מצדה של לוצק: "נמות כולנו בכבוד"

סיפור מרד היהודים בגטו לוצק, שהתרחש בדצמבר 1942, מכונה על ידי רבים "המצדה של ווהלין". 500 היהודים האחרונים של לוצק שבמערב אוקראינה העדיפו להילחם, ולו ליום אחד, במרצחים הנאצים ובשותפיהם המקומיים, גם אם ישלמו על כך בחייהם. 

כמו למורדי מצדה, גם למורדי לוצק לא נשארו שום אשליות. בשנה וחצי שקדמו לצעדם הנואש הם איבדו הכל, וראו את בני משפחותיהם נטבחים. המחשבה שכל עוד יהיו מועילים עבור הגרמנים, ישאירו אותם בחיים - נמוגה גם היא, ונשארו רק הכבוד העצמי והכבוד היהודי. 

וכמו בסיפור מצדה, שם שרדו בודדים את התופת ונצרו את סיפור הגבורה כדי להעבירו לדור הבא, כך גם בלוצק. שמוליק שילה (שילמן), אז ילד בן 13, היה ככל הנראה לשורד היחיד של המרד, ועד יומו האחרון עשה הכל כדי שזכר משתתפיו לא ייעלם בתהום הנשייה. ספר הזיכרונות שלו, "סיפור אישי?", שפך אור על אחד המקרים הראשונים שבהם חיילי הצבא הגרמני נתקלו בהתנגדות עזה של יהודים שנשקם היחיד היה ייאוש. 

סטניסלב זלצר, במאי תיאטרון ותסריטאי ישראלי העובד בשנים האחרונות במוסקבה, הוא אחד מהאנשים שנחשפו לעדות של שילה, ומאז סיפור המרד בגטו אינו נותן לו מנוח. "ב־2012, שנה אחרי פטירתו של שילה, ראיתי לגמרי במקרה ידיעה עיתונאית קצרה על גורלו המר של גטו לוצק", מספר זלצר בשיחה עם "ישראל היום", "ובכל השנים שחלפו אני ממשיך לחקור את המרד עוד ועוד. פשוט לא מסוגל להרפות. אולי זאת ההזדהות הנפשית עם שמוליק, הילד ש'חגגו' לו יום הולדת 13 יומיים לפני המרד, ועוד לפני כן איבד כמעט את כל משפחתו, אך שרד כדי לנצור זיכרון והפך ברבות הימים להתגלמות סיפור התקומה היהודי כולו. ואולי הסיבה קשורה גם לזיכרון הילדות שלי. 

"אני יליד ניקולאייב, עיר אוקראינית אחרת. שיחקתי כדורגל בקבוצת נערים במועדון עירוני, וכאשר הקימו מגרש כדורגל חדש, נמצאו במקום עצמות. אני עצמי מצאתי כתובת ברוסית חרוטה בפחם על הסלע; המילים נשחקו, אבל יכולתי לקרוא אותן בבירור: 'אנחנו משפחת שטיינברג, רוצחים אותנו'. התברר שזה היה אתר שבו ירו ביהודי ניקולאייב. התברר עוד שאחיו הבכור של המאמן שלנו היה שוטר בשירות הגרמנים ורצח יהודים. את השוטר הזה תלו אחרי המלחמה, אבל המאמן הזה לא התבייש להשוויץ באוזני מי שהקניט אותו בעושר המשפחתי, עושר שנצבר ככל הנראה מחפצי ערך שנשדדו מהקורבנות היהודים". 

שריד אחרון לקהילה מפוארת

המרד היה הפרק האחרון בטרגדיה של יהודי לוצק בתקופת השואה. מסכת המוות וההשמדה החלה מייד אחרי שהיחידות הקדמיות של הוורמאכט נכנסו לעיר, ובדומה לאינספור עיירות וערים אחרות, הן התקדמו בשלבים. לוצק נפלה לידי הגרמנים ב־26 ביוני 1941, ארבעה ימים בלבד אחרי שהנאצים פתחו במתקפה על בריה"מ, לכן מעטים מהיהודים הספיקו לברוח ממנה מזרחה או להתגייס לשורות הצבא האדום. כבר ב־29 ביוני אנשי המשטרה האוקראינית שהוקמה על ידי הנאצים, ואנשי הגסטפו, הוציאו מן הבתים קרוב לאלפיים יהודים, רובם גברים בגיל העמידה, ורצחו אותם במקום לא ידוע. כעבור כמה ימים התפרסמה הפקודה שהורתה לכל הגברים היהודים מגיל 16 עד 60 להתייצב "לעבודה" במבצר לוברט. אלה שהתייצבו - כ־3,000 איש - נרצחו באכזריות במבצר. 

ב־11 בדצמבר 1941, תוך דקות ספורות, אלפי יהודים גורשו מבתיהם בחלקים השונים של העיר והובלו לעבר רחוב בזיליאנסקי. זקנים וחולים שפיגרו במצעד האיום לאזור המיועד לשמש כגטו, נרצחו בו במקום בידי המלווים הגרמנים. היתר ננעלו בגטו בין שני ערוצי הנהר סטיר, ואליהם צורפו גם יהודים מכמה כפרים בסביבה. כעבור תשעה חודשים, באוגוסט 1942, אחרי שהעבידו את שוכני הגטו, הרעיבו אותם והוציאו מהם בטענות כופר את כל רכושם, הגרמנים ניגשו לחיסול הסופי. במשך ימים בודדים נרצחו כ־17 אלף יהודים ביריות בפרוור ששמו גורקה פולונקה. 

בקפדנות שטנית הרוצחים רדפו גם אחרי מי שהסתתרו, עברו מבית לבית וירו בכל יהודי שמצאו, מקטן עד גדול. 

בשלב זה 500 היהודים שנכלאו באוקטובר 1941 במחנה עבודה מיוחד ליהודים בעלי מלאכה ופועלים, נותרו השריד האחרון של הקהילה המפוארת. המחנה שכן תחילה ברחוב קרסנה, ועם הזמן הועבר אל בניין הגימנסיה היהודית (טחנת הקמח של פינצ'וק בעבר). האסירים הוחזקו בתנאים קשים ביותר ואולצו לעמול כעבדים למען המאמץ המלחמתי של גרמניה. הם ידעו על מה שהתחולל בחוץ, ושמעו על גלי הפרעות שנעשו באחיהם. כשהגטו חוסל, גם למי שתלה תקווה בעבודת פרך כסיכוי להינצל, התחוור שהסוף הבלתי נמנע קרב. 

"אסירי המחנה הבינו שהגרמנים מתכוונים להשמיד את כולם, ושהדרך היחידה שנותרה בפניהם היא לנסות לברוח ליערות ולהתחבר לפרטיזנים או למצוא מקומות מסתור", מבהיר זלצר. "בשלב הזה, השומרים כולם, הן הגרמנים והן האוקראינים, ראו באסירים היהודים שבר כלי, תתי אדם שאיבדו כל כוח רצון, ולכן לא מהווים סכנה. האמת היתה שונה - בין האסירים היתה התארגנות לבריחה, ובין אנשיה היה מיקי שילמן, אחיו הבכור של שמוליק. ליהודים היה תכנון לנצל את חגיגות חג המולד של השומרים, ולארגן בריחה המונית. שמוליק, ששהה במחנה יחד עם מיקי, אפילו נשלח שוב ושוב החוצה במטרה לבדוק אפשרויות לרכישת נשק ולאתר מקומות מחבוא. למרבה הצער, עוד לפני החג הוורמאכט קיבל פקודה לנוע מזרחה, ולכן הוחלט להשמיד את כל היהודים שנותרו בחיים".

האקציה האחרונה נקבעה ל־12 בדצמבר 1942. על פי גרסה אחת, ערב לפני כן, אישה מקומית שעבדה במפקדה גרמנית מסרה לאחד היהודים שלמחרת המחנה יחוסל כולו. על פי גרסה אחרת, במקום השמועה בא מראה עיניים: המחנה הוקף כולו ביחידות גרמניות, היהודים צופפו בשני בניינים שונים, וחלומות הבריחה נגוזו. הגרמנים חששו מהתנגדות ובאו למשימה בציוד מוגבר ובקסדות, כאילו ידעו שמצפה להם לחימה. הם הציבו מול המחנה מכונות ירייה. נוסף על כך, הקשר בין שני הבניינים לא התאפשר - כשהיו פותחים חלון כדי לצעוק משהו ליושבי הבניין האחר, הגרמנים היו פותחים מייד באש.

בידיים חשופות

את הדרמה שהתרחשה אחר כך בקרב היהודים המתכוננים ליומם האחרון, תיאר שילה בספרו: "קם מוישה דער בלעכער ('משה הפחח') ובקולו הצרוד הכריז: תמות נפשי עם פלישתים! לא נלך כצאן לטבח! יהודים! טלו גרזנים, סכינים, כל מה שתשיג ידכם. ונמות כולנו בכבוד". 

רוב האסירים נסחפו בקריאה של מוישה דער בלעכער. הפור נפל, ושמחת נואשים הלכה והתפשטה בין כולם. היהודים שרק לפני שעה קלה הרכינו ראש, עמדו גאים ומוכנים לקרב. כל המזון שהוסתר לעת צרה הועלה על השולחן לסעודה אחרונה. בפינה אחת בקבוקי וודקה הועברו מפה לפה. בפינה אחרת עמדו יהודים עטופי טליתות ואמרו וידוי. המבוגרים המשיכו להתפלל כל הלילה, אחרים הקימו מתרסים מאולתרים ליד הדלתות וחיפשו כל חפץ שיכול לשמש כנשק - פירקו שולחנות וקירות פנימיים וחילקו כלי עבודה ובקבוקים עם חומצה.

עם אור הבוקר הגיעו למתחם משאיות, ומבחוץ נשמעה הפקודה "יודן, ראוס" - "יהודים, החוצה!". אחרי שהפקודה לא הועילה, שוטרים אוקראינים ומפקדם הגרמני ניסו להיכנס אל המחנה. לפתע זעק אחד היהודים "מוות לגרמנים!", ועל השוטרים נחת מטר של לבנים, גזרי עץ ובקבוקי חומצה. צעקות עידוד פראיות "דם תחת דם!" נשמעו מהבניינים והתערבבו ביבבה של המפקד הגרמני. מי החומצה נשפכו על פניו ושרפו את העיניים. פקודיו החבולים והפצועים מיהרו לסגת.

בתגובה הגרמנים נקטו תכסיס ששירת אותם היטב בכל מקום בתקופת השואה. הם ביקשו לנצל את העובדה שגם בנפשו של הנידון למוות נשמרת עד הרגע האחרון גחלת אחרונה של תקווה, ופנו אל המתבצרים בהצעה מפתה: תצאו בלי חשש, כי בסך הכל תועברו למחנה עבודה אחר, שבו זקוקים לידיכם העובדות. אלא שהפעם הפיתוי לא עבד. דם הרודפים שנשפך לראשונה לעיני הקורבנות, השאיפה לנקמה וגם ההבנה שבכל מקרה מחכים להם בורות קבורה, נסכו באסירים המושפלים ביטחון מפתיע וכבוד עצמי. 

הידיעה על המהומות במחנה נפוצה במהרה בכל רחבי לוצק. לחימת יהודים בגרמנים? תושבי העיר לא יכלו להאמין למשמע אוזניהם, ולכן מיהרו לסיים את העבודה, לסגור חנויות ולהמתין להתפתחויות. הגרמנים לא יכלו להרשות לעצמם להמתין עוד, הם המטירו על המחנה אש ופקדו על השוטרים האוקראינים לתקוף את הבניינים. אבל גם הגל השני נהדף. הפעם היו הרוגים ופצועים גם בקרב המורדים, אולם האבנים, המקלות והגרזנים עצרו את התוקפים בקרב פנים מול פנים ואילצו אותם שוב לסגת.

התקרבו שעות הערב, והאסירים חשבו שאם יצליחו למשוך זמן, אולי חלק מהם יצליחו לברוח בחסות החשיכה. גם הגרמנים הבינו זאת. הם הזעיקו תגבורת ותקפו את המחנה מכל הצדדים. יחסי הכוחות החלו להכריע את הלחימה: הגרמנים תפסו חדר אחרי חדר. את היהודים שהצליחו לתפוס, עינו לעיני חבריהם המתבצרים כדי לזרוע בהם אימה. מספר המגינים הלך והתמעט. הנשארים הפנימו שההכרעה קרבה והחליטו להסתער בידיים חשופות על שרשרת השוטרים המקיפה את המחנה. היה ברור שמן הקרב האחרון הזה אף אחד מהם לא ייצא חי. האנשים נפרדו זה מזה, התחבקו ולחצו ידיים. הם הציתו את הבניין וזינקו החוצה, אל קני האויב וגדרות התיל, בקריאות "שמע ישראל" ושירת האינטרנציונל. 

שמוליק הקטן ראה מבעד לחלון את חבריו הבוגרים נקטלים ביריות. הוא רץ להתחבא מתחת לגרם מדרגות וניסה לכסות את עצמו בחתיכות כבול ששימש להסקה. זוג צעיר התרוצץ במדרגות הבניין לידו, אבל המקום לא יכול היה להסתיר את שלושתם - הבחור הבין זאת, מיהר לכסות את שמוליק ובכך הקריב את הסיכוי היחיד של עצמו ושל בת זוגו. "אולי אתה תינצל", הוא אמר לו כמצווה, "ואז תזכור אותנו, תספר לכל העולם מה עוללו לנו הגרמנים ותנקום בהם את נקמת כולנו". 

הגיבורים הקדושים

המרד נגמר. שוטרים נכנסו למחנה כדי לשחוט את היהודים הפצועים ולסרוק את המבנים בחיפוש אחרי מסתתרים. שניים מהם בדקו את החלל שמתחת לגרם המדרגות, האירו בגפרור, מיששו את חתיכות הכבול... ופסחו על שמוליק ששכב שם בנשימה עצורה. בלילה, אחרי שהגרמנים והאוקראינים עזבו והשתרר שקט, הוא יצא מן המחבוא וראה עוד שלושה יהודים שהצליחו להתחבא מפני הרוצחים, אך נאלץ להיפרד מהם. ילד יהודי בן 13 שנשאר לבד בעולם עוין ומאיים, ושצריך היה להתחבא ולהיאבק על חייו עוד כשנה וחצי, עד לשחרור העיר וסביבתה בידי הצבא האדום.     

"לסיפור חייו של שמוליק שילה דמיון עצום לסיפורה של מדינת ישראל", מסכם זלצר. "במו עיניו, עיני ילד קטן, ראה את הנורא מכל. כומר קתולי לחץ עליו להתנצר כתנאי להצלה, וגם במבחן הזה שמוליק עמד ולא נכנע. הוא חבר לפרטיזנים ושרד את השואה, ואחרי השחרור מצא את אחותו שגם היא ניצלה בנס. בהמשך התגלגל למחנה עליית הנוער באיטליה, יצא לארץ ישראל בספינת מעפילים, נאסר במחנות הבריטיים בקפריסין, לחם במלחמת העצמאות, ולאחריה היה בין מקימי קיבוץ צאלים.

הוא למד תיאטרון ומשחק, הפך לשחקן והקים משפחה. סיפור חיים שלא ייאמן. אולם נדמה לי שבמשך כל חייו נשא בעול הזיכרון, כפי שהושבע לעשות על ידי אותו בחור אלמוני שוויתר למענו על הסיכוי להסתתר, והציל את חייו אחרי הבסת המרד.

"שמוליק נשבע לזכור ולספר. אף שעשה זאת שוב ושוב, אני מרגיש שתמיד היה נדמה לו שהוא לא עושה די. רצה הגורל, ולא זכיתי לפגוש אותו בחייו, ובכל זאת אני מתעקש להמשיך את המשימה שלו - לזכור ולספר. מזה שנתיים אני עוסק בכתיבת תסריט לסרט על חייו של שמואל שילה, ובנוסף עובד על תרגום ספר העדות שלו לרוסית. מרד גטו לוצק, שבו שמוליק חזה כילד, היה אחד מפרקי הגבורה המיוחדים של תקופת השואה. 'המצדה של ווהלין' נפלה כמובן, ועימה אחרוני היהודים של לוצק. ברגעיהם האחרונים הם הדגימו לקלגסים הגרמנים, למקומיים שהעדיפו לעצום עין ולעולם כולו, מהי תעוזה של מי שאין לו כבר מה לאבד. כל עוד אנחנו זוכרים אותם, ומספרים עליהם, הגיבורים הקדושים של גטו לוצק עימנו". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו