו, למד על מחמצות ועובשים, על דרכים ליצור גבינה שיודעת צרפתית, אבל טעמיה מספרים את טעם החלב המקומי. 12 גדיות היה שכרו.
***
שנים של נדודים ומלחמה בביורוקרטיה עברו עליהם, שום יישוב לא רצה עדר עיזים בסמוך למגורים, והקורנמלים הבינו שהם צריכים לחפש שטח בר. ב־97' הקימו חווה מול טרסות עתיקות, שמספרות על חווה אחרת שהתקיימה כאן לפני אלפי שנים והשכילה אף היא לעבר את האדמה הקשה של הנגב. בחרו את השטח בגלל הקרבה לתשתיות.
מאז הם שם, בצידו הצפוני של כביש 40 בואכה שדה בוקר, סמוך לתחנת כוח סולארית, שמרחוק היא מסנוורת את הנוסעים בכביש ואי אפשר להוריד ממנה את העיניים, כמו איזה כישוף.
את חלום המרעה הטבעי לעדר החליפו מיני שחת, הגדלים בעיקר באזור הנגב המערבי. בטעמן של הגבינות אצורה דרך לימוד ארוכה, כישרון גדול של גבן אחד, שיש לו דרכים ארוכות ומעמיקות משלו בכל הנוגע לאופן החיתוך, לזמני הגיבון ולטמפרטורה הנכונה לעשות את כל אלה.
בנקודה הגבוהה בחווה, בבית שמשקיף לדיר, גר יותם, בכורם (25), עם בת זוגו אופיר. הם היו בטיול הגדול של אחרי צבא, ובדקה האחרונה, רגע לפני שנסגרו השמיים של ניו זילנד, תפסו מטוס הביתה.
יותם היה בן 3 כשהוריו הגיעו לחווה, והיום הוא חלק מלא ממנה. שלושת אחיו נולדו כאן - ניתאי (23), איש קבע, מיכאל (19 וחצי), שהתגייס לא מזמן לגדס"ר נח"ל, ומיקה (16).
"מאז שהתחיל סיפור הקורונה, ניתאי עוד בא מדי פעם, אם כי פחות, מיכאל כמעט שלא", אומרת ענת ומציעה שנעזוב את זה, כדי שלא ייגמר בדמעות.
דני אומר שבסופו של דבר, את הצימרים האלה הוא יצטרך לבנות, זה קיים בתוכנית המתאר, ובלעדיהם לא יקבל רישיון לבנות בית לו ובית לילדיו. בלי רישיון בנייה אין משכנתא מהבנק, ונגוז החלום.
בקיפולו של יום, בדרך חזרה, אני שומעת דיון ברדיו, שבו פרופסורית לבריאות הציבור מסבירה שנצטרך ללמוד לחיות עם וירוסים ולפתח דרכים חדשות לסניטציה באזורים צפופים. ואני חושבת לעצמי, למה בעצם אנחנו לא רצים עכשיו למצוא לנו חתיכת שקט ושמיים בלי סוף, שיבטיחו מרחק ואוויר נקי. ואולי צודק דני כשהוא אומר ששינוי כרוך בפחד, שלזוז ממקום מוכר מצריך כוחות, להתכוונן למטרה, וכיוון זה משהו שהלך עכשיו לאיבוד.
hillaal1@gmail.com